כל מה שחשוב ויפה
איריס ברנע, גנרלית

חוזרים לגלריות: כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו

התערוכה ״כתר פלסטיק לבן״ שתיפתח ביום שישי, הייתה אמורה להיות מוצגת במקביל לחגי פסח ויום העצמאות. ״האתוס הישראלי חי ובועט בכל ימי השנה וייתן בראש גם בלי הרקע של מועדי אפריל״, אומרת האוצרת, רותם ריטוב

יובל:

הי רותם, מה שלומך? איך עברת את התקופה האחרונה?

רותם:

הי הי. אני חושבת שיחסית אני בטוב. אני חיה בבניין שבו גם הסטודיו שלי וגם יש חלל עבודה גדול משותף ושכנים סופר נחמדים, כך שהסגר היה מאוד מגוון, עם הרבה אפשרויות שהייה. לא רק בבית… יחד עם זאת, להיות פתאום הורה במשרה מלאה לילדה אנרגטית בת 5, מאתגר מאוד…

יובל:

אכן. שמחתי לקבל את ההודעה שהתערוכה כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו נפתחת. אני מניח שהכל כבר היה מוכן לפני הקורונה?

רותם:

כשבוע לפני תחילת ההקמה היה די ברור לאן הרוחות מנשבות. ברגע האחרון בוטלה לי הטיסה לישראל ואת ההקמה עשיתי אונליין. פעם ראשונה שאני חווה הקמה שאני לא נמצאת בחלל: זה כמו לאכול פיצה קפואה – דומה אבל ללא הטעמים האמיתיים…

החלטנו (תמי סואץ ואני) שעדיף להנות מהמומנטום שמאפיין את ההתרגשות שלקראת פתיחה ולהקים את התערוכה. בדיעבד אני שמחה שעשינו זאת, כי דרושה עכשיו אנרגיה של התנעה מחדש, ולהכנס לגלריה שהכל כבר מוכן מכניס אותנו מיד לפוקוס

רותם ריטוב

יובל:

ספרי רגע למי שלא מכיר, איפה את מסתובבת בעולם ומה הביא אותך לשם

רותם:

בפברואר 2019 עברנו, גידי בן זוגי והילדה לילה, לברלין. זה קרה אחרי הרבה שנים של מחשבות לנסות משהו שונה, להתרענן, לחוות… אנחנו גרים בפרידריכסהיין, מבסוטים מאוד. אני מגיעה לישראל אחת לחודשיים בערך להקמות ולפגישות סביב התערוכות בגלריה זוזו. נראה איך זה יהיה עכשיו בעידן הפוסט־קורונה…

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני יכולה לספר שאחד המניעים המרכזיים שלנו לעבור לברלין הוא הרצון לאפשר לעצמנו יותר זמן עבודה בסטודיו. לצערי, יוקר המחיה בישראל די שחק אותנו ומצאנו את עצמנו עובדים בשביל לסגור את החודש ולא מוצאים את הזמן הנחוץ לעשייה אמנותית כמו שאנחנו מצפים מעצמנו. ופה… זול יותר, קל יותר. עבדתי המון בסטודיו עד שנכנסה הקורונה.

ויאללה… אני כבר חסרת סבלנות לעבור את המשבר העולמי הזה

יובל:

כן, כולנו. אז אם לחזור לכתר פלסטיק לבן, מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה? והאם העבודה עליה מרחוק שינתה משהו בפרספקטיבה על הנושא

רותם:

הרעיון לתערוכה הגיע מתוך עניין בנושאים שמוצאים ביטוי גם בעבודות שלי. יש משהו חזק ומשמעותי בלהיות ישראלי: הערבוב בין ההיסטוריה, הדתות, האמונה, המסורות המקומיות והמיובאות, יוצר סביבת מחייה מורכבת ומקוטבת. מתחת לכל אבן מתחבא סיפור, לאו דווקא שקשור ליהדות או ציונות. אני חושבת שהפוליטיקה הישראלית היא סוג של שיקוף של המורכבויות האלו.

מיכל שכנאי, דם המכבים

מיכל שכנאי, מינימנט 1. צילום: איריס ברנע

הקמה מרחוק עם מיכל שכנאי

במרכז התערוכה ״כתר פלסטיק לבן״ עומד האתוס הישראלי. שנים של ימי זיכרון ועצמאות מעצבים את התודעה הישראלית ומנתבים ומחזקים נרטיב מאוד מאוד מסויים. כמובן שגם סתם כך ביום יום זה מורגש מאוד.  שמתי לב שמאז שעברתי לברלין, יש בי משהו שנמשך לצדדים היותר אירוניים או מצחיקים בביטוי אמנותי. גם בתערוכת היחיד שלי באלפרד ״השעיר״, וגם בכתר פלסטיק לבן יש נוכחות ברורה של הומור.

אני מתעסקת בנושאים ״רציניים״; תמיד עבדתי על הדברים ברצינות מאוד גבוהה.‭ ‬אני טיפוס רציני אפשר לומר… אבל, נכנסה איזו קלילות שדוחפת אותי לכיוונים מחייכים יותר. העבודות בתערוכה הן קשות. עצובות.

במפגש שלי עם אלון בסקינד ומיכל שכנאי יעקבי, אני מוצאת את עצמי מתעצבת. יחד עם זאת, העבודות מצחיקות בטירוף. הן פורמות את הדרמה הגדולה ושואלות למה. מה קרה? אולי מספיק עם הדימויים והסימבוליקה הצבאית המונומטלית, יש בזה משהו מצחיק ואפילו מגוחך. כל זאת מבלי לפגוע או לזלזל ברצינות של המשמעויות שלהם.

במפגש שלי עם אלון בסקינד ומיכל שכנאי יעקבי, אני מוצאת את עצמי מתעצבת. יחד עם זאת, העבודות מצחיקות בטירוף. הן פורמות את הדרמה הגדולה ושואלות למה. מה קרה? אולי מספיק עם הדימויים והסימבוליקה הצבאית המונומטלית

אלון ומיכל, שניהם שייכים למשפחות השכול; ״כבוד גדול״… שניהם מעידים כמו הרבה משפחות אחרות, שלהיות משפחה שכולה זה לאבד או לתת משהו מהאבל הפרטי לסיפור גדול וציבורי יותר. קראתי השנה עדויות של משפחות שזו השנה הראשונה שהאבל ביום הזיכרון היה אישי ופרטי ואינטימי ושהייתה תחושת הקלה.

בזכות הקורונה…

יובל:

איך הגעת לאמנים/עבודות? הכרת אותם קודם?

רותם:

נקודת המוצא הייתה מיכל שפנתה אליי ומיד נדלקתי עליה ועל העבודות שלה. בעקבותיה חיפשתי את המציגים האחרים. את אלון בסקינד הכרתי דרך תערוכת הגמר במנשר בקיץ שעבר. את איריס ברנע הכרתי דרך מיכל. ואת שחר מרקוס אני מכירה ואוהבת המון שנים. הוא אחד האמנים המרתקים בעיניי שעושים שילוב מופלא בין אירוניה לבין טיפול בלוקאליות.

כשאני אוצרת תערוכה אני מקפידה שיהיה גיוון עד כמה שניתן בין מדיומים. זה קו מנחה שמוביל אותי בבחירת אמנים משתתפים, ובתערוכה כתר פלסטיק לבן יש מיצב, צילום, הדפס, וידאו ואוביקטים

יובל:

בין אלון בסקינד לשלושת האמנים האחרים יש פער גילאים של לפחות 20 שנה. את חושבת שזה בא לידי ביטוי גם בעבודה? שאפשר לזהות את הפרש השנים?

רותם:

אני לא יודעת ולא בטוחה שאפשר לראות את זה. אני חושבת שמה שיותר חזק מזה, זה שלמרות פער הגילאים ביניהם, שהוא אכן מעל 20 שנים, עדיין חוויית, נושאי ודימויי השכול מתקיימים. זה מחריד בעיניי. זה עושה לי צמרמורת לחשוב שאין אף קבוצת גיל בישראל שמחוסנת מפני זה. אני חושבת שלצפות בתערוכה שבה אפשר ממש לראות את העקביות הרב־שנתית של השכול שמלווה את הישראליות, יש בזה חוויה רגשית חזקה. זה מה שמעניין אותי וחשוב לי

אלון בסקינד, אימוני קשר

אלון בסקינד, חמ״ל הבושם 36

הקמה מרחוק עם אלון בסקינד

יובל:

התערוכה הייתה אמורה להיות מוצגת בזמן פסח ויום השואה ויום הזיכרון ויום העצמאות, תקופה טעונה לכשעצמה, שהשנה עברה, כמו שציינת, בצורה אחרת ממה שאנחנו רגילים. את חושבת שהקריאה שלה תשתנה? ואולי השאלה אם את בכלל אופטימית…

רותם:

התערוכה הייתה אמורה להסתיים מיד אחרי יום העצמאות. התזמון מול מועדי ישראל היה מאוד חזק ומשמעותי לנושא התערוכה ויצאתי מנקודת הנחה שזה ייתן קונטקסט מורחב יותר. אני בטוחה שהקריאה שלה תהיה שונה.

אני בכלל לא יודעת למה לצפות עכשיו אחרי הבידוד. איזה השלכות והשפעות פסיכולוגיות אנשים הולכים להביא איתם לצפיה בתערוכה. בכל מקרה, האתוס הישראלי חי ובועט בכל ימי השנה וייתן בראש גם בלי הרקע של מועדי אפריל.

ולא הבנתי את השאלה על האופטימיות… אולי אנשים יהיו פתוחים יותר להומור כשאין את ימי הזיכרון, השואה והעצמאות ברקע

יובל:

את עוסקת בשכול, ויש קורונה באוויר, את בברלין כדי לנסות משהו אחר. אז אני תוהה על נקודת ההשקפה שלך על החיים ובכלל, לאור התערוכה. ואולי אנסה לשאול מזווית אחרת: איזו חוויה את מזמנת למבקרים? עם מה היית רוצה או שמחה שהם ייצאו ממנה

רותם:

קראתי לתערוכה כתר פלסטיק לבן, מתוך מחשבה להצביע על הזמניות של הדברים. הכיסא הזה, הפלסטיק הזה, יש בו משהו כל כך זול וכל כך לא אישי. יחד עם זאת הוא מלווה אנשים באינטנסיביות גם בשמחה וגם בשכול. גם בטקסי יום הזיכרון וגם בטקסי חגיגות כמו שבועות.

אני מעוניינת שאנשים ייצאו מהתערוכה עם חוויה מהורהרת על ״הדברים״. על מה נלחמים. מה המחירים. מה יותר ״שווה״ – קידוש המוות או קידוש החיים. אני שמחה שיש לי את האפשרות להעלות מחשבות ותהיות על נושאים שעדיין נחשבים לטאבו

אני מעוניינת שאנשים ייצאו מהתערוכה עם חוויה מהורהרת על ״הדברים״. על מה נלחמים. מה המחירים. מה יותר ״שווה״ – קידוש המוות או קידוש החיים. אני שמחה שיש לי את האפשרות דרך האמנות להעלות מחשבות ותהיות על נושאים שעדיין נחשבים לטאבו

יובל:

את יודעת, בדרך כלל אני לא מספר על דברים שאני עשיתי בראיונות, אבל נראה לי שאין ברירה. בעברי התעסקתי לא מעט עם הכיסאות האלו, מכתבה גדולה על ההיסטוריה שלהם שתועדה בספר, ועד עבודה שעשיתי לתערוכה שאצרתי בבית האמנים לפני שנתיים במלאת 70 שנה למדינה, שבה יצרתי מהכיסא את המנורה, סמל המדינה:

ההשראה למנורה הגיעה בכלל מהתמונה למעלה: כשחזרתי מאיזו טיסה והכיסא הזה היה על המכונה לקריאת הדרכונים כדי שנבין שהיא לא עובדת… אפרופו שדות תעופה ואפרופו הומור

רותם:

גדול הסמל!!! וואו!!! ראיתי את זה איפשהו. הכיסא הפלסטיק הזה, הוא כמו איזה אוביקט ״אובייקטיבי״ חוצה תרבויות, עדות, דתות… והוא כל כך מכוער… לי הוא עושה מיד תחושות של ניכור. אבל, מבחינת דימוי הוא חזק. יש לו סיפור.

אני חייבת להודות שהנוכחות של הפלסטיק פחות חזקה בברלין. אנשים מעדיפים פה כיסאות עץ, או לשים שלט אם מכונה לא עובדת… זה לגמרי הספונטניות והאילתור הישראלי


חוזרים לגלריות >> נגה פרחי בגלריה רו־ארט  •  דליה גל סברדלין בבית האמנים  •  מורן קליגר בגלריה נגא  •  כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו  •  ליעד שמיר ארבל בבית האמנים  •  מיכל שכנאי יעקבי בגלריה לאמנות בטבעון  •  רוני פקר בגלריה אלמסן


יובל:

אז יש לי עוד שאלה אחת, אפרופו הומור, אירוניה, ציניות וכן הלאה: כמה היה לך קשה למצוא עבודות לתערוכה? כי נראה לי שהומור זה לא דבר חזק ביצירה הישראלית

רותם:

היה קשה מאוד למצוא עבודות בנושאים האלו ושיהיו הומוריסטיות. יש המון קריקטורות אבל זה לא הכיוון. ויש כל מני עבודות שמאופיינות יותר בביקורת פרובקטיבית, וגם זה לא הכיוון. לכן הרחבתי את התערוכה להסתכלות רחבה יותר על דימויים ומוטיבים ישראליים.

שחר מרקוס לדוגמה, לא עוסק בשכול, בטח לא מנקודת מבט אישית. אבל הוא כן מדייק מאוד בבחירות שהוא עושה על הסמלים המרכזיים בתרבות הישראלית: הפלאפל (המאכל הלאומי, המאומץ…), גולדה מאיר, ציטוטים מהתנ״ך, וכו׳ וכו׳. גם איריס ברנע לא מתעסקת בעבודות שלה בשכול אלה בנוכחותם של טקסים חברתיים שמלווים את הישראליות ואת הקיבוציות בפרט

יובל:

אז מה עכשיו? את בכלל יכולה להגיע לפתיחה בלי להיכנס לבידוד?

רותם:

לא…… 🙁

אנחנו גם לא עושים אירוע פתיחה ב־15 למאי. פשוט חוזרים לפעילות. אני מקווה שיהיה אפשר להגיע בהמשך, לטוס ולקיים שיח גלריה

יובל:

נחזיק אצבעות. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

רותם:

אולי אני יכולה לבקש שיכניסו אותי לבידוד בגלריה: יש משרד עם חלון זכוכית. נראה לי אנשים יהיו מוגנים ממני…


כתר פלסטיק לבן
אוצרת: רותם ריטוב
זוּזוּ, גלריה להנעה תרבותית, רחוב גשר העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר
מציגים:  אלון בסקינד, איריס ברנע, שחר מרקוס, מיכל שכנאי יעקבי
פתיחה: 15.5 (לא יתקיים אירוע פתיחה); נעילה: 27.6

שחר מרקוס, אבות אכלו בוסר. צילום: רותי סלע

שחר מרקוס, מלך הפלאפל. צילום: בן הרצוג

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden