אני לא רואה בזה בהכרח מחמאה אם תגיד לי שעבודה שלי נראית כמו מה שיש בחו״ל

לפני קצת יותר משנה פרסמתי מחשבה באנטייטלד תחת הכותרת האינטרנט הרשע. ככה היא התחילה: ״שלום. קוראים לי יובל ואני רוצה להתוודות: כבר שלוש או ארבע שנים, אני לא זוכר בדיוק, לא עדכנתי את האתר שלי״. המחשבה עסקה בעריצות הבלתי מתפשרת של אתרי האינטרנט, ובמרדף חסר הסיכוי לעדכן אתרי פורטפוליו של מעצבים. לכן, כשלפני כמה שבועות סיפר לי אמנון אילוז על האתר החדש של הסטודיו שלו, מיד נזכרתי במחשבה ההיא תוך כדי שאני נכנס לאתר ומגלה שהצבע שלו משתנה לפי הטמפרטורה בתל אביב…

אחרי כמה ימים אמנון סיפר לי על התערוכה שהוא מתכנן, ועל הניסוי שהוא ערך, שאפשר למתצת אותו בשאלה, איזה עיצוב אפשר לקבל בעבור 5 דולרים? זו גם כותרת הראיון שערכתי איתו והתפרסם היום בגלריה, שהתחיל ככה:

הנה כמה מהתגובות הנפוצות שכמעט כל מעצב נתקל בהן: ״למה זה יקר כל כך״, ״האחיין שלי יכול לעשות את זה״ ו״למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, בסך הכל לוגו״. גם אמנון אילוז, הבעלים והמנהל של סטודיו רה־לבנט, קיבל לא פעם תגובות דומות. בתערוכה חדשה שתתקיים בסוף השבוע הקרוב בפסאז׳ (ברחוב אלנבי 94 בתל אביב), יהיה אפשר לבחון את תוצאות הניסוי שערך, שבדק מה באמת הלקוחות שלו היו מקבלים בהרבה פחות זמן ובהרבה פחות כסף.

אילוז בחר מגוון של עבודות שעיצב הסטודיו בשנים האחרונות – סמל לעיר חולון, לוגו לתערוכה במוזיאון ישראל, לוגו למוזיאון הילדים בחולון, ועוד – וביקש ממשתמשים באתר fiverr לעצב אותם מחדש לפי ההוראות, ההנחיות והבקשות שקיבל מלקוחותיו. הבחירה ב-fiverr לא היתה מקרית: תמורת חמישה דולרים בלבד (ומכאן גם שמו) המשתמשים באתר מציעים מגוון רחב של שירותים – כתיבת קומוניקט, יצירת אנימציה, כתיבת שיר, הקלטת ג׳ינגל, עיצוב לוגו ועוד.

הנה מה שהוא קיבל:

 

– – –

ולעומת זאת, הנה מה שהסטודיו שלו עיצב:

״הפנייה ל-fiverr מעלה הרבה שאלות״ הוא אמר, ״כמו האם אפשר לוותר על כל התהליכים ומה שאנחנו עושים? האם אפשר לקצר את התהליך במינימום כסף, בשלט רחוק, בלי דיאלוג? האם יש כזה דבר עיצוב טוב? עיצוב רע? מה האפשרויות של עבודה דרך פלטפורמות דיגיטליות? אני מאמין שיש כוח לשאיבת המידע המקדים מהלקוחות, שלא תמיד מבינים מה אנחנו רוצים מהם, תהליך שאנחנו גם מחנכים אליו את הסטודנטים – המחקר. הרבה פעמים הם אומרים לך ׳מה זה מחקר, מה אתה, רופא?׳. בעבודות שאנחנו עושים המשאב הכי יקר זה הזמן שלי, וברוב המקרים, ככל שתשקיע יותר זמן תוכל לייצר תהליכים עמוקים יותר. הפתרון שאני מציע כסטודיו מדבר על תהליכי חשיבה עמוקים ומשמעותיים שלא ניתן לפתור בחצי שעת עבודה, או בחמישה דולר״.

לפי התוצאות אתה צודק, אבל את זה יכולנו להגיד גם לפני שפנית אליהם. אז למה בכל זאת, מעבר ל״מגניב״? מה הערך של המהלך?

״הגיחוך או המגניב זה לא הענין. מה שאפשר ללמוד זה מה שאני תמיד מחנך אליו את הסטודנטים – עד כמה העומק של מה שאנחנו מייצרים בזמן התהליך כל כך חשוב בהמשך הדרך, בטח בעידן שבו אתה יכול להוריד תמונה ממאגר תמונות ולהצמיד לה כותרת. הכוח שלנו הוא דווקא בלהעמיק את התהליכים, בלחדד, בלהסביר.

״עכשיו יש לי תשובה גם ללקוח, למה זה כל כך יקר״, הוא חייך, ״תשובה לכל האמירות כמו ׳בן דוד שלי יכול לעשות את זה׳. הנה, ניסינו, זה מה שתגיעו אליו. זה מחדד את הדבר הזה, את המקצוע שנקרא עיצוב. אנחנו מעצבים בכל רמ״ח איברנו, ולא סוחרים בחמישה דולר״.

 

אילוז, בן 37, הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בצלאל (2003), ובשבע השנים האחרונות הוא מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. כיום הוא עומד בראש סטודיו שכולל שישה עובדים, מתוכם ארבעה מעצבים. בין לקוחותיו אפשר למצוא את עיריית חולון, עיריית תל אביב, ״אפשרי בריא״ – התוכנית הלאומית לחיים פעילים ובריאים, רופאים לזכויות אדם, עמותת שתיל ועוד.

בין הדברים שדיברתי איתו עליהם ושלא מויעים בראיון, הוא העובדה שמלבד עבודה מסחרית הוא מקפיד ליזום פרויקטים אישיים, לאצור תערוכות ולהציג עבודות שלא נוצרו למטרת רווח. בשנה שעברה, לדוגמה, הוא אצר את התערוכה המזרחים, תערוכת חוצות שהוצגה בשדרות דב הוז בחולון כחלק מאירועי שבוע העיצוב של העיר. בתערוכה הוצגו 40 כרזות של מעצבים גרפיים ומאיירים שהגיבו בפרשנות אישית לחיבור בין עיצוב ומזרחיות. ״סקרנה אותי העובדה שבעבר היו לימודי עיצוב נחלתם הבלעדית של צעירים יוצאי אירופה, ואילו כיום המצב שונה ומעצבים רבים גדלו בבתים מזרחיים. האם עובדה זאת ניכרת בעבודתם ומשפיעה עליה? האם אפשר לדבר בכלל על עיצוב גרפי ישראלי-מזרחי?״.

החיבור לעיר ולמקום שממנו נובעת היצירה בא לידי ביטוי קודם כל בשם הסטודיו – ״רה-לבנט״ – שמלווה את אילוז מהיום שסיים את בצלאל, ״משחק מילים בין המקום שבו אני פועל, לבין משהו עדכני ועכשוי, שקורה כרגע, הכי רלבנטי. כבר אז, ב-2003, זה היה חזון שעסק בצורה, בתוכן, במסר, באות, בדימוי ובאסתטיקה ששואבים את ההשראה מהמקום.

״בת הזוג שלי שבדית אבל אני לא פועל בשבדיה. יכולתי להישאר בהולנד אחרי חילופי סטודנטים שעשיתי בזמן הלימודים, אבל אמרתי שזו לא השפה שלי, אלה לא החומרים שאני יודע להתעסק איתם. בנוסף, אחד הדברים היפים הוא שבשפה העברית השורש של המילה להתקדם הוא ׳קדם׳. זה ׳רה-לבנט׳: לקחת צעד אחורה כדי להתקדם שניים קדימה ולשפר את העולם.

״זה מתקשר גם לחלק השני של התערוכה. פנינו למעלה מ-100 משרדים ומעצבים מובילים מכל העולם בבקשה להשתתף בערוכה שאנחנו מרימים לצורך השקת האתר החדש שלנו. ביקשנו מהם להתייחס ולתת ביטוי חזותי למונח re. כתבנו להם שעיצוב יכול להיות גשר בין תרבויות ולהוכיח שאנחנו יכולים להפוך את העולם למקום טוב יותר״.

איך הם הגיבו? במיוחד בתקופה הנוכחית?

״למרות דעת הקהל שלילית, ולמרות שהם לא מכירים את העיצוב הגרפי בישראל ושחלק ניכר מהם בחופשת קיץ – 30 משרדים ומעצבים מובילים בעולם הסכימו ואמרו ׳אנחנו חלק מהאידיאולוגיה הזאת׳, שעיצוב יכול לגשר על מחלוקות. כך יוצגו כרזות של מעצבים מדינות כמו שבדיה, ניו יורק, הולנד, תאילנד, טיוואן, ברלין, ברזיל ועוד, לצד מעצבים מקומיים כמו נדב ברקן, יותם הדר, אברהם קורנפלד, איתם טובול, עודד בן יהודה, סטודיו uber ועוד״.

לעובדה שאתה בא מבית מזרחי הייתה השפעה על העיסוק שלך במקום?

״החיבור לתרבות הלבנטינית מגיע מבית. אבא שלי יליד העיר פז, למרות שגדלתי בסביבה מערבית, בירושלים ׳הלבנה׳ יותר. אמא שלי נולדה בחולון למשפחה צ׳כית-הונגרית. בתור ילד חוויתי את הדואליות הזו, לשמוע ביטלס ואום כולתום; אבא מדבר במרוקאית וסבתא בהונגרית, ככה ברור שהחיבור חזק: הריחות, הצבעים, השפה, הדימויים – כולם קשורים אחד בשני״.

מלבד העניין של שפה ואותיות, יש לא מעט עבודות שלך שלא נראות בהכרח כאילו הן ישראליות במובהק.

״אני לא רואה בזה בהכרח מחמאה אם תגיד לי שעבודה שלי נראית כמו מה שיש בחו״ל״.

– – –

לקריאה נוספת, הנה הראיון שהתפרסם בגלריה