חיפשתי דרך להעתיק עבודות של יוצרים אחרים, שאני מקנא בהם ובפרויקטים שלהם

לפני כמעט שבע שנים פגשתי לראשונה את המעצב יהונתן הופ. מיד הוקסמתי מהמיניאטורות התל אביביות שלו, ואפילו יצא לי לכתוב עליו ועליהן. מאז אני משתדל לעקוב אחריו, דבר שהיה קל חסית כשלמד בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל שבה אני מלמד, ולאחר מכן גם החל ללמד בה. לפני כמה חודשים נתקלתי בעבודות הקרמיקה החדשות של הופ, שאותן הוא מוכר ברשת החנויות של פול סמית בלונדון, וגם במקרה הזה הן מיד מצאו חן בעיני, במיוחד האסתטיקה שהוא הצליח ליצור בתהליך העבודה.

ביקשתי מהופ שיספר על תהליך העבודה, כיצד נוצר הקשר עם החנויות של פול סמית ומה השתנה בתפיסת העולם שלו מאז נפגשנו לראשונה. אבל לפני הכל, כרגיל, עוד תמונה:

הי יובל, אתה כאן?

אכן. מה שלומך?

טוב תודה, איך אתה?

לא רע בכלל, אין תלונות. מאד מרוצה ממזג האוויר ומהחיים באופן כללי

אני שמח לשמוע, זה לא מעט בהתייחס למקום שאתה חי בו

לגמרי. הרבה הדחקה והכחשה. אבל מספיק איתי, בוא נדבר עליך. תספר כמה מילים לטובת מי שלא מכיר, איפה למדת, מתי סיימת, מה עשית מאז ומה אתה עושה היום, ככה בכללי

אז למדתי בבית הספר לעיצוב Rhode Island, תואר ראשון בעיצוב תעשייתי. סיימתי ב-2001. בבצלאל עשיתי את התואר השני, שאותו סיימתי במסלול ״אודות עיצוב״ ב-2013. יש לי סטודיו/בית מלאכה שמתעסק בעיצוב בכלל, ובקרמיקה בפרט, מאז 2002.

בסטודיו אני עובד בכמה ערוצים בדרך כלל. ערוץ אחד ״מוצרי״ שבו אני יוזם ומייצר מוצרים כגון המיניאטורות, ואז מפיץ בארץ ובעולם בחנויות עיצוב וחנויות מוזיאון. הערוץ השני הוא של קומישנים – חברות וארגונים שמזמינים ממני עיצוב והפקה של אוביקטים, בדרך כלל בקו של המיניאטורות. עבדתי עם עיריית ת״א, רכבת ישראל, נטפים, עיריית חולון, נמל ת״א ועוד. הערוץ השלישי הוא השתתפות בתערוכות עיצוב (ואמנות לפעמים), שהן דרך מבחינתי לשכלל את מה שאני עושה, ולפתח רעיונות וסדרות חדשות.

חוץ מזה אני מלמד במכון הטכנולוגי חולון – עיצוב קרמי, בתואר השני בבצלאל – סדנה שנקראת ״מחקר יוצר״ (יחד עם מאיה בן-דוד בשנה שעברה, ואיתי אהלי השנה), ובשנקר, בבית הספר להנדסאים

מרשים מאד! אני נזכר שנפגשנו לראשונה לפני משהו כמו שבע שנים, וכבר אז עבדת עם קרמיקה ועשית מיניאטורות. לפני שנדבר על הסדרה החדשה אני תוהה מה השתנה מאז, מה למדת, מה הבנת‎

זו שאלה מסובכת, כי בזמן הזה גם התחלתי משפחה (יש שלושה ילדים), ועשיתי תואר שני (שהתחיל באוניברסיטת ת״א והמשיך לבצלאל), והרבה מהזמן שלי הוקדש לאו דווקא לסטודיו. אני חושב שבשנתיים האחרונות אני מנסה לראות איך הסטודיו יכול להתפתח יותר לכיוון המייקריות (מלשון maker), ואיך אפשר לשרוד ולהצליח ככה. נראה לי שאני לאט משיל מעלי את הנחות היסוד שיצאתי איתן מהתואר הראשון, שמעצב תעשייתי צריך לשבת בסטודיו ולעבוד מול תעשייה

זה חלק ממגמה כלל עולמית, כידוע. אתה מזדהה עם המושג הזה, מייקרים? בדיוק היה לי שיעור בתואר השני בבצלאל שבו גם אתה מלמד, שהוקדש לנושא, ותהיתי עד כמה הוא מגמה ״אמיתית״ ועד כמה הוא באזוורד של עיתונאים ומוזיאונים

אין מה לעשות, גם אני חלק מרוח התקופה, והכללים והכוחות שעובדים על כולם עובדים גם עלי. אני חושב שבמידה רבה מייקר זה מיתוג מחדש ל-craftsman הישן, שההילה שלו נשחקה לטובת המונח ״עיצוב״ אי שם במודרניזם

כן, זה אחד הדברים שדיברנו עליו. מייקרים ללא ספק נשמע יותר טוב. בוא נעבור לסדרה החדשה ופול סמית. מה אתה יכול לספר עליה ואיך נוצר הקשר?

הקשר לפול סמית קיים כבר 5-6 שנים, אני מספק מיניאטורות לחנויות שלהם בלונדון וניו-יורק. ממש ממש במקרה פגשתי את הבחור שאני עובד מולו בפול סמית, בתערוכת ״אמביינטה״, שם הצגתי בפברואר האחרון. לא היינו מזהים אחד את השני בכלל, לולא היו איתי בתצוגה כמה מיניאטורות, והוא כבר עשה את החיבור. הוא מאד התלהב מהעבודות החדשות שהצגתי, והציע שנעשה משהו ביחד, ואחרי כמה התכתבויות זה יצא לדרך.

אז מה אתה יכול לספר על העבודות החדשות?

זה התחיל בפרויקט הגמר של התואר השני בבצלאל, שם חיפשתי דרך להעתיק עבודות של יוצרים אחרים, שעובדים בקרמיקה, שאני מקנא בהם ובפרויקטים שלהם. סוג של דרך לנכס לעצמי את מה שאני אוהב. משם זה כבר התפתח לכלי בפני עצמו לייצר אובייקטים, בדרך שמאפשרת לי לעבוד בתוכנות תלת-ממד, ולייצר במהירות עבודות ביציקה (כלומר במהירות יחסית לתבניות גבס, תהליך שיכול לקחת חודשיים-שלושה עד מוצר חדש).

התחלתי לעבוד עם פיתוח בתלת-ממד, ואז פרישה של הצורות וחיתוך לייזר בקרטון בדיוק גדול. אז קיפלתי את הקרטון למודל (גם תהליך טוב שאני מכיר מהפרקטיקה כמעצב תעשייתי) ויצקתי פנימה חימר. התוצאות היו מצוינות, והייתה להן שפה מאד ברורה של חומריות, קיפולים, כל מיני פרטים שנובעים מהתהליך. בהמשך הבנתי איך אני יכול להדפיס צבעים קרמיים על הקרטון ולהעתיק אותם לתוך היציקה ב-one shot כחלק מתהליך היציקה.

האמת, זה נשמע ונראה מקסים. אז מה יצקת לפול סמית?

ג’וני, הבחור שאני עובד מולו, מאד התלהב מעבודות היותר ״פיסוליות״, גדולות ומופשטות. היות ומדובר בחנות ולא בגלריה או מוזיאון, רציתי לקיים גם קשר עם אובייקטים שימושיים מתחום הקרמיקה. התוצאה היא גם וגם, ״אגרטלים״ שהם בעצם תירוץ לעשות משהו מוזר ומופשט יותר, וקערות, ספלי אספרסו וצלוחיות שהם הצד השימושי יותר. החלטתי להתמקד בצבע הכחול, שהוא צבע מסורתי ומוצלח מאד בקרמיקה, ולנסות לייצר כמה ווריאציות של טיפול פני שטח עם הצבע הזה. יש כמה כלים שהם מודפסים בדפוס רשת – קווים כחולים על גוף קרמי לבן. ויש כמה כלים שמודפסים לגמרי בקובלט כחול, ואז צריבות של לייזר מייצרות דוגמאות לבנות בולטות על פני השטח שלהם.

 

ומה בתוכנית הלאה – לפתח את זה לעוד מוצרים? לעוד מקומות? כמה אתה מחוייב לאדון סמית?

לא מחויב בכלל לאדון סמית, הקשר איתם היה חלום רטוב לכל יוצר. הם נתנו לי כמה זמן שארצה לפתח את העבודה, נתנו לי יד חופשית להחליט מה יהיה בקולקציה, הם מטפלים בשילוח בשבילי, ולא דרשו כלום בגדול. יצא שעבדתי המון על הקולקציה הזו, ומצאתי מלא כיוונים מעניינים בדרך ששמרתי לי בצד להמשך. אני מקווה ליצור עוד קשרים ולהמשיך את העבודה על חנויות/גלריות בארץ ובחו״ל. רעיונות?

אם רק הייתי יודע לתרגם את הקשרים שלי לכסף לא היינו מנהלים את השיחה הזאת…

השיחה לא מעניינת אותך?!

זה בדיוק זה – היא הכי מעניינת אותי! זו הבעיה… מה עוד אתה יכול לספר על מה שאתה עושה לפני שאנחנו מסיימים? משהו חשוב שלא אמרת?

תשמע, אני יכול עוד להתפלסף על התהליך הזה שפיתחתי עוד מלא. קשר בין עיצוב למלאכה, בין עבודה בתוכנות תלת-ממד לחומר וכו׳. אני חושב שזה מעניין שיש מלא שיטות אלטרנטיביות שמעצבים מפתחים בזמן האחרון לעבודה עם קרמיקה (ג׳וליאן בונד למשל, או מיכל פרגו, או רחלי בקסנבוים, או ג’ונתן קיפ). כנראה שיש קשר למה שהתחלת איתו את השיחה, לעובדה שמעצבים חוזרים לקראפט, אבל כולם מרגישים צורך לפתח קראפט חדש, ולא לחזור למקום של לפני 80 שנה.

כן. זו ללא ספק תקופה מעניינת מהבחינה הזאת