כל מה שחשוב ויפה
גלית גאון. צילום: טל גבעוני

בחזרה לעתיד // גלית גאון

10 שנים לאחר התערוכה הראשונה במוזיאון העיצוב חולון, ותכנית אחת לאוצרות עיצוב בשנקר, גלית גאון עדיין מאמינה שאין דרך אחת לספר סיפור, ושאין סיפור אחד שהוא נכון

לפני 10 שנים

גלית גאון הגיעה לחולון בסוף 2006, כדי להקים ולנהל את המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, שנפתח שנה לאחר מכן עם שתי תערוכות. ב־2008 היא הצטרפה לצוות ההקמה של מוזיאון העיצוב, ״בדיוק בזמן כדי לעמוד מתחת לקשתות הקורטן המופלאות כשהן מונפות למעלה להתחבר אחת לשניה, בסוג של מלאכת יד בקנה מידה עצום״, היא נזכרת.

המוזיאון נפתח לקהל במרץ 2010 עם התערוכה מצב הדברים, וסביב הפתיחה פרסמתי שני ראיונות נרחבים עם גאון. מתוכם אני זוכר במיוחד שני דברים שהיא אמרה על מוזיאונים ככלל, ועל מוזיאונים לעיצוב בפרט.

הראשון: ״הדבר הכי חשוב לדעת במוזיאון הוא שאין אמת אחת״.
השני: ״שאנשים יגידו ׳הייתי היום במוזיאון, למדתי משהו חדש, הבנתי משהו שלא הבנתי קודם, בא לי רעיון מעולה, קרה לי משהו׳. לא צריך להתפעם בכל פעם, לא מכל דבר צריך להתמוטט. לפעמים מספיקות חוליות קטנות של התרגשות ושל תובנה.

״אם נדבר עם האנשים, ונבין איך עיצוב מדבר על תקשורת שלנו עם הסביבה, זה עם זה, שלנו עם הבית שלנו, עם בני המשפחה שלנו, זו תהיה הצלחה. איך שהבית שלנו נראה, ככה גם מערכות היחסים שלנו נראות״.

מצב הדברים, מוזיאון העיצוב חולון. צילומים: אלעד שריג

בזמן ההקמה. צילום: מ״ל

עשר שנים לאחר מכן – שכללו מספר לא מבוטל של ראיונות, שיחות, הרצאות ושיתופי פעולה – היא מוסיפה: ״אנחנו מדברים הרבה על תערוכות עיצוב בינינו – בכל הזדמנות – בין תערוכות שאתה ואני אוצרים, ומנהלות שיחה על מה זה מוזיאון לעיצוב, מה מותר, צריך, וכדאי לעשות בו.

״וגם כשאנחנו נוסעים לתערוכות במילנו או בכל מקום אחר בעולם – זה הדבר שמעסיק אותי כבר המון זמן, 30 שנה אם סופרים את הזמן שאני אוצרת בעצמי תערוכות, וכמעט 50 אם סופרים את הזמן מהתערוכה הראשונה במוזיאון ישראל. נדמה שלא יכולתי לעשות שום דבר אחר, אבל אני חושבת שלא הייתי בוחרת לעשות שום דבר אחר״.

מה מעניין אותך במיוחד?

״מעניינים אותי המעצבים והמעצבות, על מה הם חושבים, מה מניע אותם, איך הם ממשיכים ומגלגלים מחשבות אודות תרבות חומרית כאילו אין גבולות ופוליטיקה, רק חומר וצורה, מבנה ושירה. מעניינים אותי האנשים שמגיעים למוזיאון לראות דברים ׳רגילים׳, כמו שפעם אמר לי מישהו, באופן לא רגיל; אנשים שמתמסרים למסע המוזיאלי המרתק שבו מותר לצאת מהיום יום בכדי להביט בו דרך נקודת מבט חדשה״.

פאסט פורוורד

התערוכה האחרונה שאצרה גאון במוזיאון העיצוב חולון ב־2015, הייתה ״בין לבין״ של סטודיו ננדו, ביחד עם מריה כריסטינה דידרו. זו היתה התערוכה ה־100 שלה, שלאחריה ״סיימתי את התפקיד ויצאתי לראשונה בחיים לחופש של חודשיים (כן כן, היה מעולה)״.

בחורף 2016 הגיעה גאון בפעם הראשונה לאיסלנד למפגש ראשון עם צוותי הקריאייטיב של פסטיבלי המוסיקה של רד־בול, ומאז היא מלווה אותם. בסוף אותו חורף היא פתחה את התוכנית לאוצרות בעיצוב במחלקה ללימודי המשך בשנקר. ״התכנית הפכה להיות קהילה של אוצרות דעתניות, מדוייקות, יזמיות ובכלל קבוצת נשים מרתקת שצועדת יחד בעשייה יוצאת דופן״, היא מספרת.

סטודיו ננדו, מוזיאון העיצוב חולון. צילומים: Takumi Ota

חפץ מעבר, מוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד. צילומים: מ״ל

באותה עת התחילה גאון ללמד בבצלאל, במחלקה לתרבות חזותית וחומרית, קורס אודות תערוכות העיצוב הגדולות לאורך ההסטוריה, ״קצת תולדות מוזיאוני העיצוב ואיך כל זה הביא אותנו להיום״; ובשנקר במחלקות לעיצוב פנים מבנה וסביבה, עיצוב תעשייתי ותקשורת חזותית, כשהיא מלווה את פרויקטי הגמר ״בשלב שבו מתחילים לחשוב את הצורות במילים, או במילים שאנחנו מכירים טוב יותר ׳הפרויקט שלי הוא…׳״.

בנוסף, מידי שנה גאון אוצרת מספר תערוכות עיצוב: ״לפעמים הן תערוכות יחיד, לפעמים הן מלוות מעצבים צעירים, לפעמים הן סוף של תהליך מתכתב ארוך עם מעצבים שאיתם אני משוחחת כבר שנים. אני משתדלת אחת לשנה לצאת עם התערוכות הגדולות יותר את גבולות תל אביב – ירושלים. בשנה שעברה זה היה ערד, השנה אשדוד עם התערוכה חפץ מעבר… אני בדיוק מתלבטת איפה תהיה התערוכה של שנה הבאה.

״ואני מלווה מוזיאונים חדשים בתהליכי הקמה ומשתדלת לפנות זמן ללמוד כל יום משהו חדש. כך, השנה פלוס האחרונות היו סוערות: הקמתי את פורום העיצוב באיגוד המוזיאונים ובמרץ 2020 התמנתי להיות ראש מכון שנקר לחקר העיצוב בישראל״.

נכון לעכשיו

״עשר שנים וקורונה אחת אחרי, אני חושבת שהעקרונות והערכים המרכזיים שאיתם יצאתי לדרך נשארו כשהיו. אולי כי אני חושבת ששום דבר לא מובן מאליו וכל תערוכה מחייבת אותי לחשוב כאילו היא הראשונה, ומצד שני מכריחה אותי להביא את כל הנסיון המצטבר שלי פנימה לתהליך. 

״אני מרגישה שכל תערוכה ותערוכה מלמדות אותי ׳זן ואמנות הקמת התערוכה׳: סובלנות ואהבה ליוצרים, לקהל, למקום, מגבלות ואיזון בין כולם. בסופו של דבר לא מדובר על דעתי הפרטית, אלא על היכולת לקרוא טקסטים מילוליים, חומריים, מסורתיים, רגשיים, חברתיים שמתחוללים במרחב המשותף, ולבדוק מה המשמעות של תרגומם לתערוכה״.

למה הכוונה?

״מה תהיה המשמעות שלהם כשיעמדו יחד, מה ירוויחו מי שיבקרו בתערוכה. אני מאמינה בתערוכות שנוח לשהות בתוכן, שמשרות בטחון רגשי, חזותי ותודעתי. כי כשהמגננות יורדות והמבקרים מרשים לעצמם להיזכר שמדובר בכל אחד מאיתנו, קורה משהו יקר ערך בחוויה האינטלקטואלית והרגשית כאחד״.

ומה הקורונה שינתה או חידדה בזה?

״החודשים האחרונים החזירו אותנו לחשוב על הדרך – על התרגום של כל המחשבות האלה למרחב, ממשי או וירטואלי. מוזיאונים ריקים הם עצובים – כי הם רק חצי סיפור. החצי השני נלחם על חייו ברחוב. ולא, אני לא מאמינה שצריך כבר עכשיו לעשות תערוכות ׳קורונה׳ אבל צריך למצוא דרך לשמור על המוזיאונים, על הגלריות, על היוצרים והיוצרות, כדי שהזיכרון המשותף שלנו לא יהיה מוכתב על ידי תעמולה פוליטית או פחד אלא יהיה תוצאה של חופש יצירה ותקווה.

צריך למצוא דרך לשמור על המוזיאונים, על הגלריות, על היוצרים והיוצרות, כדי שהזיכרון המשותף שלנו לא יהיה מוכתב על ידי תעמולה פוליטית או פחד אלא יהיה תוצאה של חופש יצירה ותקווה

״מבחינה זו התפקיד של מוזיאונים לא השתנה הרבה: לזכור, לאסוף, לשמור, לחקור ולהציג אותנו. לספר את הסיפור של ההווה המתמשך דרך פרספקטיבות שונות, בכלים שונים. אני מאמינה שמוזיאונים צריכים להיות אמיצים, לא לפחד לשאול שאלות, להשאיר שוליים פרומים, להיות גמישים ולא נוקשים, בינתחומיים ולא לינאריים; לזכור שאין דרך אחת לספר סיפור ואין סיפור אחד שהוא נכון. מה שמעניין הוא המסע, השותפות של האוצרים, היוצרים והקהל במסע הזה והוא אף פעם לא נגמר״.

מתוך ״יצאו מכלל שימוש״, מרכז אדמונד דה רוטשילד. צילומים: חן שרון

בעוד 10 שנים

״מי יודע, תראה מה קרה בחצי השנה האחרונה. אני מקווה שבעוד עשר שנים נדבר על הדור הבא של האוצרות והאוצרים החדשים שצמחו בתוכנית ומאתגרים את הפורמט. אני רוצה להגיד לך בעוד עשר שנים ׳הן והם באמת יותר טובים ממני, וזה נהדר!׳, אני מקווה שיהיו מוזיאונים וגלריות ואוספים ומחקר ושלא נשכח בשביל מה אנחנו קמים בבוקר.

אני מקווה שבעוד עשר שנים נדבר על הדור הבא של האוצרות והאוצרים החדשים שצמחו בתוכנית ומאתגרים את הפורמט. אני רוצה להגיד ״הן והם באמת יותר טובים ממני״

״אני חולמת על הרגע שבו נוכל להישען אחורנית ונפסיק להילחם בשדים של הכסף וה׳אין תקציב׳ ובמקום שחיתות ומלחמה, התקציב יופנה לתרבות; ואז מוזיאונים יהיו פתוחים לכולם חינם אין כסף. הלכתי רחוק מידי?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לקריאה נוספת

מאז חודש מרץ אני יותר בעניין הקשבה, אולי כי שעות הישיבה הארוכות מול הזום והמיילים הפכו מתישות מידי. להקשיב אפשר בהליכה, בגינה, תוך כדי הכנת לחם… לדוגמה, design.emergency הוא חשבון ואתר שפתחו פאולה אנטונלי, אוצרת בכירה לעיצוב ואדריכלות ב־MOMA, ומבקרת וחוקרת העיצוב אליס רוסתורן, כדי לדבר על תפקידם של מעצבים בתקופת המגיפה האחרונה.

ממש ממליצה להקשיב לסדרת השיחות של מוזיאון העיצוב ויטרה: אם בתחילת התקופה השיחות היו יותר ״עתיד המוזיאונים״, עכשיו הן מתרחבות גם לתוך התערוכות ושאלות אודות אוצרות וחפצים. ולבסוף אני ממליצה להרשם לניוזלטר של התוכנית לאוצרות 🙂 או פשוט לבוא לאינסטגרם שלנו – שווה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. שנקריסט אמיתי

    כתבה מעניינת של אישה מעניינת, מדהים.

    1. יואל גילינסקי

      שלום גלית יקרה.
      דבריך מרתקים ופותחים צוהר להרהורים על מהות היצירתיות.
      שאפו על השקעה לטווח ארוך, של חינוך לעיצוב, לפונקציה ולמהות היופי.
      התברכנו.

  2. אנירקשאלה

    לא קצת עצוב להשתייך לעבר? את כבר לא בחולון (10 שנים) ולא בשנקר… ואם להיזכר בהתנהגותך היהירה, השחצנית והפוגענית, נראה שהחיים מחזירים לך כגמולך.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden