כל מה שחשוב ויפה
בתיה שני בתערוכה ״על החתום״. צילומים: תומר אפלבאום
בתיה שני בתערוכה ״על החתום״. צילומים: תומר אפלבאום

בתיה שני: בכל רגע נתון יש מעטפות שלי ברחבי העולם

פורטפוליו Promotion: אולי זה הדואר הבריטי ואולי המכתבים היומיים לאהובה החייל, בתערוכה ״על החתום״ שתיפתח ביום שישי, בתיה שני מציגה רומן של 30 שנה במעטפות דואר שהקיפו את העולם

הכל התחיל בגלל שירות הדואר המלכותי של בריטניה. אם החוקים של הדואר הבריטי לא היו נוקשים כל כך, סביר להניח שבתיה שני מעולם לא הייתה מתחילה לשלוח מכתבים ל…עצמה. כבר 30 שנה שהמעטפות שהיא יוצרת עושות את דרכן בשמי כדור הארץ. הן חוצות יבשות וימים, ממנה ואליה, הלוך ושוב, בינה ובין יעדים קיימים ודמיוניים.

כעת היא מציגה אותן בתערוכה ״על החתום״, שתיפתח ביום שישי (26.3) בחלל הסטודיו שלה ברחוב הפלך 6. כמי שנודדת בעולם וגרה תקופות ארוכות במדינות שונות, שני חוותה את השנה האחרונה כסוג של תרגיל בגמישות. ״בדיוק לפני שנה יצאתי ממילאנו, בלי לדעת כלום על מה שהולך לקרות שם ובכל העולם״, אומרת שני, בראיון זום שנערך מביתה בקפריסין.

״התערוכה הזו תוכננה מזמן ונדחתה כל כך הרבה פעמים – ובינתיים כל תחלופת המכתבים הללו, שיגור המכתבים למקומות שאני לא יכולה להגיע אליהם, הפכו לסיפוק אדיר״.

עברת את השנה של הקורונה – שנה של הסתגרות – בהתכתבות עם עצמך?

״כשמסתכלים על הפעולה של הכנת המעטפות זו פעולה מצונפת ומכונסת, אבל ברגע שהן יוצאות תחת ידי – נוצרת תנועה רחבה באופן סימבולי, תנועה ומעבר של דברים בעולם. כל כמה שבועות נשלחת סדרה חדשה, והיא מצליחה לדלג מעבר לגבולות הסגורים. יש עוד סדרה שרציתי מאוד שתשתתף בתערוכה והיא עדיין לא חזרה.

״מילאנו, ניו יורק, לונדון – מקומות שאני קוראת להם בית – הפכו לערי רפאים. בנתק של השנה הזו מכתבים הפכו לעוד יותר רלוונטיים. פתאום מסתבר שאין קשר דואר בין קפריסין לישראל. כמה אבסורדי שמעטפה שיוצאת מקפריסין תטוס ללונדון לפני שתנחת בארץ״.

בואי נתחיל מהתחלה.

״התערוכה ׳על החתום׳, שסייעה לי בעבודה עליה האוצרת והחוקרת יערה קידר, התבשלה ויצאה לפועל בדיוק שבע שנים אחרי שהשתתפתי בתערוכה במוזיאון חיפה – במסגרת אשכול תערוכות לציון 100 שנים לרדי מייד. אני עוסקת בזה כבר 30 שנה ורק לקראת אותה התערוכה בחיפה, התוודעתי לעובדה שזהו סוג של אמנות. עד אז, בעיניי זה היה מעין משחק פרטי, שנבע מסקרנות אישית.

״פעם הראיתי לאוצרת תמר דרזדנר את המזוודה הגדולה המלאה במעטפות והיא אמרה שזה אוצר בלום. משם הגיע המידע לרותי דירקטור, שבאותה עת הייתה האוצרת של מוזיאון חיפה, והשאר היסטוריה (כמו שאומרים)…״.

זה מסביר את התערוכה, אבל לא את עצם ההתכתבות 🙂 למה את שולחת מכתבים לעצמך?

״אני ילידת 1954. אני שייכת לדור שכתב מכתבים ושלח מכתבים. אני לא יכולה לתאר לילדיי ולנכדיי את התחושה והריגוש של ההמתנה למכתבים בדואר. עצירת הנשימה כשרואים את הדוור מחלק את הדואר. והציפייה. ההורים שלי הם ניצולי שואה ואמא שלי שמרה על קשר עם אחיותיה ועם אמא שלה רק באמצעות מכתבים. את ההודעה על מותה של אחותה האהובה בבולגריה היא קיבלה שלושה שבועות מאוחר מדי.

״כל הנושא של מכתבים הוא טעון ורגשי אצלי ומאוד חווייתי. בסוף שנות ה־80, כזוג צעיר עם ילדים קטנים גרנו בלונדון. לא הייתה עדיין אינטרנט וזו הייתה הדרך שלי להיות בקשר. ודי שיוועתי לקשר – להיות בחו״ל הייתה תחושת בדידות (ואז גם לא דיברו כל כך הרבה בטלפון, שיחות טלפון נשמרו לאירועים חגיגיים ולערב שבת). זו הייתה הדרך להתרפק ולהרגיש חום של חברים ומשפחה.

״שם, בלונדון, התחלתי לעטר וליצור יצירות קטנות על גבי המעטפות – ציור, רקמה קטנה. מישהו העיר לי שהדואר המלכותי הבריטי לא יסכים להעביר את המכתבים הבלתי תקניים שלי, ואולי דווקא זה היווה עבורי מקור משיכה – למתוח את הגבולות, להגדיל ולהקטין, לקשט ולצייר, לכתוב מסרים נוספים… אולי יקראו לי מתעללת סדרתית בפורמט המקובל״.

״קהל הצופים הראשון הוא קהל שאינו מודע להשתתפותו בתערוכה – אלו הם עובדי הדואר בעולם, שתורמים טביעת אצבע, קרע או קימוטים למעטפה. כשאני ממציאה כתובות, אני מקבלת חזרה כל מיני מדבקות וחותמות

וכששירות הדואר מסרב להעביר, הוא מחזיר את המעטפה לשולחת?

״ברוב המקרים. וכך הן התחילו להיאסף אצלי, ואהבתי את זה. זה הפך למנהג קבוע, במקביל לנסיעות הרבות שלי ושל בעלי בעולם. בכל מקום שאני מגיעה אליו אני פוקדת את סניף הדואר. אני חושבת שכיום אפשר להגיד שבכל רגע נתון יש מעטפות שלי ברחבי העולם״.

על גבי המעטפות של שני מופיעים קולאז'ים של רקמה, תפירה, ציור, גזירה, הדבקה, רישום וכתיבה, לצד סימני הזמן ותלאות המסע: המעטפות שהוחזרו אליה בדואר מרחבי העולם נושאות חותמות, קרעים, כתמים וכיתובים.

בינתיים, עם הסתעפות חיי הנדודים שלכם, חלופת מכתבים הפכה לזן נכחד של תקשורת. על מה (ועם מי) את מתכתבת?

״המעטפות שלי תמיד נשלחות בסדרות: אני עובדת על סדרות הומאז׳ לאמן כלשהו. במוזיאון חיפה זו הייתה התכתבות בנושא הנווט השבוי רון ארד. עבדתי על סדרת מעטפות לגלעד שליט בשעתו. אין שום דבר בתוך המעטפות – המעטפות שלי הן נשאיות״.

אבל בתחילת הדרך עוד היו מכתבים, וגם נמענים?

״בהתחלה כן היה משהו. למשל, אחרי רצח רבין שלחתי מעטפות לכל מיני נציגויות בעולם. בסדרה הזו היה מכתב הסבר על הפרויקט ׳ואודה לך על שיתוף הפעולה׳. הרבה שנים קהל היעד שלי היה גלריות, מוזיאונים ובתי ספר לאמנות – כי שם חשבתי שיש אנשים שישתפו איתי פעולה וישיבו את המעטפות״.

וזה קרה?

״מעט מאוד״.

איך זה חוזר אלייך?

״לחלק מהנמענים הייתי רומזת שאפשר פשוט להגיד ש׳אין כאן אדם כזה…׳ חלק שלחו לי מכתבי תשובה במעטפות חדשות. לפני כמה שנים החלטתי שאני יוצרת לי תערוכה חובקת עולם – צילמתי עבודות שלי והדבקתי על גבי מעטפות, ושלחתי לגלריות בעולם, כתערוכה מעופפת.

״קהל הצופים הראשון שלי הוא קהל שאינו מודע בכלל להשתתפותו בתערוכה – אלו הם עובדי הדואר בעולם, שתורמים טביעת אצבע, קרע או קימוטים למעטפה. כשאני ממציאה כתובות, אני מקבלת חזרה כל מיני מדבקות וחותמות״.

אפשר לומר שאת עושה עבודת קודש – את מצדיקה את המשרות של כמה וכמה אנשים בעולם.

״זה אחד הטיעונים שלי״, היא צוחקת. ״בדרך כלל סדרה בנויה מכמות המעטפות בחבילה. אני לא עורכת רשימה ולא ממספרת אותן, אבל אני יודעת להעריך איזה אחוז מהן חזר אליי. כשמעטפות לא חוזרות, לעולם לא אדע אם זה מישהו שחמד את המעטפה או שפשוט זרק לפח״.

מישהו שאהב את עבודת האמנות שלך.

״כן, יש בזה משהו. הן יפות ומושקעות ויש אנשים שאוספים אותן. אבל אני רוצה אותן בחזרה. עם הזמן הבנתי ששגיאה או כתובת לא קיימת זו אסטרטגיה לדעת שהמעטפה הזו תחזור אליי. אין טווח זמן – לפעמים לוקח שנתיים וזה חוזר. היה מכתב ממרוקו שנסע וחזר. אני לארג׳ית עם הבולים (בניסיון לפצות קצת את שירותי הדואר בכל המדינות)".

את לא ממציאה מקומות?

״לא ארצות ולא ערים. בסוף זה תמיד מגיע לסניף דואר עלום אבל אמיתי״.

birds

״אמנות דואר״ (Mail Art) היא זרם באמנות המושגית, שהתפתח בשנות ה־60, כשאמנים שונים – ביניהם גם שמות ידועים כמו מרסל דושאן, קורט שוויטרס וריי ג׳ונסון – שלחו גלויות עם שירים או רישומים באמצעות הדואר, כתחליף להצגה או למכירה של יצירות בגלריה או במוזיאון.

שני התמחתה ברקמה באקדמיה בלונדון, ניהלה קריירה כעובדת סוציאלית וטיפלה במשפחות שכולות, ובמקביל עסקה במשך כל השנים באמנות, בעיקר ברקמה. כאשר נחשפה לתחום אמנות הדואר הבינה שההתכתבויות העצמיות שלה מהוות גם הן גוף עבודות מצטבר.

אחרי שהציגה אותן באופן חלקי בעבר – באותה תערוכה במוזיאון חיפה, ביריד צבע טרי ובגלריה בטוקיו – זו הפעם הראשונה שהיא משתמשת במעטפות כמעין ״רדי־מייד״, חומר גלם שממנו נוצרו המיצבים השונים בתערוכה. שמלת הפחדים הסרוגה, הספירלות המרחפות, עמודי הקרטון המקדמים את פני המבקרים – נוצרו כולם מהמעטפות. כך, היא בונה נדבך נוסף לפעולה האמנותית, שמתחילה ביצירה עצמה, ממשיכה במסע בעולם וסיומה (הזמני) בתערוכה.

חשבת למה ההתכתבות כל כך מושכת אותך? אולי זה האלמנט האנושי, יש בזה גם משהו שהוא מאוד אינטראקטיבי, וזה עובר ידיים.

״יש סיפור מאוד אישי, שאין לי ספק שהוא פרט חשוב בסיפור האהבה שלי עם הדואר. בעלי ואני מכיתה י׳ ביחד (!) כשהוא התגייס לצבא כל יום כתבתי לו מכתב. אני חושבת שזה הפסיק במלחמת יום כיפור. הוא היה חוזר הביתה פעם בחודש. הייתי משקיעה את הנשמה שלי, ולא משנה כמה הוא ענה או לא ענה. הייתי מדביקה בדיחות של בזוקה ושירים. וחמותי אספה את המעטפות האלה (כשהן הגיעו בקיטבג הביתה, עם הכביסה)״.

לקריאה נוספת:

״כשהתחתנו היא נתנה לי קופסת נעליים ובתוכה כל המעטפות. לימים כשנסענו לאנגליה, עם שלושה ילדים, ארזתי ואחסנתי את החפצים שנותרו בבית, ובהיסח הדעת פשוט זרקתי כל כך הרבה. והקופסה נעלמה. האובדן הוא אובדן קשה – ואני אומרת את זה כמי שעבדה שנים רבות עם אנשים שחוו אובדן של יקיריהם״.

ואולי משם נולדה האובססיה.

״בהחלט. כל השנים מאז אני מייצרת אינוונטר חדש, ואני לא מרגיעה. הרעב הזה כמו חסר מתמיד, ודולה ממני את העשייה המסוימת הזו. למעלה משלושים שנה, זה שם לצד כל הדברים. וכמה טוב שיום אחד מישהו אמר לי שיש דבר כזה אמנות דואר״.

את מרגישה מחוברת לז׳אנר?

״מהדלת הצדדית, אבל אני גאה בטייטל הזה״.

בתיה שני. צילום: רן ארדה

בתערוכה המעטפות מתחברות זו לזו?

״יש שמלת פחדים – שאיגדתי וחיברתי מסדרות של מעטפות שעסקו בפחדים – קונקרטיים, אישיים או מופשטים וכלליים. זה גוף עבודות שהצגתי לפני כמה שנים בגלריה בטוקיו. היפנים מאוד התחברו לזה – אפשר לומר שזה עם פוסט טראומטי.

״יש עוד קבוצה שנעשתה על found object – סדרת עמודים שיצרתי מגלילי נייר עצומים שמצאתי מחוץ לסטודיו. מעטפות בודדות שהתקבצו להמון, בעומס רב, עד כדי הצפה.

״סדרות אחרות מוצגות על גבי שרוולי פלסטיק שקוף מרצפה עד תקרה. אחת החוויות החזקות בתערוכה זה העומס – הזרמים, הרצף, כמו תיבת דואר שמתקשה להכיל את הכמויות״.

כמה מעטפות יש היום בסטודיו?

״אלפים. לא ספרתי״.

המכתבים משמשים את שני גם למסע בזמן. נוסטלגיה והתרפקות על העבר. זכרונות ילדות, מכתבים שהיא שולחת לכתובת של בית ילדותה, ומשלבת במעטפות דפים מספר הזכרונות של בית הספר היסודי (״עם חלק מהאנשים שכתבו לי שם בגיל 12 אני בקשר עד היום״).

לקראת סוף השיחה בינינו היא מציינת, כדרך אגב: ״לפני כמה שנים אחי סיפר לי שמתחת לבית שלנו בחיפה, בשכונת בת גלים, היה סניף דואר. זה כנראה היה כשהייתי מאוד קטנה, ואני לא זוכרת את זה בכלל. פתאום הידיעה הזו נוחתת עליי, ואני חושבת לעצמי שזה לא מקרי. איזשהו חוט שהיה שם במארג החיים שלי״.


בתיה שני I על החתום
גלריה הסטודיו, רחוב הפלך 6, תל אביב
פתיחה: יום ו׳, 26.3, 11:00-15:00; ללא מועד נעילה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

3 תגובות על הכתבה

  1. Israel Stamp Reviews

    מורגשת התעוררות בחודשים האחרונים סביב כתיבה ושליחה של מכתבים דרך הדואר הקלאסי. לראיה: כתבה גדולה בנושא בעיתון הגארדיאן הבריטי הבוקר.

  2. מיכל

    ואווווו היא מהממת ! התאהבתי

  3. דב פז

    נהניתי בתערוכה הראשונה שהצגת במוזיאון חיפה והיום נהנה שבעתיים. נהדר.
    גם אני זוכר את הדואר בבת גלים מתחת לביתכם, בהצלחה רבה.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden