איור עכשיו. מפגש 58: דוד פולונסקי

לפני הכל: השבוע ראיתי את כנס העתידנים. בקולנוע. על מסך גדול.

לא יודע מה תכננתם, מה סיפרו לכם, מה שמעתם, אבל לכו לראות את הסרט. לא משנה בכלל אם תאהבו אותו או לא, אם תבינו אותו (ואתם לא), אם תחשבו שהוא ארוך מדי, שלא הכל ברור, שלא הכל קוהרנטי, שמדי פעם תנועו בתסכול על המושב שלכם כי לא יהיה ברור מה הסרט רוצה להגיד. לנו, ולעצמו. זה בכלל לא משנה. לכו לסרט כי ארי פולמן מספר סיפור בדרך כל כך יחודית, וכי החצי השני של הסרט, זה עם האנימציה של דוד פולונסקי ויוני גודמן, אם תתמסרו אליו (ואל האנימציה), אני רק יכול לנחש שתרצו עוד פעם (אפרופו הפוסט שפרסמתי פעם, בשבחי הפעם השנייה).

ועוד משהו: בעוד שבועיים ייערך מפגש נוסף של פורטפוליו לייב בבית העיר עם פולונסקי (ואיתמר דאובה ויעל שוב)!!!

פולונסקי, בן 40, הוא בוגר המחזור הראשון של מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (1998). העבודה הראשונה שלו הייתה בתוכנית הטלוויזיה החרצופים, ומאז שסיים את הלימודים הוא אייר לעיתונים, מגזינים, פרויקטים של מולטימדיה ואתרי אינטרנט, ספרי ילדים (וביניהם “לילה בלי ירח” מאת שירה גפן ואתגר קרת ו”הכבש השישה עשר” מאת יהונתן גפן), אנימציה לטלוויזיה, שיתף פעולה עם קבוצת אקטוס ויצר כמנהל/מעצב אמנותי שני סרטים עם הבמאי ארי פולמן, ואלס עם בשיר וכנס העתידנים.

בראיון שפורסם בהארץ לקראת צאתו של “כנס העתידנים”, סיפר פולונסקי על מקורות ההשראה ליצירת האנימציה: “משום שבארץ אין מסורת של פיצ’רים באנימציה, ואין סגנון שהולכים אליו באופן אוטומטי – כמו למשל האנימה ביפאן – היינו צריכים להמציא סגנון. בסופו של דבר הבנו שאם מה שמהותי בסרט הזה הוא המעבר (מלייב אקשן) לאנימציה, הרי שאנחנו צריכים לחפש את הסגנון שהכי אומר ‘אנימציה’ לאנשים. ואפילו היום, בעידן של פיקסאר, מה שקופץ לאנשים לראש כשהם שומעים את המלה ‘אנימציה’, זה בראש ובראשונה מיקי מאוס והאנימציה של דיסני מאותן שנים. עם זאת, משום שהסרט שלנו הוא יותר בכיוון של הזיות וסמים, העדפתי לקבל השראה בעיקר מאולפני פליישר, שהיו המתחרים הגדולים של דיסני בשנות ה–30 וה–40, ויצרו בין היתר את בטי בופ ואת סופרמן”.

״כמנהל/מעצב אמנותי בעבודה על הסרטים אני אחראי גם על החלק המצולם וגם על המצויר. בחלק המצולם ההגדרה הקלאסית של התפקיד היא לייצר את החזון של הסרט – לוקיישנים, תלבושות, לפקח על כל הדבר הזה ועל הביצוע בפועל. בחלק המצויר התפקיד שלי היה למצוא את החזון הוויזואלי של הסרט, להחליט מה הסגנון של הציור וכפועל יוצא גם של האנימציה. בארץ זה מורכב יותר כי אין מסורת של אנימציה, אין לך ברירת מחדל, אין דרך מסויימת שאנחנו מכירים ורגילים אליה. לכן, בכל דבר שאתה עושה אתה חייב לשאול את עצמך למה ככה. השלב הבא הוא לעצב דמויות, לצייר רקעים ולפקח ביחד עם במאי האנימציה על הצוות של המאיירים והאנימטורים״.

