איינדהובן 2013: תערוכת הבוגרים של האקדמיה לעיצוב

לפני שלושה חודשים ביקרתי באיינדהובן בשבוע העיצוב ההולנדי. לפני שלושה שבועות נגמרה 2013. אין קשר בין השניים, ובכל זאת, כבר שלושה שבועות אני רוצה לפרסם סיכום שנה בעולם העיצוב, ושניה לפני זה כבר לא רלבנטי (או שניה אחרי…), חשבתי שלספר על תערוכת הבוגרים של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן יכולה להיות דרך מעניינת לסכם את השנה ולגעת קצת בנושאים שמעסיקים כיום את עולם העיצוב. אז יצא לי קצת ארוך, אבל יש הרבה תמונות והרבה פרויקטים מעניינים…

מה קורה למכשירי הטלפון הניידים שלנו שניה לאחר ששדרגנו אותם לדגם חכם יותר? חלקם עובר לבני משפחה, חלקם נשכח באחת המגירות בבית, אבל חלק גדול יותר נשלח למדינות מתפתחות כמו הודו, שם הוא נמכר כגרוטאות לשימוש חוזר. המסע של הטלפונים האלה, כמו גם של פסולת האלקטרונית אחרת, עמד במרכז ״E-Waste״, פרויקט הגמר של ואתיקה דאברה (Vaatika Dabra), שהוצג בחודש בשעבר תערוכת הבוגרים של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, אחד מבתי הספר לעיצוב המובילים בעולם.

״הרכישה של מחשבים ניידים, טלפונים חכמים וגאדג’טים אלקטרוניים אחרים הפכה לתופעה כמעט עונתית בחלקים המתועשים של העולם״, היא אומרת. ״בזמן שהטכנולוגיה פורצת קדימה וטעם הקהל מסתגל לטרנד הנוכחי, תהליך המחזור של פסולת אלקטרונית הוא עסק מלוכלך, ובעיקר בלתי חוקי ומסוכן, שאזרחים הודיים רבים צריכים להסתמך עליו לפרנסתם. מה קורה כאשר ‘המתנה’ של המכשירים האלקטרוניים של השנה שעברה מגיעה להודו? ומה המחיר של כך?״.

מכשיר הטלפון הנייד עמד גם במרכז הפרויקט ״Phone Bloks״ של דייב הקנס (Dave Hakkens), שקיבל חשיפה רחבה באתרי עיצוב ובכלי תקשורת רבים ברחבי העולם מאז שהוצג, וחברת מוטורולה הביעה בו עניין. בדומה לדאברה, נקודת המוצא של הקנס הייתה אותם מיליוני טלפונים ניידים שהופכים להיות חסרי שימוש. ״ברוב המקרים זה קורה בגלל שחלק אחד צריך תיקון או שדרוג, למרות שכל שאר החלקים עדיין עובדים״, הוא מצביע על הבעיה.

לשם כך, עיצב הקנס טלפון נייד מרכיבים נפרדים שנראה כאילו הוא הורכב מחלקים של לגו. הרעיון של הקנס הוא שאפשר להרכיב את החלקים כדי ליצור טלפון אישי. לכל רכיב תפקיד יחודי: ווי-פיי, סוללה, מסך וכו׳, וכאשר אחד מהרכיבים מתקלקל או זקוק לשדרוג, אפשר פשוט להחליף אותו. כך, לפי הקנס, ״אם אם אתה מצלם יותר, תבחר ברכיב המצלמה הטובה ביותר. אתה עובד בענן? תבחר ברכיב שמציע פחות אחסון. ותמיד אפשר לחזור לטלפון הבסיסי ולבחור את הסוללה הכי חזקה״.

בדומה לשנה שעברה, גם השנה העבודות שהוצגו בתערוכה אופיינו באסתטיקה מוקפדת ובחשיבה קונצפטואלית מעמיקה. אולם מעבר לכך, אפשר לראות בעבודות שהוצגו בתערוכה כמי שמסמנות כמה מהנושאים שעולם העיצוב התמקד בהם בשנה האחרונה. שתי העבודות של דאברה ושל האקנס, למשל, הן דוגמה אופיינית לעניין שמעצבים מגלים בהשפעת העידן הדיגיטלי על עולם העיצוב. הכוונה לא רק לעיצוב אפליקציות או אייקונים שזזים מצד לצד. פסולת אלקטרונית, המתח בין הפיזי לדיגיטלי, גמילה מהתמכרות לאינטרנט – וגם גלגל הצבעים שפועל בזמן שאנחנו מחכים שהמחשב ישלים את המשימה שלו – כל אלה קיבלו נוכחות חשובה בתערוכה.

הגורם הדומיננטי האחר שנכח בתערוכה, גם אם לעתים בדרכים עקיפות, היה המשבר הכלכלי שפוקד את העולם, שמחייב את המעצבים הצעירים לבחון מחדש תהליכים של יצור והפצה, כמו הדפסת תלת-ממד, גיוס כספים באתרי מימון המונים ועוד. ביטוי נוסף לכך הוא ההפנמה של הבוגרים שסיימו ללמוד זה עתה שמספר רב של אנשים מעוניין לדעת מאיפה מגיע האוכל שלהם, הבגדים, הרהיטים, חומרי הבניה ומוצרים תרבותיים אחרים, איך הם נעשו ועל ידי מי.

ההתמקדות בעיצוב בזמן משבר כלכלי באה לידי ביטוי גם בחשיבה על מעבר מקפיטליזם לאחריות חברתית, ובשינוי שעובר עולם העיצוב במעבר מדיבור על אוביקט לדיבור על מחשבה או על תהליך. כך, תחת הכותרת ״Self | Unself״, הציגו השנה כ-120 בוגרים את פרוייקטי הגמר שלהם, שגם אם התוצרים שלהם לא תמיד היו משכנעים, השאלות שvo שאלו היו חשובות.

תומאס ווידרשובן (Thomas Widdershoven), מנהל האקדמיה לעיצוב, סיפר ששם התערוכה הגיע לאחר שהוא בחן את כל עבודות הסטודנטים וגילה, שלמרות שרובם התחילו את העבודה על פרויקט הגמר מחוויה אישית, התהליך עבר מהר מאד לראייה האוניברסלית ולמחשבה על האחר. בנוסף הוא אמר שלמרות שמחשבה על האחר היא לא עניין יוצא דופן בהכרח בעולם העיצוב, תערוכה כמו זו לא הייתה יכולה להתקיים לפני חמש או עשר שנים, לפני המשבר הכלכלי שפרץ ב-2008 ולפני המחאה החברתית שפקדה את העולם בעקבותיו.

 

תערוכת הבוגרים של האדמיה לעיצוב הייתה כרגיל אחד ממוקדי העניין של שבוע העיצוב באיינדהובן. שלושה ימים לאחר שהיא נפתחה, בשעה 11 בבוקר, כ-100 איש עמדו בשני תורים בכניסה לתערוכה: מצד שמאל עמדו אלו שהזמינו כרטיסים מראש, ומצד ימין עמדו אלו שהיו צריכים לשלם 75 שקלים (15 יורו) כדי לרכוש כרטיס כניסה, שיעניק להם את הזכות להיכנס לכמה מהתערוכות האחרות שהוצגו במהלך אותו שבוע ברחבי העיר. אנשים עומדים בתור כדי לראות תערוכת בוגרים בתשלום? לא עניין של מה בכך, ודאי כשחושבים על המקבילה המקומית.

מי שביקר בתערוכה – ונדמה שלא היה אחד באותו שבוע שוויתר על התענוג – יכול היה להתרשם מכ-120 פרוייקט גמר של בוגרי התואר הראשון והשני, שבניגוד לחלוקה הרגילה של עיצוב תעשייתי, אינטראקטיבי או תקשורת חזותית, למדו בתואר הראשון במסלולי לימוד כמו אדם והמרחב הציבורי (public space), אדם ותנועה (mobility), אדם ופנאי (leisure), אדם ורווחה (well being), ובתואר השני – עיצוב מידע, עיצוב קונטקסטואלי ועוד.

בניגוד למקובל שבוגרי התואר השני מציגים בנפרד מבוגרי התואר הראשון, באיינדהובן מציגים כל הבוגרים ביחד. היתרון לבוגרי התואר השני, שבדרך כלל זוכים לפחות תשומת לב, ברור. כך הם מקבלים את החשיפה שמגיעה לפרויקטים המורכבים שלהם שקשה בדרך כלל להציג בתערוכה. מצד שני, באופן טבעי הפרויקטים שלהם שלמים, מורכבים ומעניינים יותר, מה שהאפיל במידת מה על הפרויקטים של בוגרי התואר הראשון.

בין הפרויקטים המעניינים הנוספים היה אפשר למצוא פרויקט נוסף של הקנס, בוגר (בהצטיינות) של התואר הראשון, אחד הבוגרים היחידים שהציג שתי עבודות בתערוכה. ״פלסטיק הוא אחד החומרים היקרים ביותר על פני האדמה: הוא קל משקל, חזק, קל לעיצוב וקל למיחזור״, הוא אומר. אולם, הקנס גילה שמכל הפלסטיק שאנו משתמשים, רק עשרה אחוזים ממוחזרים. כדי לפתור את הבעיה הוא פיתח סדנת מיחזור בקנה מידה קטנה: הוא בנה מכונות זולות וקלות לשימוש, שיכולות לייצר כמויות קטנות ולעבד גם פלסטיק ממוחזר.

ג’ואל לינדן (Joëlle Linden) עסקה בתופעת התיירות תוך שהיא מתייחסת לתיירים כשבט נודד גלובלי בן 300 שנים. לטענתה, התיירים המודרנים הם המשך של חוקרי הארצות, שהיו להוטים לגלות את הלא ידוע, אולם הם הפכו למטיילים שבעידן של הצפת המידע כבר יודעים למה לצפות. היא השוותה את הסמלים, את הטקסים ואת עבודות היד של התיירים לאלו של שבטים שונים, ומצאה דמיון רב בין השניים. כך, דפוסי הכוויות שנוצרות משיזוף וחשיפה לשמש הם סוג של אמנות גוף, המזכרות שאוספים תיירים דומים לחפצי אמנות, והדחף הכפייתי לבצע צילומים מקביל לטכס שבטי. ״תיירים הפכו להיות יותר אותנטיים ואמיתיים בהתנהגותם מהתרבויות שהם מבקרים״, היא אומרת, ״אז למה לא לשווק אותם ולמכור את החפצים שלהם בחנות לתיירים?״, היא שואלת באירוניה.

שניים מהפרויקטים שנחקקו בזכרון עשו שימוש בהומור ציני שחור. מריסייה יאנסן (Marisya Janssen) יצרה את ״שיט! זה מצחיק״, משחק לוח לכל המשפחה שמציג את הפעולה של מערכת העיכול. ״זה מתחיל במזון שאתם מכניסים לפה״, היא כותבת בהוראות השימוש. ״זרוק את הקוביות ועבור דרך הוושט, הקיבה והמעיים. לאורך הדרך תוכל ללמוד כיצד האיברים האלו עובדים וכיצד לנהל חוסר נוחות כמו צרבת, עצירות או אפילו דלקת התוספתן. לא כדאי להיתקע במעי הדק, מנהרה ארוכה של שישה מטרים. השחקן הראשון שעוזב את הגוף לאחר שהאכילו אותו באלמנטים מזינים, הוא המנצח״.

״Fucked Up״, ספרה המאוייר של ג’ולייט שרוייר (Juliette Schraauwer), העוסק לכאורה בחינוך מיני הוא דוגמה נוספת. שרוייר מבקשת לעורר דיון בעיסוק המתגבר במיניות בחברה המערבית ובהשפעתו על ילדים ובני נוער. היא מציבה שאלות על הגישה החופשית לפורנוגרפיה באינטרנט, מצביעה על הצדדים האכזרים של תעשיית הפורנו, השונה בתכלית ממה שמתואר בתקופת הזוהר של פלייבוי לפני 30 שנים, ושואלת איך כל אלו מעוותים את הדעות של ילדים על מין ומערכות יחסים?

העיסוק במשבר הכלכלי בא לידי ביטוי בצורה מקורית בפרוייקט הגמר של ליסה לגמאט (Lisa Lagemaat), שדאגה לאלו שנאלצים לעבוד שעות נוספות. לגמאט יצרה קולקצייה של תיקים בעבור אלו שעסוקים מדי בעבודה ולא זוכים למספיק שעות שינה: היא עיצבה תיקים רכים ונעימים שאפשר להשתמש בהם זמן ההמתנה או בנסיעה לטובת תנומה טובה ומהירה ברכבת, באוטובוס, בבאר ובפארק. התיקים מציעים תמיכה לצרכי הגוף ומאפשרים לשמור על החפצים בטוחים באותו הזמן.

מריקה וונק (Marieke Vonk) התמקדה במכתבי הדחייה שקיבל כמעט כל מי שחיפש אי פעם עבודה. ״לעתים קרובות אנחנו לוקחים אותם באופן אישי, אבל אנחנו צריכים כבר לדעת: כשיש כמעט 600,000 מחפשי עבודה בהולנד, אנו מגיבים בהמונינו לכל מקום פנוי״, היא אומרת. וונק ניתחה את מכתבי הדחייה שקיבלו מחפשי עבודה וגילתה דמיון רב ביניהם, ללא קשר לזהות של מחפש העבודה או לתיאור התפקיד. היא אספה את המכתבים בספר עב כרס וסיכמה אותו בפנייה אישית לאלפי הדחויים: “יש מאות אנשים אחרים שקיבלו בדיוק את אותו המכתב, שלא לדבר על אלפי מכתבי הדחיה השונים רק במקצת, אז אל דאגה״, היא מסכמת במה שמהדהד את שם התערוכה, ״אין בזה שום דבר אישי”.