בתפיסה החדשה לא מביטים אחורה בצער ורואים רק רצף של פרעות גזרות ורדיפות

עם יד על הלב, מתי בפעם האחרונה הייתם במוזיאון בית התפוצות? בתיכון? כשהגיעו הדודים מאמריקה? כשהלכתם לאיבוד בדשא של אוניברסיטת תל אביב? ובכן, תרשו לי לספר שלפני שבועיים ביקרתי במוזיאון, ושכל מה שעולה לכם לראש כשאתם חושבים על בית התפוצות וקורות העם היהודי כבר פחות רלוונטי.

לדוגמה, אם תגיעו עכשיו לבית התפוצות תוכלו לבקר בתערוכה ״איימי וויינהאוס – דיוקן משפחתי״ (אוצרת: אליזבת׳ שלבי), בשיתוף המוזיאון היהודי בלונדון, המספרת את סיפורה של הזמרת מילדותה ועד מותה, ונחשפים בה לראשונה חייה האישיים של הזמרת דרך חפציה הפרטיים, אוסף התקליטים המרתק שלה ותמונות משפחתיות המגלות טפח מהחיים היהודיים של איימי ובני משפחתה.

תערוכה נוספת שמוצגת בבית התפוצות בימים אלו היא ״תופרי החלומות״ (אוצרת: שלי ורטהיים), תערוכה קבוצתית ראשונה מסוגה המציגה שמלות, תכשיטים ואביזרים נלווים מבתי היוצר של נבחרת החלומות של מעצבי האופנה היהודים בעולם – ראלף לורן, דונה קארן, אלבר אלבז, סוניה ריקל, מייקל קורס, מארק ג׳ייקובס, ארנולד סקאזי, דיאן פון פירסטנברג, ויקטוריה סיקרט, ניקול פרחי, שרה מון, אילנה גור, יגאל עזרואל, קובי הלפרין, אבשלום גור, נטלי קפל, אבי טנצר, ענבר ספקטור ו־threeASFOUR. מי ידע שכולם יהודים? ואם זה לא מספיק, חלק מהיצירות עוצבו במיוחד בעבור התערוכה בבית התפוצות.

מי שמנצחת על המהלך הלא שגרתי היא אורית שחם גובר, שהפכה ב־2013 לאוצרת הראשית של המוזיאון. ביקשתי ממנה שתספר על הכיוון החדש שעומד מאחורי שתי התערוכות המפתיעות, על התגובות שהיא מקבלת מקהל המבקרים, על השיקולים להצגת תערוכות חדשות ועל התוכניות לעתיד.

הי אורית. מה שלומך?

מצוין תודה.

יפה! בואי נתחיל. כמה זמן את כבר בבית התפוצות?

תלוי ממתי סופרים. את הקדנציה הראשונה שלי עשיתי במחלקת החינוך בין השנים 1978-1986. אחר כך נסעתי לארצות הברית לארבע שנים, עשיתי תואר שני בחינוך במוזיאונים, חזרתי לארץ בשנת 1990 והפכתי לאוצרת עצמאית. חזרתי לבית התפוצות כאוצרת ראשית בשנת 2009, התחלנו תכנון, הפסקנו כדי לחפש מעצב, והחל מ־2011 המשכתי עם חידוש המוזיאון. מראשית 2013 הפכתי לאוצרת הראשית של כל המוזיאון, שפירושו שאני אחראית גם על הקמת (ובחירת) התערוכות המתחלפות

וואלה. לא ידעתי. אז את מכירה טוב טוב את המקום…

במובן מסוים אני גם מהמייסדים וגם מהמחדשים

יפה. אז בואי נתחיל מהשאלה שבטח כולם שואלים: איימי ווינהאוס? ראלף לורן? דונה קארן? בבית התפוצות? מאיפה זה הגיע?

זה הגיע מהכיוון שאנו לוקחים אליו את המוזיאון החדש – מוזיאון העם היהודי. בתפיסה החדשה לא מביטים אחורה בצער ורואים רק רצף של פרעות גזרות ורדיפות, אלא גם חוגגים תקופות של פריחה, שגשוג ויצירה, שהרי אם רק היו הורגים אותנו כל הזמן לא היינו כאן היום.

בתוך כל אלה אנחנו שמים דגש גדול על העת החדשה ובמיוחד על מאה השנים האחרונות, שם אנו רואים יהודים שהגיעו לעמדות השפעה בכל תחום אפשרי – החל ממדע ומחקר ועד אופנה וכל מה שביניהם. כאן נכנסים ראלף לורן, דונה קארן ואיימי ווינהאוס, כסימבול להישגים של יהודים בתחומי תרבות ויצירה.

ולפני שנדבר על כל תערוכה בנפרד – איך התגובות בינתיים?

מעל ומעבר. אנשים מאוד אוהבים את שתי התערוכות הללו, וגם אהבו את תערוכת דרייפוס, שקדמה להן, על שום הזווית המיוחדת שדרכה הבטנו על הסיפור – מקומה של האהבה בין בני הזוג דרייפוס ומקומה של אשתו בפרשת הצלתו מאי השדים, וסיפורה של משפחת דרייפוס מאז ועד היום כשקף לסיפורם של יהודי צרפת.

ועל כך יש להוסיף שגם איימי וויינהאוס וגם תופרי החלומות מביאים אלינו קהל שהתרגל לחשוב שאנחנו שלוחה של יד ושם, מקום עצוב וקודר שמספר על הצרות של היהודים. אז אנחנו נספר גם על הצרות שלנו, אי אפשר להתעלם מהן, אבל אנחנו מספרים גם על הצלחות.

אוקי. איפה כאוצרת ראשית עובר הקו בין לקחת תערוכה קיימת כמו איימי ווינהאוס לבין לעבוד על תערוכה מקורית. מה האידיאל שלך מבחינת המימון, ומה הקריטריונים להחליט בכלל איזה תערוכות להציג – אפרופו הקו החדש

תערוכה קיימת אני אקח במקרים נדירים משתי סיבות – האחת כלכלית: זה עולה אותו דבר כמו לעשות תערוכה בעצמנו; והשנייה עקרונית – לעתים נדירות מישהו מבחוץ קולע בדיוק למה שאנחנו רוצים. בנוסף – לתערוכה שבאה מבחוץ יש מגבלות רבות שלא תמיד קל לעמוד בהן, גם רעיוניות וגם מעשיות. במקרה של איימי ווינהאוס פתרנו את זה בכך שעטפנו את התערוכה על איימי בתערוכת לובי שעוסקת בהגירה היהודית הגדולה ללונדון במפנה המאה ה־19-20, נושא שרציתי להכניס לתערוכה כדי לתת לה קצת קונטקסט היסטורי והם לא הסכימו, אז הוצאתי אותה החוצה.

לגבי בחירת נושאי התערוכות – יש כל מיני שיקולים, החל מהשאלה האם בית התפוצות או מוסד אחר עשה תערוכה בנושא זה בשנים האחרונות, עבור לשאלה מה נצליח לאסוף בנושא וכמה זה יעלה, עבור לעד כמה זה רלוונטי לנושאים שאנחנו רוצים לקדם וכלה גם בשאלה עד כמה התערוכה רלוונטית לקהל ישראלי היום.

מכיוון שהמגוון העומד לפנינו – סיפורו של העם היהודי – הוא אין סופי כמעט, ההחלטות הן קשות ומחייבות הרבה שיקול דעת. קיים גם כמובן השיקול של איזון – בין אז להיום, בין נושאים ״כבדים״ / היסטוריים יותר לבין יותר עכשוויים פופולריים, ואנחנו מחויבים לכולם.

ואיפה נכנס טעם הקהל? הניסון להביא קהל, גם מבחינה כלכלית? ואני חלילה לא מזלזל בו, אבל אני מניח שהיו כאלו שעיקמו את האף וראו בניסיון להצעיר את המקום כנסיון פופוליסטי, אולי לא רציני בהתחשב במקום ובנושא

אני אישית לא פגשתי כאלה שעיקמו את האף, אבל אני מניחה שהם קיימים אי שם בשטח, וזה בסדר גמור, זכותם לחשוב שאנחנו צריכים לעשות את מה שתמיד עשו כאן, וזכותי לחשוב אחרת. אנחנו לא מנסים לקלוע לטעם הקהל, אבל אנחנו בהחלט מנסים לומר לקהל שהסיפור היהודי הוא הרבה יותר מגניב ומדליק ממה שהוא התרגל לחשוב בעקבות שיעורי ההיסטוריה לבגרות ויום השואה.

כמובן שיש רצון שעוד קהל יכניס עוד כסף, אנחנו צריכים לממן את עצמנו, אבל זה אף פעם לא שיקול בבחירת נושא התערוכה, אלא באופן שבו מגישים את הנושא לקהל – הן בהיבט האוצרותי והן בהיבט העיצובי. אנחנו משקיעים בכך הרבה מחשבה וכסף. אני בכלל חושבת שאין נושאים משעממים, ואם תערוכה היא משעממת זה לא בגלל אופיו של הז׳אנר אלא בגלל שמישהו לא עשה את עבודתו נאמנה. זו אמונתי המקצועית העמוקה ביותר ואני משתדלת לפעול לפיה בכל אחד מהפרויקטים והמוזיאונים שעשיתי.

לגמרי. יש אגב הבדל בין התגובות של מבקרים מחו״ל לבין המבקרים מישראל? אני שואל גם בכלל וגם בהקשר של תופרי החלומות – אני מבין שהמעצבים שיתפו פעולה אבל אני תוהה איך הם התייחסו לרעיון של התערוכה כשפניתם אליהם לראשונה

לא ראיתי הבדל משמעותי בין התגובות של מבקרים ישראלים לאלה מחו״ל בנוגע לתופרי החלומות. רוב המעצבים כשפנינו אליהם הגיבו מאוד בחיוב. השניים המובילים – דונה קארן וראלף לורן – בדקו תחילה מה זה בית התפוצות כי הם לא שמעו עלינו אף פעם. אבל בסך הכול זכינו לשיתוף פעולה נפלא מכולם, לכולם יש בחברות שלהם אנשי מקצוע שרגילים לעסוק בהשאלת פריטים לתערוכות.

מה הלאה? מה את יכולה לספר על התוכניות לתערוכות העתידיות?

התוכנית לשנה הבאה + מאוד מגוונת – ביולי תיפתח תערוכת אמנות של הצייר אריק בוקובזה, שצייר עבורנו תערוכה שלמה שעוסקת במעגל השנה ובמחזור חיי הגבר היהודי במבט אירוני כפי שאריק מצייר, ותוך שימוש בפרטי יודאיקה שמייצגים את הנושאים הללו.

אחריו צפויה תערוכה שעוסקת ב־30 שנה למבצע משה – כאן מדובר בתערוכת מדיה שיש לה אוצרת ובימאית ממוצא אתיופי – אורלי מלסה – שבחרה מאוסף התמונות של בית התפוצות כחמישים תמונות שצולמו בעת הגעתם של יהודי אתיופיה בארץ, פרסמה אותן באתר פייסבוק שפתחה במיוחד לנושא זה, ומתוכם איתרה 10 סיפורים של דמויות שיוצגו בתערוכה. הכוונה כאן היא לספר על קליטתה של יהדות זו בארץ ומנקודת ראותם, כלומר – הם מספרים את סיפורם ולא אנחנו משמשים להם שופר. גם עורך הסרטים הוא אתיופי.

ולצד 30 שנה למבצע משה תעלה תערוכת צילומים על בוב דילן שבה נעשה שימוש גם במילות השירים שלו כחלק מסיפור התערוכה. בהמשך צפויה תערוכה שתעסוק בפריחה התרבותית במזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם. כך שאתה רואה שהתוכנית מגוונת מאוד ומנסה לכסות נושאים רבים.

נשמע מסקרן. אני חייב להודות שעד שבאתי לבקר באיימי ווינהאוס ותופרי החלומות הפעם האחרונה שהייתי בבית התפוצות הייתה בטח בתיכון או משהו כזה, ואני עוד גר בתל אביב, אז מבחינתי הצלחת…

והנה ניסחת את מטרתנו – להביא הנה את כל מי שזוכרים סיור מדכא מהתיכון, סיור שאישש את התדמית שהייתה לך על הסיפור היהודי, ולהפוך אותו לחוויה אחרת לגמרי. צריך לזכור שהעם היהודי, למרות כל התלאות, הוא בעל תרבות אופטימית – ראשית אלוהים הבטיח לנו נצח, ושנית, אנחנו תמיד מאמינים שבשנה הבאה נגיע לירושלים הבנויה…

לא תכעסי אם אני אגיד שבשנה הבאה אני מעדיף ניו יורק הבנויה, או לונדון, או סיאול. או לפחות גם…

אני בטח לא אכעס, ואני בטוחה שגם אלוהים יסלח לך… גם אני אשמח לבקר במקומות הללו

יפה! משהו חשוב נוסף לפני שמסיימים?

בראשית 2016 ייפתח אצלנו האגף הראשון מתוך המוזיאון החדש, ובו נציג את אותם דגמים של בתי הכנסת שהופיעו אצלנו בתצוגת הקבע, אבל עכשיו הסיפור שלהם יהיה הרבה יותר מעניין ומדליק, ויכלול מוצגים, סרטים, סרטי אנימציה, מיצגים, אינטראקטיבים לילדים ולמבוגרים, וזאת תהיה יריית הפתיחה למוזיאון החדש – מוזיאון העם היהודי. תהיה כאן טעימה של מה שעתיד לבוא בגדול כאשר נפתח את כל שלוש הקומות החדשות.

יש למה לחכות