כל מה שחשוב ויפה
שגית פרידמן הלל, מתוך התערוכה ״כפולה״ במוזיאון פתח תקוה
שגית פרידמן הלל, מתוך התערוכה ״כפולה״ במוזיאון פתח תקוה

שגית פרידמן הלל: געגועים לתאומה שלא הייתה לי

התערוכה ״כפולה״ במוזיאון פתח תקוה מציגה סדרה יפיפיה של צילומי תאומות זהות, ומושכת את המבט לשוטט בין אחידות לייחודיות

אסתי ופייגי עומדות צמודות זו לזו, כמו שתי בובות בחלון ראווה. שתיהן לבושות בשמלת סרפן ורודה מעל חולצה לבנה ארוכת שרוולים, שערן הכהה גולש על כתפיהן, פניהן מביטות למצלמה. גם טלי ורוני, גל ושי, עפרי ואלה – כולן מביטות קדימה בעיניים פקוחות ובמבט נוקב. שגית פרידמן הלל אינה נותנת להן הוראות בימוי, היא רק מבקשת שיתייצבו יחד ויסתכלו למצלמה.

״את סדרת התאומות התחלתי לצלם ב־2015. הראשונות היו אסתי ופייגי – הן גם הכי צעירות מבין הבנות – כשהתחלנו הן היו בנות חמש והיום הן בנות עשר״, מספרת פרידמן הלל. היא עומדת מוקפת בצילומי ילדות ונערות – כולן תאומות זהות – בתערוכת היחיד שלה ״כפולה״ במוזיאון פתח תקוה.

הכפילות הניבטת מהקירות דרמטית ומסעירה אך אינה גולשת לקיטשיות, בזכות הצמצום והדיוק של התערוכה, באוצרות מצוינת של רעות פרסטר. לכל זוג תאומות יש צילום יחיד, ויחד נוצרת סדרה של תקופות שונות בילדות ובגיל ההתבגרות.

הצילומים בגוונים בהירים, מודפסים וממוסגרים באופן אחיד ומקיפים את החדר בקו ישר, בגובה העיניים. בדרך זו התערוכה מעידה על תוכנה: במבט כללי נראית אחידות סדורה, וההבדלים מתחדדים כשהעין מתמקדת בכל פעם בצילום יחיד. הצופים נדרשים להתקרב לדיוקנאות והמבט נדרש לעבור בגמישות בין אחידות לייחודיות.

מישהו שיבין אותי בלי מילים

״אני עוסקת בצילום מבוים וסדרתי לאורך הרבה שנים. בדרך כלל מצלמת בעיקר דיוקנאות ומקומות היסטוריים ברחבי הארץ. אני קוראת לעצמי צלמת סדרתית – נכון להיום יש לי 5-6 סדרות בעבודה במקביל. אני תמיד יכולה לומר מתי התחלתי סדרה, אבל לא יודעת מתי אסיים. עוד אף פעם לא הפסקתי סדרה״.

בסדרה הזו המקומות ההיסטוריים לפעמים משמשים רקע לצילום התאומות ולפעמים הם מופיעים כנושא בפני עצמם, ואופיים משליך על האווירה הקלינית של התערוכה כולה. ״בחירת המקומות כרוכה במחקר מעמיק, וגם יוצרת מורכבות בהפקת הצילומים. אני בוחרת לאן לקחת אותן ואיפה לצלם, אני תופרת להן את הבגדים הזהים, בגדים עם מראה תקופתי משנות ה־50״, היא אומרת.

״הסדרה מתעדת תאומות זהות לאורך שנים, והמקומות שבהם הן מצולמות הם מוסדות שהיו בתי ילדים, כפרי נוער, שיש להם היסטוריה אדריכלית וקונטקסט חברתי. בתערוכה יש 15 זוגות תאומות אבל במחשב יש לי יותר מ־40, ואני משתדלת לחזור ולצלם אותן כל שנה״.

למה תאומות?

״אני לא תאומה ולא אמא לתאומים״, אומרת פרידמן הלל בחיוך. היא אמא לשלושה: בת 26, בת 22, ובן 18. ״אני מסתכלת על התאומות כרצון וצורך – או אולי פנטזיה שלי מילדות – שיהיה מישהו שיבין אותי ללא מילים. זה כמובן דמיוני, לא קיים״.

יש הרבה רומנטיקה חברתית ומיתוסים סביב תאומים ובמיוחד תאומים זהים. יש תאומים שמעידים על קשר על־חושי, שהם חשים זה את זה וחושבים מחשבות משותפות ממרחקים. בין אם זו אמת או אגדה, הכוח הזה מושך ומרתק את פרידמן הלל, כמי שניצבת מחוץ לקשר התאומות. בתצלומים היא כמו מנסה להתקרב ולפענח את הסוד הכפול (ובאחד המקרים משולש – בצילום שלישיית נערות זהות).

אני עוסקת הרבה בשאלת טשטוש ומחיקה של זהות. הדוגמה של התאומות היא חלק מזה – הן מהוות עבורי דימוי כפול, ולכן מטשטש את זהות היחידה. ובכל זאת – דווקא מתוך הדמיון שלהן זו לזו אני מחפשת את השונות

״אני רואה בתאומות מצד אחד משהו מופלא, איזשהו סוג של הכפלה של הטבע. אני לא חושבת שיכול להיות קשר יותר עמוק בין שתיים או שניים מאלה שנושאים אותו מטען גנטי, עושים אותו מסלול חיים מהבטן. הם גדלים לאותם הורים ובאותו שלב בחיים – זה לא דומה אצל אחים, שכל אחד מהם גדל בסיטואציה משפחתית שונה ובתקופת חיים אחרת של ההורים. כך נוצרת איזו יחידה הרמטית וסימביוטית.

״ומצד שני אני מודעת לכמה זה מורכב הדבר הזה, שנכפתה עליהן זהות כפולה. אף פעם לא להיות אחת ויחידה, לגדול בידיעה שיש מישהי שנראית בדיוק כמוני אבל היא לא כמוני, היא שונה, והחברה מסתכלת על זה כאילו אנחנו בדיוק אותו הדבר״.

בצילומים שלך יש משהו מאוד אינטימי, כמעט פולשני, ובמקביל מאוד מנוכר, שלא מאפשר להיכנס.

״אני חושבת שאולי יש בי געגוע נוסטלגי לחיים שלא חייתי, למקומות שלא היו חלק מחיי. בסדרות שלי אני עוסקת הרבה בשאלת טשטוש ומחיקה של זהות. הדוגמה של התאומות היא חלק מזה – הן מהוות עבורי דימוי כפול, ולכן מטשטש את זהות היחידה. ובכל זאת – דווקא מתוך הדמיון שלהן זו לזו אני מחפשת את השונות.

״אני לוקחת אותן ומעמידה אותן אחת ליד השנייה ומלבישה אותן בבגדים זהים. רק הבנות מהמגזר החרדי לבושות באופן זהה גם בחיי היומיום שלהן, מלבדן אין פה אף זוג שמתלבשות אותו דבר באופן רגיל. זה משהו שמאוד חשוב להן.

״הביגוד המוסדי, והצילום בחללים מוסדיים מהדהד סוג של שכפול, ושאלה איפה הפרט נמצא בתוך הקבוצה – כמו בפנימיה או בית ילדים בקיבוץ. זה רובד נוסף של טשטוש הזהות, מקומות שבהם כולם נדרשים להיות אותו הדבר״.

יש לזה משמעויות של תכתיבים חברתיים, אידאולוגיה ופוליטיקה אנטי־אינדיבידואלית. את גדלת כך?

״אני לא, אבל אמא שלי בת קיבוץ, מהילדים הראשונים של קיבוץ מנרה. גדלתי על אלבום ילדותה. בדיעבד הבנתי שזה היה אלבום ׳מקצועי׳ שצילם קורט זילמן, צלם שהיה קרוב משפחה רחוק, שורד השואה שעלה מגרמניה, ולימים עבד עם רודי ויסנשטיין בצלמניה המפורסמת.

״אולי בגלל האלבום הזה תמיד נמשכתי לאלבומי המשפחה. ראיתי בהם את הדברים שאפשר לראות בלי שיספרו לי אותם. יכולתי לשבת שעות עם אלבומים של אחרים, או להשלים את המידע החסר בהיכרות עם אנשים״.

birds

פרידמן הלל, בת 52, למדה תכנון ערים בטכניון והשאירה את הצילום במקום משני, עד שבגיל 40 החליטה לממש את התשוקה לצילום והחלה ללמוד. בדיעבד היא מספרת שהצילום היה ״כוח על״ שהחזיקה על אש קטנה מאז שהייתה ילדה.

איפה את גדלת?

״בראשון לציון. אבא שלי היה חוקר פרטי, בלש, והיה בבית ציוד צילום שלא אופייני לבית רגיל. אני זוכרת את עצמי בגיל 8-9 מחזיקה מצלמה. אני זוכרת שגיליתי את הכוח של המצלמה כשיצאתי בכיתה ד׳ לטיול שנתי – גיל שבו הכל סובב סביב מי יושב ליד מי ומי חברה של מי – וברגע שהייתה לי המצלמה הכוח היה בידי״.

בפרויקט התאומות אפשר לראות גם רמז לחזרה לאותו גיל. תיקון בדיעבד לחרדת הבדידות החברתית. הגיל שבו, באותה פנטזיה ילדית, אם יש לך אחות תאומה את לא צריכה לדאוג אם תהיה לך חברה ועל יד מי תשבי.

שגית פרידמן הלל. צילום: מ״ל

כצלמת היא נמצאת דווקא בנקודת פריצה והתבגרות מקצועית. השנה הציגה ביריד צבע טרי ו״כפולה״ היא תערוכת יחיד ראשונה שלה המוצגת במסגרת מוזיאלית.

״אני כל הזמן לומדת, ובערך בשנה השלישית של הסדרה הזו, בקורס על תולדות הצילום הישראלי, פגשתי פתאום עבודות של צלם חרדי מירושלים בשם צדוק בסן, שעבד בראשית המאה ה־20, ולפתע הבנתי שאני מצלמת בהשראתו. ליד הסטודיו שלו היה בית יתומות והוא צילם את הילדות לאורך השנים״.

איפה את מוצאת את התאומות, איך נוצר הקשר?

״פיתחתי חושים לאיתור תאומות״, היא צוחקת. ״אני רואה אותן בכל מקום, מזהה מרחוק, לפי שפת הגוף, אפילו בלי שראיתי את הפנים. לא מזמן קלטתי זוג בנות בקניון ומיד ניגשתי והצגתי את עצמי, הסברתי שאני עובדת על פרויקט צילום וכך מתחילה עבודה. אחר כך אני משתדלת לצלם אותן בעקביות כל שנה.

״הוראות הבימוי מינימליות, תסתכלו למצלמה. תעמדו כאן או כאן. ודווקא אז יוצאות התכונות שמדגישות את השוני והדמיון ביניהן. אפשר לראות דברים קטנים ולא רצוניים כמו שפת גוף, מחוות יד דומה או עמידה על קצות האצבעות. ההבדלים בגובה או בפרטים קטנים בפנים נראים״.

ילדים הם חלק חשוב בז׳אנר

הפרויקט של פרידמן הלל משתייך למסורת הצילום הישיר והתיעוד הסדרתי, שמתחיל באלבומי משפחה – עוד מהימים שבהם לא הייתה מצלמה בכל בית וצלם מקצועי היה מצלם את המשפחות באירועים חגיגיים או אצלו בצלמניה.

בקרב צלמים מקצועיים יש כאלה ששיכללו את המבט והתיעוד הישיר לדרגת אמנות. אחד הבולטים שבהם הוא ניקולס ניקסון, שלצד סדרות נוספות מתעד כבר יותר מ־40 שנה את ״האחיות בראון״, אשתו ושלוש אחיותיה, ומלווה אותן מנעוריהן ועד לזקנתן, בכל שנה בבחירת פריים בודד.

גם פרידמן הלל בוחרת פריים בודד מתוך סשנים של אלפי צילומים, ובתערוכה אף בוחרת פריים משנה כלשהי, מתוך סדרת השנים שצילמה. ילדים הם חלק חשוב בז׳אנר, אולי בזכות התום האוניברסלי והפוטנציאל העצום שגלום בהם ובליווי של צמיחתם.

הילדים גנבו את ההצגה ב״משפחת האדם״ – תערוכת צילום פורצת דרך, שהוצגה ב־MOMA ב־1955 והציגה משפחות מכל העולם, בצילומים של גדולי הצלמים באותה תקופה. התערוכה שנדדה בעולם והפכה גם לספר פופולרי, נכנסה לקאנון המוזיאלי וחיזקה את מעמדו של הצילום כמדיום אמנותי (להבדיל מתפקידו התיעודי).

בהיותה צלמת־אישה ובהתבוננותה בבנות – מתוך הזדהות, געגועים לילדותה שלה, במבט אמהי (כל התשובות נכונות) – פרידמן הלל מתחברת גם לצלמת השוודית אנה ריבקין בריק, שסדרת הספרים הידועה שלה תיעדה ילדים בעולם (נוריקו סאן הילדה מיפן; אלה קרי הילדה מלפלנד וחבריהם) בתקופה שבה לא היה מידע כה רחב על סגנונות חיים בתרבויות רחוקות.

היא מזכירה גם את הפורטרטים הישירים של הצלמת ההולנדית רינקה דיקסטרה, שמצלמת לדבריה ״אנשים במצבי מעבר״ – בעיקר נערים ונערות בגיל ההתבגרות, נשים אחרי לידה, ובארץ צילמה חיילים ביום הגיוס.

אצל פרידמן הלל אלו הן ילדות ונערות בתקופת ההתבגרות הצעירה שלהן. משהו בילדות החשופה והפגיעה, על רקע הקירות החשופים, בחללים בלתי אישיים בעליל, מכמיר לב ומצמית בו זמנית. קל להתחבר ל״אובססיה״ של הצלמת: יש בכפילות וביופי של הבנות במבט הישיר, באוטונומיה שלהן, כוח נעורים מגנטי, שכמו מתפרץ מהצילום, אך מותיר אותן אפופות סוד.


כפולה I שגית פרידמן הלל
אוצרת: רעות פרסטר
מוזיאון פתח תקוה, רח׳ ארלוזורוב 30, פתח תקוה
נעילה: 26.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden