כל מה שחשוב ויפה
ליעד שמיר, אנתולוגיה בלשון אליפטית. צילומים: רונן ארבל

חוזרים לגלריות: ליעד שמיר ארבל // אנתולוגיה בלשון אליפטית

הדמויות שציירה ליעד שמיר ארבל, בתערוכה שתיפתח מחדש בבית האמנים בתל אביב, ״רוצות לדבר אבל אף אחד לא שומע וגם לא רואה אותן״

שמי ליעד שמיר ארבל, אני אמנית, גרה בקיבוץ עינת, שם גם הסטודיו שלי. אני קצת מבולבלת מהמצב, מחפשת את מקומי בתוך המציאות שנוצרה.

לפרויקט הנוכחי שלי שהחל לפני כשנתיים, והסתיים בתערוכה הנוכחית בבית האמנים בתל אביב, יש שני שמות. השם המקורי של התערוכה, אנתולוגיה בלשון אליפטית, יצא מתוך הטקסט שהאוצרת רותי לובין כתבה. הוא מציין ״טקסט חסר״ בספרות הקדומה, המאפשר לכל אחד להשלים את החסר לפי ראות עיניו ומעניק לו פרשנות חדשה. השם השני, רוח אדומה, מתייחס לסדרת העבודות המכילות צבע אדום, המסמל הלך רוח רוחני־שבטי.

תמיד נמשכתי לציורים אקספרסיביים, לראשים, למסכות, לאגדות ולסיפורים. הדמיון תמיד שמר עלי בילדותי כילדה קצת שונה, עם המון סיפורים בראש. כאמנית, אני חוקרת את יחסיי עם העולם ועם הסביבה הקרובה שלי: אני חוקרת את הדמיון שלי ואת הסיפורים שאני מספרת לעצמי. אני יוצרת דמויות שלקוחות מזיכרון קדום, מאהבה לאמנות פרימיטיבית ואמנות ילידית, דמויות המייצגות סימבולים המשקפים הלך רוח, יחסים, ומצבים אנושיים (חופש, חידלון, מוות, חיים, זרע, פרח ועוד).


חוזרים לגלריות >> נגה פרחי בגלריה רו־ארט  •  דליה גל סברדלין בבית האמנים  •  מורן קליגר בגלריה נגא  •  כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו  •  ליעד שמיר ארבל בבית האמנים  •  מיכל שכנאי יעקבי בגלריה לאמנות בטבעון  •  רוני פקר בגלריה אלמסן


בפרויקט הנוכחי עבדתי על בדים גדולים, חלקם מתוחים וחלקם לא, רובם צוירו על בד כותנה שחור בטכניקה מעורבת, צבעי אקריליק, זפת, ורישום באוייל־סטיק ופנדה. הטכניקה התחזקה תוך כדי התהליך, ומאוד התאימה לסגנון הציור שלי.

גדלתי בקיבוץ, והטיולים בטבע גרמו לי להיות אספנית של חומרים מתכלים. בתיק קטן אספתי כל מיני דברים מעניינים: אבנים, עלים, שלד של חיה, פסיפסים, פרחים ועלים לייבוש. נמשכתי לשדות, לרוח, ודמיינתי עולמות קסומים. אחד מהזכרונות שלי הוא תקליט עם יצירותיו של גריג, שאמי הייתה משמיעה לי. בכל פעם שהייתי מאזינה למוסיקה הזו דמיינתי שאני הולכת בתוך יער שאין בו כל תחושת זמן, והמוסיקה היא כמו סיפור.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לימים, כשהייתי צריכה לבחור את פרויקט הגמר שלי ב״ויטל״, חזרתי למחזה פר גינט (שגריג הלחין), המספר על דמות טרולית שיוצאת למסע של חיפוש עצמי בתוך יער מפחיד. שם היא פוגשת דמויות מרתקות שמשקפות את עצמנו ומגלות לנו שאי אפשר לברוח מעצמנו. המחזה נתן לי השראה ליצור פסלים גדולים המייצגים חלק מהדמויות המרתקות שבמחזה.

התהליך שלי הוא תהליך פנימי שמתאים לצורת העבודה שלי. רציתי ליצור ציורים גדולים וממורכזים בעלי אימפקט חזק ובעלי אמירה. אחרי שהציור נחשף לשכבות ארכיאולוגיות, שכבה על שכבה, אני מתבוננת כמעט כמו במדיטציה, ומתוך השכבות נחשפות הדמויות. אחרי שאני מזהה את הדמויות על הבד, אני מתחילה לפתח אותן בהדרגה עד לקבלת דימוי מוגמר. ההשראה שלי יכולה לנבוע מכל דבר כמעט… משיר, מכתם, מהטבע ומצורות שאני מגלה.

לאמנות פרימיטיבית נחשפתי בגיל צעיר כשחברה שלי חזרה מאפריקה והביאה לי חוברת של מסכות אפריקאיות, דבר שגרם לי להתאהבות באמנות הזו שחיברה אותי גם לאמנות ילדית, בסיסית, ראשונית. כרגע הדמויות עומדות להן בבית האמנים, רוצות לדבר אבל אף אחד לא שומע וגם לא רואה אותן. אני מקווה שכל זה יעבור במהרה ושהן שוב יוכלו להשמע ולהראות.


*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    טכניכה יפה אבלגם צבעים יפים ועזים.ומדוע רק מספר צבעים מוגבל 3/4 מדוע אין צהוב
    או ירוק פה ושם.מה זה אומר רק מספר צבעים? יותר ארצי יותר משתייך לעם מסויים כמו
    אפריקה ,האם זה מרמז קצת לציורי המערות הקדומים!
    בכל אופן יש מה לראות ו'לתפוס' כי הצבה נוכח.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden