בגוף הם מבינים: כשארכיטקטורה פוגשת מחול

קבוצה של צעירים בילו במתחם פיינטבול ונהנו ממשחק לוחמה בקליעי צבע. מה שנראה כבילוי ספונטני של סטודנטים שביקשו להתאוורר מלחצי הלימודים, היה מטלה לימודית: שלב ראשון בפרויקט מסכם של סטודיו ״גוף־מרחב־פעולה״ – קורס מעשי במסגרת לימודי שנה ב׳ במחלקה לארכיטקטורה בויצו חיפה. בשלבים הבאים הם תיעדו וניתחו את החוויה שעברו בהיבטים של יחסי גומלין חברתיים, מרחביים וחווייתיים ותרגמו אותה לסכמה. על בסיס הסכמה הם גיבשו קונספט, שבסופו של התהליך לבש צורה כ״פיינטבול חשיפה/הסתרה״ – מיצב קונספטואלי שנרקם כזיקוק רעיוני של נתוני השטח באתר המשחק, שמשלב חלקים בנויים ומרחבים פתוחים.

״פיינטבול״, לצד שבעה מיצבים נוספים, שנוצרו באותו תהליך שתחילתו בפעילות חברתית משותפת, הוצגו באירוע רב־תחומי בגלריה של ויצו חיפה. הערב כלל גם מופע מחול אימפרוביזציה של קבוצת המחול כרמלה, הפועלת בבית הסדנא למחול עכשווי בחיפה, בהנחיית הרקדנית והכוריאוגרפית נועה שילה.

רותם ריטוב: ״שנינו חולקים אמונה חזקה בדבר החשיבות שבהבנת המרחב והפילוסופיה שלו. בהכרת כוחם של חלל וצורה להשפיע על האדם/הגוף ולא רק בכוח הפונקציה״

האירוע והמיצבים שהוקמו בו הם החלק המסכם של הסטודיו, שבוחן יחסים בין גוף ומרחב ואת הפעולה כתגובה פיזית, רגשית ותחושתית לקשרים הנוצרים ביניהם. הגו אותו מנחי הקורס, האדריכלים רותם ריטוב, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בויצו, ורענן שטרן, בוגר המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. מיצב, לדבריהם, הוא מדיום שמאפשר להגיב, לחקור ולדון באדריכלות דרך המושגים הטהורים שבונים ומאפיינים חלל ומרחב. הריקוד שמשתלב עמו מחדד את הרעיון המרחבי שלפיו תוכנן המיצב ומותח את גבולות התגובה הפיזית – הפעולה – באמצעות תנועה.

״הריקוד הוא חלק אינטגרלי מהמיצבים, שלצד החידוד הרעיוני נושא עמו ערכים מוספים״, מסבירה ריטוב, רקדנית בעברה, בעלת מודעות גבוהה ליכולתו של הגוף הרוקד להגיב לחלל באופן לא צפוי. ״מבחינת הסטודנטים המחול יוצק ממד דינמי וחיות במיצב הדומם שהם יצרו, ומעשיר בכך את תחושתם לגביו. מבחינת הצופים הוא מרחיב את החוויה התרבותית עם רובד תוכני נוסף של ריקוד מיוחד למקום (סייט ספסיפיק), שעדיין אינו מוכר דיו למרבית הציבור״.

רענן שטרן: ״הגוף הפרטי הוא המאסה הראשונית המוכרת, והוא גם זה שמכתיב את ההתנהלות במרחבים שונים. מרחב אדריכלי איכותי הוא כזה שמאפשר סיטואציות אנושיות מגוונות״

לריטוב ולשטרן כבר יש עבר משותף של הוראת אדריכלות בסטודיו 6B, וכשריטוב הוזמנה להצטרף לסגל ההוראה של המחלקה בוויצו היא הביאה איתה את שטרן. ״רענן ואני שונים מאד. העשייה שלי מתמקדת באמנות ובאוצרות ורענן הוא בעל משרד העוסק בתכנון ועיצוב פרויקטים, אבל שנינו חולקים אמונה חזקה בדבר החשיבות שבהבנת המרחב והפילוסופיה שלו. בהכרת כוחם של חלל וצורה להשפיע על האדם/הגוף ולא רק בכוח הפונקציה״, אומרת ריטוב.

שטרן מוסיף: ״חלק חשוב בהכשרה של הסטודנטים צריך להיות הכרה עם עצמם ועם העוצמה שטמונה בחלל, במרחב ובצורה. הגוף הפרטי והאישי הוא המאסה הראשונית המוכרת, והוא גם זה שמכתיב את ההתנהלות במרחבים שונים, את תפיסתם ואת ההקשרים שנוצרים אגב כך – גוף וחלל, גוף ומרחב, גוף וגוף. מרחב אדריכלי איכותי הוא כזה שמאפשר סיטואציות אנושיות מגוונות ותנועה פיזית מגוונת, בעל יחסים עשירים עם נוכחותו של הגוף היחיד״.

לשיטתם של השניים, אחד הקשיים של סטודנטים בתחילת הדרך הוא יכולת ההפשטה. הסטודיו בהנחייתם חותר להקנות אותה – ללמד איך להעניק ביטוי מופשט לרעיונות מוחשיים. ״המטרה היא ליצור שפה חזותית לחוויה, כשהחוויה היא הפרוגרמה האדריכלית, וכל מה שבא בעקבותיה, כשרטוטים למשל, הם כלים ולא המהות״, אומרת ריטוב. ״לצד החלק הפילוסופי, תהליך בניית המיצב מתמקד בפרקטיקה וטומן בחובו ערך מעשי של הזדמנות לפגוש את ׳העולם האמיתי׳ – לגעת בחומר, להיפגש עם בעלי מקצוע ולחפש פתרונות ביצוע״, מרחיב שטרן.

״פיינטבול״, לדוגמה, עוצב כמבנה בתצורת משולש, שמסתיר וחושף בעת ובעונה אחת ומשלב גבס ועץ. הגבס משמש בחלקו האטום, והעץ, שמופיע כעמודים אלכסוניים, מנתב את התנועה בכניסה וביציאה שכמו ״נמהלות״ זו בזו.

״אדריכלות דיפוזית״, פרויקט מרתק בעל גוון אמנותי, החל עם משחק ג׳נגה – משחק קוביות לבניית מגדל, שבו כל משתתף בתורו צריך לשלוף קובייה מהמבנה ולהעבירה לראש המגדל, תוך שמירה על יציבותו. ניתוח מהלך המשחק העלה דינמיקה שהשתנתה: בעוד שבתחילת המשחק כל חברי הקבוצה היו שקטים ומרוכזים בבניית המגדל, ככל שהוא הלך וגבה, ויציבותו התערערה עד כדי קריסה, התערערו גם השקט והריכוז של המשתתפים והמתח התחלף ברפיון. הרעיון שגובש בעקבות זאת ניסח אדריכלות שבאה למלא את המרחב באופן טוטלי, אך בדרך דיפוזית. ליצירת המיצב נוצלו מרחב הגלריה והעמודים שבשטחה: על כל עמוד נתלו רצועות גומי פשוטות שלא נטלו כל נפח מהחלל, אך בעת מתיחתן וחיבורן זו לזו באמצעות ווים, נוצרה מעין רשת קורים שמילאה אותו.

הפרויקט ״שב ו(ת)קיר״, נולד מציור משותף על קיר – ככל שפני השטח של הקיר התמלאו, כך התרוקנו פחיות הצבע ונערמו על הרצפה למרגלותיו. הדיון שניהלו הסטודנטים דיבר על הקשר בין מישור אופקי ואנכי, שתלויים זה בזה, ועל עצמם כמי שמתווכים ביניהם. המיצב המיר את החוויה הדו־ממדית לתלת־ממד וייצג, לדבריהם, מרחב מכיל: בקיר עשוי דיקט נגרעה מעין גומחה מצולעת, מחופת טקסטילים צבעוניים, שבתוכה השתלב מערך ישיבה. כך יצרו תחושה של ישיבה בתוך ציור.

בביקור בשוק תלפיות זיהו משתתפי הקבוצה את המבניות המפלסית של המקום כמבלבלת משהו את התנועה בו, ובמיצב שיצרו גילמו את תחושת הבלבול באמצעות רמפות הפוכות זו לזו בגבהים משתנים, ועם מחיצות משולשות שהפרידו ביניהן. בילוי בחדר בריחה תומצת לקונספט של ״לראות ולא להיראות״, שלבש צורה של אוהל שחור וגבוה שביטא את ממד הניתוק ואיבוד תחושת הכיוון והזמן, וטיול בפארק הגשרים התלויים בנשר מצא את ביטויו במבנה שנועד להעביר את תחושת חוסר האיזון והגובה שחשו הסטודנטים בעת ההליכה, לעומת תחושת ביטחון שחשו בעת הישיבה בנקודת המרכז הנמוכה ביותר.

המשחק ארבעה מקלות היווה השראה למיצב שהביא לידי ביטוי שינויים במרחב – בנפחו, בצורניותו ובתאורה שבו, ואת גיבושו של ״פלונטר״ (TWISTER) שאף הוא שאב השראה ממשחק בשם זה, הנחו חללים שנוצרו בין הגופים. אלה הכתיבו את הקצב והתנועה במיצב ששילב צורות המאזנות זו את זו תוך יצירת מבנה שלם.

אם לקהל הרחב מיצבים קונספטואליים הם שפה חדשה שאינה תמיד קלה ופשוטה להבנה, ועוד יותר מכך כשהיא משולבת עם ריקוד, אזי אחד הדברים המעניינים באירוע היה לראות את תגובתם של ילדים שנכחו בו – תגובה של פתיחות אינטואיטיבית, משוחררת ממחסומים ועכבות, שגרמה להם לגשת אל המיצבים, לבדוק אותם דרך מגע והתנסות ואפילו תוך ביצוע תנועות ריקוד.