כל מה שחשוב ויפה
איילת השחר כהן, ״חמשת הימים המלאים, חמשת הריקים״
איילת השחר כהן, ״חמשת הימים המלאים, חמשת הריקים״. צילומים: ליאת אלבלינג

איילת השחר כהן: מלקטת. חולמת. מכשפת

תערוכת היחיד של איילת השחר כהן בגלריה כברי, ״חמשת הימים המלאים, חמשת הריקים״, מבוססת על ליקוט של חומרים מהטבע וחיבור שלהם לצילום, לכדי סיפורים סוריאליסטיים ונוף מלאכותי

ענבל: הי איילת, נעים להכיר

איילת השחר: הי ענבל, שמחה להיות כאן

ענבל: אשמח שנפתח בקצת רקע עלייך ועל הדרך שלך בעולם האמנות

איילת השחר: נולדתי בנצרת עילית ועברתי לתל אביב אחרי הצבא. למדתי אמנות במדרשה לאמנות ברמת השרון, בעיקר צילום ופיסול, עבדתי במקצועות שונים: הייתי מאפרת, אסיסטנטית של קוסם, עבדתי עם ילדים בחינוך המיוחד, ניהלתי מועדונית, עבדתי עם קשישים ובאגודת אנוש, עשיתי הצגות לילדים, וגם ניקיונות: מקצועות שאין להם שעות קבועות ושעזרו לי לפנות זמן לעשיית אמנות.

בסוף הגורל לקח אותי להוראת אמנות, לניהול ולאוצרות. היום אני מנהלת את הגלריות של בית ספר מוסררה, מנהלת את המחלקה לצילום בבית הספר מוסררה, אוצרת עצמאית ומלווה אמנים. אבל בעיקר אני עושה אמנות וזה הדרייב שלי לכל עשייה אחרת

ענבל: החיים מתגלגלים בצורות שונות… ובתחום האמנות – התחלת כצלמת?

איילת השחר: החיים מתגלגלים, זה נכון, ואני מתגלגלת, אבל גם מכוונת לכיוונים שאני רוצה ללכת. אבא שלי היה צלם חובב ואני הייתי הסטטיסטית שלו לאורך הרבה שנים. הוא יותר צילם אותי מאשר דיבר איתי. לשמחתי ארכיון הצילומים שלו – שכולל סרטי סופר 8, שקופיות ואינסוף פרינטים בשחור לבן וצבע – עבר אלי והוא ממשיך לתת לי השראה. 

אז צילום היה תמיד נוכח בחיי וגם צילמתי במצלמות של אבי כשהייתי ילדה. כשהתחלתי ללמוד במדרשה התחברתי לפיסול. עבדתי עם חימר ועם גבס וריתכתי ברזל. העיסוק בפיסול חיבר אותי לכוח יצירה חדש, ונתן לי עוגנים. ואז גיליתי את המורים של המחלקה לצילום שהיו קשובים אלי יותר, ושם הצלחתי לעוף. הדימוי הצילומי שבה אותי וכישף אותי והבנתי שאני רוצה להעמיק בדיאלוג איתו.

לשמחתי הכלים הפלסטיים שרכשתי היו משמעותיים עבורי ואפשרו לי לפתח שפה מורכבת יותר ותפישת עולם עמוקה יותר דווקא לגבי הצילום. המחשבה שאני יכולה להחזיר את הצילום לעולם באמצעות חומר, היתה מעוררת עבורי ונראה לי שפיתחתי לאורך שנים שפה כזאת, שיש בה בסיס של צילום בחיבור לחומר. כלומר – הדימוי הצילומי עניין אותי מאוד, אבל המצע שלו עניין אותי לא פחות, וגם שטח הפנים והמשטח החיצוני של הדימוי מעסיקים אותי

ענבל: כל זה בא לידי ביטוי בתערוכה היפיפייה שאת מציגה עכשיו, בגלריה השיתופית הערבית יהודית בכברי (ומצדיקה נסיעה לצפון). אבל נדמה לי שלא ראיתי שם דימויים שאת צילמת אלא רק דימויים מתוך דפוס. בתחילת הדרך היה לך גם צילום ישיר, או שעדיין יש?

איילת השחר: אני תמיד מצלמת צילום ישיר. בעבר חשבתי שהצילום הישיר שלי הוא חומר גלם שאני בוחרת להמשיך לעבוד עליו ולומר דרכו דברים נוספים. ליצור ממנו קולאז׳ ידני או דיגיטלי, לחבר אותו לצבע, ללכה, לטקסט, להפוך אותו לאוביקט.

בשנים האחרונות אני מציגה יותר צילום ישיר לצד הצילום המטופל ומיצבי הצילום שאני בונה. אז אני שמחה שלא זיהית שחלק מהצילומים בתערוכה הם ישירים. אמרו לי לא פעם שלא מצליחים להבדיל בין הצילום הישיר שלי למטופל. כנראה שהאופן שבו אני חווה את העולם מגולם בשני האופנים. 

אני מנכסת דימויים, אני רואה דימויים, אני מטפלת בדימויים. בסופו של דבר אני מזהה במציאות מקומות שאני גם יוצרת בעצמי באמצעות הקולאז׳ והצילום המטופל. זה קשור גם לאיזו הפרעת ראייה שיש לי, שגורמת לי לראות באופן שטוח ופחות תלת־ממדי. זה קשור גם בביוגרפיה שלי

ענבל: התלת־ממדי הופך לשטוח בראייה שלך, ואז את מציגה אותו כשטוח גם בעבודה שלך – ויוצרת תלת־ממדיות באופן ההצגה. אני מבינה שאת סורקת ומצלמת, וכמובן שגם סריקה היא סוג של צילום. בתערוכה יש גם דימויים וגם אוביקטים. איך את בוחרת את אלו ואת אלו?

המעבר מדו־ממד לתלת־ממד וחוזר חלילה קשור גם לבית שגדלתי בו, שהיה מרחב סגור של סיפורים סוריאליסטים ונוף מלאכותי. התנועה הזו בין החיים האמיתיים לחיים המתועדים הייתה מטלטלת עבורי כילדה. לא היה ברור מה אמיתי ומה לא

איילת השחר: זה קשור גם בפעולת הסריקה שהיא חלק מהטקטיקה שלי. אם אני אקח אותך לתוך תהליך העבודה שלי אז הוא עשוי להתחיל מחוברת צילומים דהויה ומוכתמת שמצאתי ברחוב, ושבתוכה אני יוצרת קולאז׳ קטן שאני סורקת והופכת לקובץ שיכול להיות מודפס על חומר אחר שאינו נייר ובגדלים גדולים; ויכול לחבור אליו חומר נוסף שליקטתי בטבע או ברחוב או קיבלתי בירושה, או מצאתי בתוך ויטרינה בבית של מישהו. אני אוהבת לעבוד עם שאריות. זה מוציא ממני חמלה ומחבר אותי לסיפורים אנושיים שיש להם הידהוד בתוך העבודה שלי.

המעבר מדו־ממד לתלת־ממד וחוזר חלילה קשור גם לבית שגדלתי בו, שהיה מרחב סגור של סיפורים סוריאליסטים ונוף מלאכותי; שהיו בו גלויות של נוף שהתחברו לנופים אמיתיים שבהם אבי צילם אותי ממש, וחזרו להיות צילומים בתוך אלבום. התנועה הזו בין החיים האמיתיים לחיים המתועדים הייתה מטלטלת עבורי כילדה. לא היה ברור מה אמיתי ומה לא. כאמנית זה מעיין בלתי נדלה לחפור בו ולמצוא בתוכו חומרים לעשות איתם תיקון וריפוי ובריאה חדשה.

התערוכה הנוכחית – ״חמשת הימים המלאים, חמשת הריקים״ – מבוססת על ליקוט של חומרים מהטבע וחיבור שלהם לצילום. הם עובדים בסינרגיה זה עם זה. אבשלום סולימן האוצר קורא לזה ״מלקטת. חולמת. מכשפת: שלוש פעולות לקראת צילום אורגני״

ענבל: רגע לפני שנמשיך לתערוכה אני סקרנית, למה את מתכוונת בסיפורים סוריאליסטיים ונוף מלאכותי? מעלה לי בראש מרחב יצירתי מאוד, אבל גם קצת מוטרף

איילת השחר: כל מה שאמרת נכון. גדלתי בתוך בית שנראה כמו יצירת אמנות: בית של קפריזות, המצאות, חזיונות. הלילה היה נראה יום והיום לילה, הייתי ילדה וגם לא הייתי ילדה. מקום שלא הייתי מוגנת בו אבל יכולתי לפעול בו באופן יצירתי. גם אני הייתי קצת אחרת, לא רק הבית הזה. המצאתי לעצמי הרבה סיפורים כדי לשרוד את היום־יום 

ענבל: נשמע שלא נותרה לך ברירה אלא להיות אמנית, כדי לארגן את הכאוס לסדר פנימי

איילת השחר: לא היתה ברירה, וגם – התמזל מזלי. פעולת האמנות עבורי היא פעולה של הבעת עמדה ובצידה תיקון וריפוי

זו שמלקטת, זו שמרפאה וזו שחולמת

ענבל: תרצי לספר על תהליך העבודה לקראת התערוכה?

איילת השחר: במשך שנת הקורונה היו שבועות שלא יצאתי מהשכונה שלי. עבדתי דרך הזום והסתובבתי בשדה ליד הבית ולא הצלחתי להגיע לסטודיו. מרחב היצירה שלי היה שולחן האוכל בסלון שעליו עמד המחשב שלי. נסעתי בתוך תיקיות הצילום שלי, יצרתי קולאז׳ים ידניים, יבשתי פרחים, ואספתי חומרים מהטבע בתוך ארגז.

כשהצלחתי להגיע לסטודיו התחלתי לחבר את החומרים האורגניים שאספתי לצילומים ולקולאז׳ים בחלל. הרגשתי שאני עובדת עם חומרים פרה־היסטוריים שנמצאים בלב היצירה שלי. פעולת הליקוט, החיבור וההכלאה בין חומרים זרים זה לזה היתה עוצמתית ממש. חשתי שאני מתחברת בתוכי לשלוש תודעות שדרכן אני יוצרת לאורך שנים: זו שמלקטת, זו שמרפאה בפעולת אמנות כמו שמאנית, וזו שחולמת

פעולת הליקוט, החיבור וההכלאה בין חומרים זרים זה לזה היתה עוצמתית. חשתי שאני מתחברת בתוכי לשלוש תודעות שדרכן אני יוצרת לאורך שנים: זו שמלקטת, זו שמרפאה בפעולת אמנות כמו שמאנית, וזו שחולמת

ענבל: ואיך נולד הרעיון של מדף לאורך הגלריה?

איילת השחר: המדף נולד דרך העיסוק שלי באופנים שונים של תפיסת הזמן

ענבל: כמו ציר זמן?

איילת השחר: נכון. המדף איפשר לי ליצור סדר לינארי בתוך אוסף החומרים שאני מציגה. חלקו מציג חומרים ״טהורים״ שליקטתי. חלקו מציג סצנות קטנות העשויות מחומרים וצילומים. אפשר לעקוב אחריו בהליכה ולצבור אותו. המדף מסתיים בצילום ישיר של דיורמה ממוסגרת

ענבל: דיורמה של מה?

איילת השחר: רציתי שהמדף יחשוף גם משהו מתהליך היצירה שלי. אני מתחילה מחומר שליקטתי בטבע, יוצרת איתו סצנה שנראית כמו צילום של משהו שראיתי. וזה מסתיים בדיורמה שממסגרת מרחב פלאי של טבע מלאכותי שצילמתי באילת (כנראה) לפני הרבה שנים. זו לא ממש דיורמה כמו שאנחנו רגילים לראות במוזיאוני טבע, זה יותר אקווריום מת שחיים בו תנינים קטנים.

יש בדיורמה הזו מחשבה על טבע מוקטן, יש בה אלמנטים מצוירים וגם ענפים יבשים וצמחים מלאכותיים. אבל מישהו הכניס לתוכה תנינים קטנים ואמיתיים במקום פוחלצים. אקווריום יבש דיורמי. צילמתי אותה כי היה בה מפגש בין טבע מלאכותי לטבע חי. זה הזכיר לי את הבית…

איילת השחר כהן, המערה

איילת השחר כהן, המערה

איילת השחר כהן

איילת השחר כהן. צילום: איריס חסיד

birds

ענבל: תנינים קטנים כדימוי למשהו שיכול לתקוף את הצופה?

איילת השחר: תנין תינוק הוא חמוד ויפהפה. יש בו יסוד של חיית טרף עוצמתית. זה נכון. כל מה שאנחנו כולאים עשוי להתפרץ עלינו. אבל אנחנו מדברים על צילום מהוגן וממוסגר יפה. לצידו יש חומרי גלם של הטבע כמו שהם, וגם צילום של גולגולת שצילמתי באגף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל

ענבל: כל משפט יכול להוביל לשיחה שלמה כאן… ובכל זאת אנחנו צריכות להתחיל לאסוף, אבל אי אפשר בלי לחזור אל שלוש התודעות שלך, והאופן שבו הן באינטראקציה אצלך. כיצד שלושתן באות לידי ביטוי בתערוכה?

איילת השחר: אני חושבת שהתערוכה מציעה כמה גופים של ידע: מהידע האינטואיטיבי, הפראי, החולם, השמאני ועד לידע כמו־מוזיאולוגי שחוקר את עצמו ומסדר את עצמו לכבוד הצופה. לא ידע אקדמאי ומלומד אלא כזה שבא מתוך ליקוט, מתוך החלומות, מתוך הקשבה פנימה אל הטבע והעולם.

באחד מביקורי הסטודיו של אבשלום האוצר, הוא דיבר איתי על מערכות פיסוליות. אני חושבת שהוא הוביל אותי אל ההבנה שהמערכות הפיסוליות האלו הן גם מערכות של תודעה אחרת ושל ידע. בתערוכה יש גילום של שלוש מערכות כאלו. לכל אחת צבע אחר ולכל אחת תנועה אחרת בחלל. בכל אחת מהתודעות יש גוף ידע המסודר אחרת, אבל המערכות מתקשרות ביניהן

ענבל: למה הכוונה צבע ותנועה? האם אפשר לקרוא את התערוכה דרך צבעים?

איילת השחר: כן. המדף הארוך מציג חומרים יבשים והוא ספוג בצבע האדמה. יש לו תנועה לינארית שקשורה לציר הזמן. המרחב השני בתערוכה צבעוני וקשור לתודעת החולמת, לטבע ולגוף, והוא בעל תנועה סיבובית ומתפרצת. החומרים שלו נשפכים על הרצפה. המרחב השלישי בתערוכה צהוב ומוזהב. הוא בנוי כמו עץ וחלקיו יוצאים מתוך המרכז

ענבל: והוא התודעה המרפאת?

איילת השחר: אפשר לומר. בגדול אני מכוונת את הצופה לראייה שלא קשורה לידע אקדמי על הטבע ועל העולם

ענבל: איך מתחבר לכל התודעות שם התערוכה? מהם הימים המלאים והריקים? ומדוע חמישה? 

איילת השחר: העבודות שלי לא קשורות לזמן מסוים. פעולת הקולאז׳ מייצרת מהלך בין תקופות וזמנים. וגם הצילום הישיר שלי מתבונן במרחבים שיכולים להראות כנטולי זמן. 

באחד המחקרים החזותיים שלי סביב התערוכה שמתחקה בין השאר אחר חומרים פרה־היסטוריים של היצירה שלי, הגעתי ללוח השמש של התרבות האצטקית; לוח עצום מאבן המורכב ממעגלים מאוירים באלים ובעלי חיים ומציין תפישת זמן מרתקת.

365 ימים פעילים ובתוכם חמישה ימים הנקראים חמשת הימים הריקים. אלו ימים שהוצאו החוצה ולא נספרו ובהם מתחוללות נבואות קשות. לאחר שהם עוברים חוזר הזמן למסלולו. אני החלטתי למלא את חמשת הימים האלו. שם התערוכה מכיל גם את הריק וגם את המלא

ענבל: לאן את הולכת מכאן? מה התוכניות לעתיד? התערוכה הבאה?

איילת השחר: לשמחתי התקבלתי לחממה של מוזיאון פתח תקווה. ההצעה שהצעתי ממשיכה את המחקר הפרטי שלי על הטבע באזור גן החי וחדר הפוחלצים בקריית המוזיאון. אני רוצה לעבוד גם עם הקהילה בפתח תקווה. ללמוד מאנשים וילדים על הידע שלהם אודות הטבע.

התערוכה שלי בגלריה בכברי ממשיכה עד ה־5.6, אני נמצאת שם בסופי שבוע. הזמן בצפון עובד אחרת: לאנשים יש זמן לדבר ואני חושבת שהרבה מהתובנות שלי על התערוכה נולדו בעקבות שיחות ארוכות בגלריה

ענבל: נשמע שיש כיוונים מעניינים, אשמח לעקוב. תודה רבה על השיחה, היה מעניין לפגוש את העולם היצירתי שלך ומלא הפתעות.

איילת השחר: תודה ענבל על ההזדמנות לדבר על העשייה שלי


איילת השחר כהן | חמשת הימים המלאים, חמשת הריקים
גלריה כברי, גלריה שיתופית יהודית ערבית בגליל
אוצר: אבשלום סולימן
נעילה: 5.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden