כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

תמר הירשפלד, ארץ חדשה. צילומים: אלעד שריג

ארץ חדשה // לילה במוזיאון

״אין סוף לכמות הפעמים שבה אפשר להגיד ׳וואו׳ ו׳וואט דה פאק׳ במקביל״, היא תגובה מייצגת ל״ארץ חדשה״, תערוכת היחיד של תמר הירשפלד. ״לא התכוונתי לעשות בכוח משהו יוצא דופן״, היא אומרת, ״רציתי לעשות אמנות טובה״

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון תל אביב 


חמישה ימים אחרי פתיחת התערוכה ״ארץ חדשה״, אני יושב עם תמר הירשפלד במאהל הבדואי שבקומת הכניסה של ביתן הלנה רובינשטיין. השעה 22:30 בלילה ואני קצת מרגיש כמו מישהו שהתפלח למקום שאסור לו להיות בו. מדי פעם נכנסים עוד מבקרים, חלקם שמעו על שעות הפתיחה החדשות של הביתן (עד חצות!), חלקם מכרים של הירשפלד שלא הצליחו להגיע לפתיחה. 

בשעת לילה מאוחרת, עם התאורה המוקפדת שהפכה את הכאוס של הירשפלד לתצוגה מוזיאלית מרשימה, עם הדקל שניצב לתפארת (קשה להאמין שרק לפני כמה ימים הוא היה מפורק לכמה חלקים), והאורות הבוהקים מהסופרמרקט בקומה התחתונה, פתאום הכל נראה במקום. אחרי חצי שנה של הקמה שוררת בביתן שלוווה מוזרה שמופרת מדי פעם על ידי קולה של הירשפלד מעבודות הווידאו.

את קולטת שהתערוכה פתוחה?

״לא, זה מאוד מוזר״, אומרת הירשפלד. ״זו נפילת מתח: הייתה המון עבודה ועכשיו פתאום אין לי מה לעשות. זה משונה. מצד שני מאז הפתיחה קיבלתי הרבה תגובות טובות, אנשים אמרו לי שמזמן הם לא היו בפתיחה כזו שמחה וכיפית. הייתה להם אנחת רווחה שהם שגילו שהם באו לקוקטייל פארטי ולא לעוד פתיחה סטנדרטית של תערוכה״.

למה באת לפתיחה עם שמלת כלה א־לה־מירי רגב?

״תכל׳ס, בוא נודה באמת, אני לעולם לא אתחתן. אפילו אמא שלי הרגישה כמו בחתונה כשהיא עמדה בכניסה והודתה למבקרים. הרגשתי שזה כמו ברית: נולד תינוק ועכשיו חושפים אותו לעולם. זה פשוט היה תירוץ ללבוש שמלת כלה, והיה בזה גם סרקזם עדין על עונת החתונות שבדיוק התחילה. אבל זה סרקזם שמלווה בהיקסמות: ללבוש שמלת כלה זה כיף. חגיגי״.

יכול להיות. לא התחתנתי וגם לא לבשתי שמלת חתונה.

״לא בא לך להתגנדר לפעמים? בדיוק היה שבוע הגאווה״.

אני היפסטרית, זה לא בהכרח רע

נפילת המתח שהירשפלד הזכירה ניכרת באנרגיות שלה. אם בפעמים הקודמות שנפגשנו היא כולה הייתה תזזית, שעת הלילה המאוחרת והעובדה שהתערוכה נפתחה עשו את שלהן. הכל יותר שקט, יותר רגוע, יש יותר מקום לרפלקציה על המעשה האמנותי.

אני מקריא לה תגובה שמישהי כתבה על התערוכה (אני חושב שבאינסטגרם אבל אני לא זוכר של מי, כתבתי אותה לעצמי לפני כמה ימים): ״הדבר *הכי* משוגע בעיר קורה עכשיו בביתן הלנה רובינשטיין: ארץ חדשה, התערוכה החדשה של תמר הירשפלד. כי אין באמת סוף לכמות הפעמים שבה אפשר להגיד ׳וואו׳ ו׳וואט דה פאק׳ במקביל״. התחושה הזאת של וואוו ו־וואט דה פאק מלווה אותי מאז שהתחלתי ללוות את ההקמה של התערוכה, גם עכשיו, במיוחד כששואלים אותי מה אני חושב על התערוכה. 

״לא יודע״, אני אומר למי ששואל.

אם בדרך כלל יש לי תשובה מיידית לשאלה הזו, הירשפלד מצליחה לאתגר אותי, ונדמה לי שיקח עוד הרבה זמן עד שאצליח לגבש משנה סדורה על ״ארץ חדשה״. זה מחזיר אותי לשיחה הראשונה שלי איתה על התערוכה, ואני אומר לה שאנחנו אמנם לא באמת מכירים, אבל בכל זאת אני מכיר את העבודות שלה ויצא לי לבלות איתה זמן מה בשבועות האחרונים, ושאני לא בטוח שהצלחתי לתהות עד הסוף על קנקנה. 

מצד אחד אני מזהה בתערוכה משהו יוצא דופן, מן התפרצות ליבידו של תשוקה ואנרגיה, משהו מרענן שלא כל כך נתקלים בו באמנות המקומית. מצד שני זו שפה אמנותית שאני לא בטוח שאני הנמען שלה: איך אומרים, אולי אני מבוגר מדי לאסתטיקה המילניאלית־היפסטרית הזאת? והאמת, זה מרענן: חוסר היכולת להחליט מה אני חושב על מה שאני רואה, אחרי ביקור אחד (או יותר) בתערוכה, מוצא חן בעיניי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

"מה יש כאן בסך הכל? מה מילניאלי? מה ווט דה פאק?״, אומרת הירשפלד. ״לא התכוונתי לעשות בכוח משהו יוצא דופן. רציתי לעשות אמנות טובה, אני לא מרגישה שעשיתי משהו יוצא דופן, בטח לא במובן של משהו שעוד לא ראינו. יש מצב שהעודף הזה הוא שיוצר את התחושה הזו, של תמות וטכניקות ואווירות וחללים. חוץ מזה אני היפסטרית, זה לא בהכרח רע, זה פשוט מאוד מנייריסטי״.

אז אולי תגידי לי סוף כל סוף על מה התערוכה? מה קורה פה? מה זה הדבר הזה?

״וואוו. זו שאלה שאני חייבת שתהיה לי עליה תשובה, זה מטורף שעדיין אין לי״. 

אני חושב שלא סתם אין לך תשובה לשאלה הזו.

״כן. יכול להיות. מכל התשובות אני חושבת שזה הסיום של הכתבה הראשונה שלך: בשר, דם, מוות, כסף ועצמות. וארץ ישראל. גם הפיסול, גם הסרטים, הכל מאוד מלנכולי, בשילוב הנוסטלגיה המתוקה. ארץ חדשה: העתיד שכבר לא יבוא, ההווה שאמור היה לקרות. תחושת ההחמצה או הגעגוע לעבר שלא באמת קיים, כמו הנוסטלגיה הארץ ישראלית הטובה והישנה. הגודש, הצבעוניות, העומס, הסאונד; תחושה של לונה פארק, של חגיגה, שהעצב מסתתר בהם; זה הבסיס.

״העתיד שכבר לא יבוא, ההווה שאמור היה לקרות. תחושת ההחמצה או הגעגוע לעבר שלא באמת קיים, כמו הנוסטלגיה הארץ ישראלית הטובה והישנה. הגודש, הצבעוניות, העומס, הסאונד; תחושה של לונה פארק, של חגיגה, שהעצב מסתתר בהם״

״וזה הכל סימולקרה, חיקוי שאין לו מקור. אם הייתי אקדמאית הייתי כותבת על הפוסט מודרניות. פעם, בתואר הראשון בבצלאל, הייתה לי הגשה כשעוד הייתי ילדה חמודה ומתוקה. ציירתי בריטני ספירס ופרחים, והכל היה ורוד ומתוק ופופי, והיה לי חשוב להדגיש כמה הכל רקוב ושחור אז צבעתי את כל הקירות בשחור. ואז גלעד רטמן אמר לי שזה לא עובד ככה: אם את רוצה שיראו ששחור תציירי הכל בשחור. מצד שני הוא גם אמר שאסור לתלות עבודות עם חוטי ניילון והנה, תליתי״.

זה המדיום, זה השדה

השעה 23:00. אנשים ממשיכים להגיע בטפטוף איטי, ויש תחושה שלתערוכה יש חיים משלה בלילה. לא יפתיע אותי אם כשאגיע בעוד כמה ימים היא תיראה קצת אחרת, דברים יזוזו ממקום למקום; כאילו הירשפלד יכולה לעשות עוד שבע תערוכות אחרות מאותם החומרים. היא צוחקת ואומרת שהיא רואה קצת פאקים, אבל מסכימה שלא יאומן כמה הכל נראה במקום ביחס לתהליך ההקמה הארוך והמורכב.

״מצחיק אותי שלמרות כל מה שקורה פה מסביב, אנשים עדיין הולכים בשקט שלובי ידיים ומסתכלים על הפריטים במבט חמור סבר״, היא לוחשת. ״אבל אין מה לעשות: זה המדיום, זה השדה. לא ציפיתי למשהו אחר. מבחינתי זה כל העולם שלי, אבל אתמול הם ראו תערוכה אחרת, עכשיו הם רואים את התערוכה הזאת, ותכף הם ימשיכו בחיים שלהם״.

בהמשך היא מתכננת את השקת קטלוג התערוכה. ״יהיה אירוע מרגש במיוחד, ואולי נעשה גם אירוע לקראת הבחירות בספטמבר. נפתח כאן קלפי, זה מבנה ציבורי אחרי הכל״.

האמת שיהיה נחמד לבוא להצביע כאן. הכי מתאים. אולי גם תעשי מסיבה.

״בטח. מסיבת פוסט אפוקליפסה״.

אפרופו קטלוג, איך את מסכמת את חצי השנה האחרונה, העבודה על התערוכה, הסטודיו, ההקמות. 

״נראה לי שרק בעוד עשר שנים אני אולי אבין איזה מזל מטורף היה לי. אין דברים כאלו. מה הסיכוי שזה יקרה? כמו לוטו: הסטודיו המהמם שקיבלתי מאאוטסט, הזכות לעבוד עם אנשים על משהו שלי, האפשרות להתמסר לזה באופן מוחלט, שלא עשיתי שום דבר אחר מאז אוקטובר. אפילו יוגה הפסקתי.

״ובאמת הרגשתי כמו הקלישאה הכי גדולה של אמנים שהעיר קורית סביבם, שאני יוצאת מהסטודיו, לוקחת את המציאות ואת החיים כחומר ביד היוצר ומפסלת אותם לפי משאלות ליבי. אם היו עושים עלי מחוברות, זה היה נראה שיא הקלישאות: אמן מלוכלך מסתובב בסביבות תל אביב ואוסף זבל לסטודיו שלו. אני שמחה שהיה לי האומץ להתמסר לזה, ובסוף יהיה לי קטלוג מהמם: אני באמת יכולה לשבת עכשיו עשור על זרי הדפנה״.

יש לי תחושה שזה לא יקרה.

״ברור. אני כבר על הסף של להשתגע משיעמום, תכף נוסעת לסיני. קשה לי שאין בשביל מה לאסוף דברים מהרחוב. אני רואה דברים ברחוב ואומרת וואוו, זה יהיה מושלם בתערוכה טבול בגבס״.

את יודעת שאם תכניסי עוד משהו לתערוכה אף אחד לא באמת יידע.

״כן. מצחיק״. 

מה הלאה?

״חייבים שתהיה פה מכונת ממתקים כי הכי הייתי קונה עכשיו פסק זמן…

״אבל ברצינות? הייתי שמחה לנסות למכור את התערוכה לחו״ל, גם אם זה לא יהיה בול אותו דבר. לעשות משהו גדול כזה בחו״ל יהיה מדהים, למרות שקשה לי לחשוב על זה בגלל המרכיבים המאוד ארץ ישראלים. פתאום נראה לי מוזר תערוכה כזו בברלין או בלונדון: מה אני אעשה? איך אני אעכל את המרחב?״.

״יהיה נחמד גם למכור עבודות מתוך התערוכה, להיכנס לאוספים מהמעט שיש כאן, וגם להצטרף לאחת מהגלריות הנחמדות של העיר הזאת. ואולי גם למצוא עוד רזידנסי. אחרי תערוכה כזו בקורות חיים שלי – לא רק במוזיאון אלא גם מבינת הקף – אני מקווה שייפתחו לי עוד דלתות״. 

מה הפנטזיה שלך?

״יש שני כיוונים. או עבודה טואטלית, להיכנס לתוך רחם עמוס עד לכדי הקאה. או כיוון הפוך לגמרי שבשבילו צריך הרבה יותר אומץ, לקחת עבודה ולשים אותה בווייט־קיוב. ציור. בלי כל התותבים״. 

למה יותר אומץ?

כי העומס הזה הקל עלי. לא צריך לשבור את הראש אם משהו טוב מספיק בשביל להיות עבודה אחת, סטייטמנט על קיר. כשאני תולה פה ציור והוא מוקף בכל מה שקורה מסביב, זה מקטין את הההילה שלו, של המסורת של הציור הריאליסטי של האוביקט היחידני יקר הערך. וזה קצת חבל כי זה ציור יפה.

״העומס הזה הקל עלי. לא צריך לשבור את הראש אם משהו טוב מספיק בשביל להיות עבודה אחת, סטייטמנט על קיר. כשאני תולה פה ציור והוא מוקף בכל מה שקורה מסביב, זה מקטין את הההילה שלו, של המסורת של הציור הריאליסטי של האוביקט היחידני יקר הערך. וזה קצת חבל כי זה ציור יפה״

״מצד שני יהיה כיף לפרק את התערוכה: לבוא עם פטיש של 20 ק״ג, את כל מה שקורה על המדרגות לגרוף למטה. יהיה צריך לצלם את זה. אולי נצליח למכור את עץ הטעינה לאיזו חברת היי־טק שתשים במשרדים שלהם. זה יהיה מושלם״.

מה עוד?

״זו באמת תחושת ריקנות עכשיו. קודם כל אחרי חתונה הכלה חוזרת עם החתן הביתה, עושים ילד, זה חלק ממעגל החיים… נתתי לעצמי לחגוג את הקלות המסחררת של הקיום, או את הריקנות של מעשה האמנות במובן הכי קלאסי של עבודה לחינם, של אוביקט ללא פונקציה. זה באמת מוזר שזה נגמר. זה לא סיימתי לעצב שמלה, מכרתי אותה ומישהי לובשת אותה עכשיו. אבל בסוף שאר רוח יותר חשוב מהכול״.

לקריאה נוספת
x סגירה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. סאני

    תערוכה נפלאה עם עומק רעיוני פילוסופי ןחברתי. אין פונקציה? יש הכי פונקציה –
    לגרום לנו לחשוב ולהתאמץ קצת לפענח. מה יותר מוצדק מאמנות?

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden