עמית מימון: מבחינתי אין כזה דבר עיצוב עכשווי ומעודכן

לפני שלוש שנים נתקלתי בכרזת פרסום של המותג New Tradition, שהציגה תצלום שחור לבן של שני בחורים צעירים וחסונים, יושבים על חוף הים חשופי חזה. שערם הקצר וצבעי ההסוואה על פניהם העידו שאלה חיילים, או לפחות דוגמנים שמעמידים פני חיילים. אבל שני הבחורים ענדו על צווארם שרשרת פנינים גדולה, שהצליחה באחת לערער את כל הקונספציות המוקדמות בכל הקשור לגבריות, במיוחד לאחר שמגלים ש״מסורת חדשה״ הוא מותג תכשיטים. כמה שבועות לאחר מכן ראיינתי את עמית מיימון שייסדה את המותג שנה קודם לכן, ומאז אני משתדל לעקוב אחר הפעילות שלה. 

בשבוע האופנה האחרון של פריז הציגה מימון קולקציה חדשה, הפעם כולה שלה. ביקשתי ממנה שתספר על תהליך היצירה שלה ועל ההתמודדות שלה עם התעשייה העולמית. אבל כרגיל, לפני הכל, עוד תמונה:

הי עמית

אהלן

מה שלומך?

מצויין! ואתה?

לא רע בכלל. את בביקור מולדת?

אני עולה חדשה מזה שנתיים.

וואלה. את זה פספסתי. מתי נפגשנו בפעם האחרונה?

ב-2011 נדמה לי, במקביל לתערוכה השנייה שלי

קטעים. איך שהזמן עובר. אז לטובת מי שלאה היה איתנו בסיבוב הקודם, בואי תספרי כמה מילים על עצמך ועל New Tradition

זה תמיד כל כך קשה… אבל יאללה. אז שמי עמית מימון, בת 31. גרתי שמונה שנים בפריז, שם למדתי קולנוע והקמתי את קולקטיב המעצבים ״ניו טרדישן״ שקיים כבר כמעט ארבע שנים. הרעיון מאחורי ״ניו טרדישן״ היה לתקשר עם הציבור את עבודתם של מעצבים שעושים דברים פחות שגרתיים, להפוך אותם ל״אמנות חיה״. אני מאמינה שאמנות נועדה לגעת באנשים

כשאת אומרת קולקטיב מעצבים למה הכוונה? עם מי את עובדת?

במהלך שלוש השנים האחרונות יצא לי לעבוד עם עשרות מעצבים שונים – כולם ישראלים מוכשרים מאד. זה היה כיף גדול וחוייה מאד מאתגרת ומלמדת, והגענו יחד להישגים יפים. במהלך השנה האחרונה עשיתי תפנית קטנה ועברתי להתמקד בקולקציה שבעיצובי בלבד. eye love שמה

שניה לפני הקולקציה החדשה. איך מקולנוע הגעת לתכשיטים, ומי המעצבים שעבדת איתם?

בין המעצבים שעבדתי איתם לאורך השנים: גרגורי לרין, שירלי איציק, הדס שחם, עדי רביד, רורי הופר, לינדה פרידריך, דקלה רוזן, גל קופרמן, לאוני פיליפוט, גלית קול אגינסקי, אפרת שחר, הרשימה ארוכה. והקשר בין קולנוע לתכשיטים הוא טבעי בעבורי: אני פשוט אוהבת לספר סיפורים, ורואה את התכשיט כאמצעי מופלא לעשות זאת; לענוד סיפור ולגעת באמצעותו באחרים.

ראוי גם לציין כי אמי, איילת מימון, שבעיני היא היוצרת המוכשרת מכולם בתחום (ומאמינה שגם בעיני יותר אובייקטיבים ממני) גידלה אותי בסטודיו שלה, והיתה בעלת השפעה חזקה לתפנית שלי לתחום. לשמחתי היא ממשיכה ללוות אותי בכל שלב עד היום.

נחמד מאד! בואי נדבר על הקולקציה החדשה שהצגת בשבוע האופנה בפריז. איך זה קרה?

איך קרה מה?

פריז. מה צריך לעשות כדי להציג שם

צריכים להיות ממש טובים, מאד נחושים ואפילו עוד יותר סבלניים. זו תערוכה שמתקיימת פעמיים בשנה בשבוע האופנה. אני משתתפת בה מאז הקמתי את המותג ב-2010.

אז את מהוותיקות… מה את יכולה לספר על שבוע האופנה בפריז מהצד של התכשיטים? איך מציגים אותם? מי בא לראות? מי המתחרים?

כולם יודעים (נדמה לי) שפריז מביאה אליה את כל הקניינים והעיתונאים החשובים ביותר. אלו אנשים שיוצרים מהתחום חולמים לפגוש, שפשוט מסתבבים שם בדיסקרטיות ואז לפתע שולפים את כרטיסי הביקור שלהם. אף פעם אין לדעת מי עומד מולך. זה מאד כיף ומרגש, אך גם מאד קשה בשל מספר הימים המצומצם שבהם ״הכל צריך לקרות״. בנוסף, התחרות כמובן מאד קשה – מציגים מוכשרים מכל העולם מגיעים ליעד הזה מהסיבות שציינתי.

זה מאד קשה… מי שאין לו סכומי עתק להשקיע בתערוכה צריך להסתפק בביתן קטן ודל אמצעים. צריכים להיות מאד יצרתיים כדי בכל זאת לבלוט בתנאים כאלה. וכן, פשוט עומדים (יושבים) ומחכים. התצוגות מתקיימות במקביל במקומות שונים בעיר, וכולם מתרוצצים ממקום למקום.

וכל מעצבי התכשיטים נמצאים במקום אחד?

בוודאי

אז עכשיו שהבנתי קצת יותר, בואי נדבר על הקולקציה האחרונה שלך. מה את יכולה לספר עליה

״איי-לאב״ נולדה ממקום טהור של יצירה. אני קוראת לה לפיכך ״קולקציית ההתאבדות שלי״. פשוט החלטתי לעשות מה שהרגשתי מבלי להתייחס כמעט בכלל להבט המסחרי. הקולקציה מספרת את הסיפור של נקודת הזמן המאד מבלבלת (בעבורי לפחות) שבה אנו חיים, כשאופן התקשורת בין בני אדם מגדיר את עצמו מחדש. דרך הקולקציה רציתי להעביר תחושה אישית, חשש וגם ביקורת מסויימת. רציתי לגרום לאנשים להרים לרגע את העיניים ממסך הטלפון והמחשב, ולהסתכל סביבם ובעיקר על מי ומה שמולם.

זה המקום להרחיב כי הקולקציה מורכבת מתליוני קפסולות מכסף וכסף מצופה זהב שמשובצים בתוכן עיני וינטאג׳ משנות ה-70 – עיניים בעלות מבט אנושי, ומרגש (בעיני בכל אופן). בזווית העין משובצות אבנים חצי יקרות בצורת דמעה. את הקולקציה משלימים חפתים ותליוני ״דמעות״ מכסף, כסף מצופה זהב וזכוכית יפנית – הכל נעשה כמובן בעבודת יד ברמה גבוהה.

איזה תגובות קיבלת?

קודם כל הרבה תגובות, שזה הכי משמח, כי זו המטרה – לעורר ולהעיר. התגובות היו מאד חיוביות, ממש אור בעיני המתבונן. תגובות שחזרו על עצמן הרבה היו: ״אני רוצה/רוצה כזה״, ו״מעולם לא ראיתי דבר דומה״. זה תכשיט שמאד ממגנט ומחבר אליו אנשים.

איך את מסבירה את זה? ואיפה עובר הגבול אצלך בין קיטש, או ניו אייג׳, לעיצוב עכשווי ומעודכן?

מבחינתי אין כזה דבר ״עיצוב עכשווי ומעודכן״ – זה קיטש בעיני. כשיצירה באה ממקום כנה, היא מעניינת ונכונה. אחר כך כמובן שהביצוע צריך להיות ברמה גבוהה כדי לשרת את המטרה, וכאן יש לי מזל גדול שיש לי את אמא שלי שליותה את תהליך הפיתוח ובמו ידיה יוצרת את הפריטים כדי שיהיו ברמה הגבוהה ביותר, שלה אני תמיד שואפת.

לא הבנתי – את טוענת שהעיצוב העכשווי הוא קיטש?

אולי לא ממש הבנתי את השאלה שלך. אני פשוט לא מחבבת יותר מדי את המושג ״עיצוב עכשווי ומעודכן״. יש לי ה-מ-ו-ן כבוד למה שעשו לפנינו, שנתפס בעיני בהרבה מקרים כהרבה יותר מפותח ממה שעושים כיום, אולי בגלל שבעבר אנשים עשו/יצרו דברים מתוך מחשבה לטווח רחוק, ולא כדי לספק בידור לאנשים לחמש שניות. זו הסבלנות שיש לאנשים כיום, אחרי כן הם כבר משתעממים ורוצים משהו חדש.

איך את מתמודדת עם זה כיוצרת ומעצבת בשוק שצריך להוציא קולקציות חדשות כמה פעמים בשנה?

האמת היא שאני עצמי קצת קצרת סבלנות ואוהבת לשנות ולהפתיע את עצמי. בכל אופן, אני לא מנסה לעשות לפי דרישות של אחרים, אני קודם כל משתדלת לעשות דברים שמרגשים אותי, ואז קל לי מאד להעביר את זה הלאה

מה הלאה באמת? מה הדבר הבא? וממה את מתפרנסת כיום? רק מהתכשיטים?

האמת היא שכל האנרגיות שלי מנותבות כעת להמשך העבודה על ״איילאב״ והשיווק שלה, לגעת איתה בכמה שיותר אנשים.

אוקי. משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרנו?

מקווה שלא שכחתי כלום… אולי רק לציין כי ניתן ניתן יהיה לרכוש את את הקוקלציה באתר החל מהחודש.