גו גלובל 2014: אני דבילנסקי

בחודש מרץ יצא לדרך בשנקר אחד הפרויקטים המעניינים והחשובים שנתקלתי בהם בזמן האחרון – גו גלובל 2014 ישראל פלסטין. במסגרת הפרויקט יצאו קבוצות מעורבות של סטודנטים מתחומי העיצוב וההנדסה השונים – מהרויאל קולג׳ ומשנקר – לנגב, לצפון הארץ ולגדה המערבית, על מנת לסייע לאומני מלאכת היד המקומיים בפיתוח פתרונות מעשיים לקידום היצירה המסורתית שלהם.

במהלך הפרויקט פרסמתי שני ראיונות. הראשון עם מירב פרץ, שמנהלת את הפרויקט מבחינה אקדמית מטעם שנקר; השני עם מירב פרץ ועידית ברק, אחת המנחות מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. ראיונות אלו פורסמו תוך כדי הפרויקט. חשבתי שיהיה מעניין לדבר גם עם כמה מהסטודנטים שלקחו בו חלק, ולשמוע מהם מה הם חשבו על הפרויקט לפני שהוא קרה, מה החוויה שעברה עליהם תוך כדי, ובמבט לאחור מה הפרויקט נתן להם.

אני דבילנסקי, סטודנטית במחלקה לעיצוב תעשייתי. לצערי אין דבר כזה ״מעבר ללימודים בשנקר״ בארבע שנים הדחוסות האלה, ולמזלי אני יכולה ליהנות מהפריווילגיה הזו של להיות רק סטודנטית.

בשנה האחרונה ללימודים כבר יש רצון עז לסיים והשנה הזו נראית ארוכה מנשוא, אבל כששמעתי על הפרויקט נזכרתי שיש גם הרבה יתרונות להיות חלק ממוסד כזה, מפני שהוא מאפשר הזדמנויות שקשה להגיע אליהן בצורה עצמאית. הפרויקט מאוד קרץ לי, הוא שיקף את הגישה שלי בתור מעצבת: פרויקט חברתי שבו העיצוב הוא הכלי שבעזרתו מגיעים למטרה, ולא הוא עצמו המטרה. כלומר, הדגש הוא רחב בהרבה מבחירה של צבע או רדיוסים.

מאוד נהניתי לעבוד עם הסטודנטים מ-ide. שיטת העבודה שלהם מאוד שונה מזו שמלמדים אותנו, וניתן גם להבחין בפער הגדול שבין תואר ראשון ושני, ואת הגישה והיכולות שהם נשענים עליהן. כל אחד הגיע ממקצוע אקדמאי אחר כך שהשילוב יצר פרויקט מעמיק ומעניין בגישתו.

את הקבוצה שלנו הנחיתו בקומה העליונה של הגלריה היחידה באום אל פחם, שם נפגשות 20 נשים ערביות לחוג הקרמיקה שלהן שמעבירה אמנית ישראלית בשם רינה פלג. פלג  ידועה בעיקרבגופים קרמים שהיא בונה ע”י סריגה. הנשים שהשתתפו בחוג היו מצחיקות, דעתניות, ביקורתיות ורצו לשתף איתנו פעולה כפי שאנחנו איתן, למרות שבשלב זה עדין לא כל כך הבנו מה המטרה שלנו במקום. לא קיבלנו איזושהי מטרה מהמרצים מה שגרם לנו להתמודד עם הצבת המטרות, שאיפות וציפיות מהפרויקט.

מבחינתי זו היתה חוויה שלא יצא לי להתמודד איתה קודם לכן. בראיה של מעצבת מוצר התשובה היא תמיד לעצב מוצר אבל הפעם לפני שעוד ניסינו להבין את התשובה מיפינו את כל הגורמים בפרויקט ואת הרצונות שלהם כגון בעל הגלריה, קבוצת הנשים, רינה, המרצים שלנו ואנחנו, כדי בכלל לדעת למה הכי מתאים שהתשובה תתן מענה.

בהנחיית רווית לצר הבנו שאנחנו לא צריכים לעצב בשבילן מוצר שאותו הן ימכרו, אלא לפתח אצלן את העשיה המקורית שלהן שכבר נטועה אצלן, בדומה מאוד למה שמלמדים אותנו בלימודי עיצוב. המחשבה היתה לערוך להן סדנאות ביחד איתנו שיהפכו את החוג ליותר מקצועי מהבחינה שלא רק ינסו להתחקות אחר הטכניקה והשפה האמנותית של רינה, אלא יגרה את הרצון לפתח שפה אמנותית אישית. האובייקט שדרכו בחרנו לעבוד הוא ״הבית״. הקרקע והבית בנסיבות האלו כמובן שהיה נושא מאוד מורכב וטעון ואף הוביל לסיפורים אישיים מרתקים.

 

התוצאות היו מגוונות מאד. כל אחת נקטה בגישה עיצובית שונה והשתמשה בתרגילים ובפרמטרים שהכוונו להן בדרך אחרת. הן היו מאוד מרוצות מהתוצא וגם אנחנו. אני מקווה שהן ימשיכו לעבוד בצורה כזו. בסך הכל זו היתה חוויה באמת מיוחדת, הסטודנטים ואני הפכנו לחברים קרובים, והיה מאוד קשה להפרד בסוף.