איור עכשיו. מפגש 64: לנה גוברמן

בשנת 2006 זכתה לנה גוברמן בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק בעבור הספר “בועות הסבון של גלי” מאת אבירמה גולן, שיצא לאור בהוצאת כנרת. זה היה בסך הכל שלוש שנים אחרי שגוברמן, כיום בת 35, סיימה את מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בצלאל (2003). שנתיים לאחר מכן, ב-2008, היא זכתה שוב באותו הפרס, הפעם בעבור הספר “ברחוב ירמיהו” מאת ליבי דאון, שיצא אף הוא בכנרת. ואם זה לא הספיק, בשנה שעברה היא זכתה שוב, והפעם על האיורים הנפלאים לספר “דודה מרגלית נפלה אל השלולית” מאת נורית זרחי, שיצא בהוצאת דביר.

במקביל איירה גוברמן לאורך הקריירה שלה גם בעיתונות – במוסף ג׳י של גלובס, במעריב ובכלכליסט. כיום היא עובדת כמעצבת דמויות ורקעים בחברת המשחקים Playtika, תפקיד שמילאה גם בסרטו האחרון של ארי פולמן, כנס העתידנים (!).

 

״אני חושבת שהדבר שהכי השתנה מאז שלמדתי בבצלאל לעומת היום זה החשיפה לחו״ל. גם בלימודים וגם כשסיימתי לא הייתי מודעת בכלל למה שקורה. הכרתי קצת יוצרים מתוך עולם האמנות וזהו, לא היה אינטרנט, לא היה גוגל בלחיצת הכפתור, לא היינו מודעים לתחרויות, לאפשרות לנסוע לפסטיבלים. לא סתם כשסטודנטים שולחים פרויקט מהלימודים לתערוכה בחו״ל יש להם סיכוי גדול לההתקבל. העבודות בזמן הלימודים הרבה פעמים יותר רעננות מאלו המסחריות״.

״הדבר השני שהשתנה הוא כמובן העבודה במחשב. עד עכשיו השתמשתי במחשב בעיקר לעבודות מהירות, איור לעיתונות, יש משהו במחשב שהוא כלי לסיפוק מיידי. יש לי מין יחסי אהבה שנאה עם המחשב. הייתה לי תקופה מאד ארוכה אחרי הלימודים כשהתחלתי לעבוד במחשב ואיבדתי לחלוטין את הבטחון ביד שלי, ביכולת לשבת מול ניר ולנסות ולטעות. זו הייתה ממש הפרעה. במשך שנתיים הייתי מנסה ואחרי שתי שניות מתייאשת. זה מה שאנחנו מחפשים היום, את המידיות, ויש את זה שם: אתה סורק משהו, צובע בשנייה, ואתה מתלהב ונדהם מהטעויות הכי קטנות, אבל זה מרגיש לי לא אמיתי, בגלל שלא עברתי תהליך של כמה ימים עד שהגעתי לתוצאה. זה מהיר לי מדי.

״לא סתם רוב העבודות שלי שאני באמת אוהבת הן איורים לספרים שביליתי איתם תקופה ולא שפכתי אותם על הדף. לקח לי זמן להחזיר את היכולת של היד, זה היה תהליך מאד כואב, מאד אמוציונלי, אבל הצלחתי לחזור לצבע, ולמדיטציה הזו מול הנייר. אני מאד שמחה שזה קרה, ואני עדין כל הזמן מפחדת לתת למחשב להשתלט עלי״.

״בפלייטיקה אני עובדת רק במחשב, וזה נראה מאד ממוחשב, למרות שאנשים אומרים לי שהם מזהים את הסגנון שלי גם במחשב. בספרי ילדים אני לא חושבת שיש לי סגנון אישי. בניתי על זה שהוא יתפתח עם הזמן אבל לדעתי זה לא קרה. זה מאד מאד תלוי מה עובר עלי באותה תקופה, זה אפילו פחות תלוי בטקסט. כשאיירתי את ׳ברחוב ירמיהו׳ זה היה במקביל שעבדתי עם ׳ילדותי׳ והפגישה עם בעלת הרשת בסטודיו שלהם מאד השפיעה עלי. אני שואבת השראה מחומרים, מרקמים, צבעים, והסטודיו פשוט הרס אותי.

״רציתי לעשות עם זה משהו ולא היה לזה שום קשר לטקסט, זה היה משהו שרציתי להתנסות בו. אחר כך אפשר לחפש הקשרים וכמובן שהטקסט גם משפיע. בדרך כלל הנתון המאד חשוב כשאני מתחילה לעבוד על ספר זה שאני יודעת שאני הולכת לעבוד בצורה ידנית. זה המפלט שלי מהמחשב ואני בכוונה בונה לעצמי מכשולים שאין סיכוי שאני אעבוד עם המחשב. ב׳דודה מרגלית׳ עבדתי עם עט וצבעי מים. כשהמגבלה היא עבודה ידנית אני לא מחוברת עם אינפוזיה למחשב, אני יכולה לצייר איפה שאני רוצה, באוטובוס, בדשא, להתפרס בבית ולזוז. זה נותן לי המון אנרגיות שאין מול המחשב״.

“מהיום שביקרתי בבולוניה, הספרים שאני מאיירת לא מיועדים רק לקהל המקומי. זה יותר פתוח למרות שזה מקום פחות נוח. יש כל כך הרבה השפעות שאתה נחשף אליהן, ואפשר לבחור מה אני אוהבת וממה אני מושפעת. אני כבר לא חייבת חצר של בניינים תל אביבים ואנשים ישראלים, אבל אז יש יותר התלבטויות, יותר חשיבה. בפלייטיקה זה קל, המשחקים מיועדים לקהל אמריקאי ויש שפה מאד ברורה: זה צריך להיות מצחיק, צבעוני, קרטוני ולא מאיים״.

״האיור בישראל השתחרר בהמון מובנים, בעיקר במקביל ל׳חשיפה לצפון׳. זה בלתי נמנע. מבחוץ זה נראה כאילו כל אחד בוחר לעצמו איזשהו סגנון של מדינה. יש מי שאוהב את האיור הצרפתי, שבעיקר השתלט על הסגנון המקומי. לי זה מאד ברור ממי מושפע כל מאייר. כשהייתי בבולוניה נורא התלהבתי מכל העושר של הסגנונות עד שעם הזמן הבנתי שיש סגנון מאד ברור ומאופיין לכל מדינה, אפשר לזהות את זה. ובכל נישה יש את זה שמתבלט ואת מי שמחקים אותו.

״קשה לי להגיד אם יש כזה דבר איור ישראלי, אני מאמינה שזה יתגבש בסופו של דבר. אנחנו תמיד מחפשים השראות בחוץ בכל התחומים וככה גם באיור. יש את הרגעים הנוסטלגים של הכמיהה לספרות של פעם, לדואטון, לדפוס, אבל זו גם מגמה גלובלית של חזרה לנוסטלגיה ולטעויות הדפוס. גם אני, אגב, מסתכלת ומושפעת מאמנים אחרים, אבל אצלי זה איכשהו אופנות חולפות. בכל ספר ילדים שאני עובדת עליו במשך שנה שנתיים אני בוחרת מנטור שאני חושבת שהסגנון שלו מתאים ואני מנסה להבין למה הוא מתאים, מה בעבודה של המאייר הזה עונה על השאלות שאני שואלת. זה כמו שפעם למדו אמנים, ניסו להעתיק יצירות מופת והגיעו למשהו שלהם. אני בעיקר סופגת בהתחלה, אחר כך פולטת משהו, ואף פעם לא חוזרת לאותו סגנון״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.