הקראפט החדש בגלריה ויטרינה בחולון

תמרה אפרת, מורן מזרחי ועמית צורן. צילום: דניאל שכטר

הקראפט במובניו המסורתיים מתבסס על עבודה ידנית, לא תעשייתית, הדורשת מיומנות רבה ומתאפיינת על פי רוב בפעולה עמלנית. הוא נותן מקום לביטוי היצירתי של האינדיבידואל, לטבע העבודה ולזיקתה לחיים במובניה הרחבים ולא רק התועלתניים. הוא מקושר למסורת הכוללת ידע ייחודי של קהילה, המעבירה אותו מדור לדור ומשמרת בדרך זו את זהותה.

מושג הקראפט הושרש כחלק מאג׳נדה פוליטית חברתית של תנועת ה״ארטס אנד קראפט״ באירופה במאה ה-19. הוא היווה תגובת נגד לייצור התעשייתי, הסידרתי, המבוסס על תהליכי מיכון ואוטומטיזציה המשילים מן האובייקט את עקבותיו של האנושי, האישי, הייחודי והחד-פעמי. במושג ״הקראפט החדש״, לעומת זאת, אפשר לראות תוצר לוואי של העידן הפוסט-תעשייתי שאת ביטוייו נוכל למצוא בהיבטים מגוונים, שמקורם בהשלכות השונות של טכנולוגיות המידע והמהפכה הדיגיטלית ובהכרה בתוצאותיו הסביבתיות ההרסניות של התיעוש בדורות האחרונים.

הקראפט הפך כתוצאה מכך לזירה יצירתית, החותרת תחת החלוקות הדיכוטומיות שהציב המודרניזם בין האומן למעצב, בין האומן לאמן ובין הייצור ליצירה, ולבחינה מחודשת של מערכת היחסים המסורתית בין האדם למכונה. איש הקראפט החדש הוא זה המותח בו-זמנית את גבולות העיצוב והקראפט; חוקר חומרים ותהליכי ייצור למן הבסיסיים ביותר ועד למתקדמים ביותר; ומקדם חשיבה מחודשת על הזיקה שבין האדם לסביבתו הפיזית ולחפצים המקיפים אותו. שלא כמו הקראפט הישן הוא מציע לראות במכונה תוצר של טכנולוגיות המיחשוב, מקור אפשרי לכינונו של הייחודי והחד-פעמי. זאת תוך העדפתם (במקרים מסוימים) של מנגנוני תלות הדדית ועשייה משותפת על פני הביטוי האינדיבידואלי.

בין העבודות המוצגות: ספה שעוצבה על בסיס ניטור פעולות המוח בתהליך התכנון של המוצר; מקטע מקיר שנארג ידנית משקיות ממולאות אוויר שיוצרו בייצור תעשייתי; רקמת גובלן בווידאו; כלים קרמיים שנוצרו באמצעות פעילות מיתרי הקול; הטבעות על אריג של גידולי בקטריות; ושולחן של מייקרים המכיל מנגנון שיבוש עצמי. משתתפים: ירון אליאסי, תמרה אפרת, אריאל בלונדר, פרנסואז ברונט, דנה גילרמן, שרין זקן, נדב חזות, יערה לנדאו כץ, לוקס מייסון, מורן מזרחי, ג׳והן מונרו, בועז מנשרי, יונתן מקטגרט, ד״ר עמית צורן, יעל קורנשטיין, מור קרישר, שירה שובל, לילך שטיאט.