“אני מאייר. אין לי הגדרה טובה יותר. בשנים האחרונות אני אמנם מתעסק בעיקר בקולנוע אבל אני לא יכול לוותר על ספרי ילדים. אם יגיע כמובן משהו מעניין אחר אני לא אגיד לא. לא משנה איך תקרא לזה, בסופו של דבר הדיסציפלינה שאני שייך אליה כרוכה תמיד בייצור דימויים שמשרתים טקסט. עד היום תמיד התעסקתי עם טקסט שמישהו אחר יצר, בגלל זה אני לא קורא לעצמי אמן. זה תמיד מגיע למתן שירותים, למרות שיש בזה כמובן ביטוי אישי וזה עיסוק אמנותי, אבל אני צריך מישהו שיתניע את המהלך, שיתקע את הדגל. קשה לי ליזום”.

“אם יש משהו שהוא איכשהו צורת הביטוי הכי נקיה, הכי טבעית והכי נוחה בשבילי, זה איור ספרי ילדים, כי יש שם הכי הרבה חופש. זה שלושה אנשים בסך הכל: אתה, העורכת והסופר/ת. זהו. ברוב המקרים כשעובדים עם עורכת טובה אז ההוצאה לא מתערבת, ואם זה סופר שמבין עניין, יש לי את החירות לקרוא את הטקסט ולהגיב אליו בדרך שלי כמעט איך שאני רואה לנכון. בסרטים זה כמובן הרבה יותר מסובך, העבודה היא מערכתית, אתה עוסק גם בניהול, יש הרבה אילוצים. זה כיף אחר לגמרי.

“היתרון הגדול בעבודה על סרטים עם תקציב גדול הוא שאתה מגיע למקומות שלא היית מגיע אליהם אחרת, והאילוצים שמפרים את העבודה שלך. בספר ילדים המגבלה העיקרית היא אני, זה אפילו לא הטקסט. בעבודה על ספר יש מצב תמידי של תסכול כי יש לי חזון שאף אחד לא מפריע לי להשיג אותו ותמיד ברגע שאני מתחיל לצייר מה שיוצא זה לא בדיוק מה שיש לי בראש. זה כל הזמן מאבק, מין חוסר שביעות רצון, אבל זה מצב מאד כיפי”.

“כשאני מאייר ספרי ילדים אני משתדל לעבוד פחות עם המחשב, גם אם אני מאייר בעיפרון וצובע במחשב. בסוף זה תמיד מגיע למחשב. הספר האחרון שאיירתי, טינקרטנק מאת נורית זרחי שיצא לאור בהוצאת כתר, התקבל בצינה רוחשת. הטענה העיקרית הייתה שהוא נראה ממוחשב. התענגתי על זה. כן, אז מה? זה עוד כלי. זה לא שיפוט ערכי. אפילו כשאומרים ‘לא יפה’ אני מבין למה מתכוונים, שיגידו שזה לא יחודי – אני אבין, אבל מה הבעייה עם ממוחשב? זה תלוי מה אתה עושה עם זה.

״זוכה פרס האוסקר על סרט קצר באנימציה, דייויד אוריילי, עשה את הסרט באנימציה תלת ממד, שאם יש משהו שנחשב בזוי זה אנימציה ממוחשבת מהסוג הזה. הוא לא ניסה להסתיר את ה’מחשביות’, הוא עובד עם מה שהמדיום נותן: הוא לא מנסה לחקות חומרים אמיתיים, ומשתמש בכלים הכי בסיסיים של תוכנת תלת. אתה רואה שזה מהונדס במחשב אבל הסרטים שלו גורמים לי לבכות, הם כל כך מרגשים. או כריס וויר, לא אכפת לי אם הוא מצייר בדיו ומישהו צובע לו אחרי זה במחשב.

“בסופו של דבר אין לי דיעה נחרצת על העידן הדיגיטלי, זה ממש לא משנה באיזה כלי אתה משתמש, התוצאה היא מה שמשנה. אם לפני 15 שנה היית חייב לעשות משטח צבע אחיד וזה לא היה דבר פשוט בלי המחשב, היום זה יותר קל. היום יותר פשוט למלא את הדלי בפוטושופ, מה שמשווה את היכולת של כולם ביצירת משטח של צבע החלק. ועדין נשאלת השאלה האם זה מעניין או לא”.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.