כל מה שחשוב ויפה
עדה אושפיז, ילדים
עדה אושפיז, ילדים

ילדים: כמו כתב אישום ייחודי שרק בכוחו של קולנוע טוב לבטא

ילדים, סרטה עטור השבחים של עדה אושפיז, הוא סרט קשה לצפייה, שמצליח לתת ביטוי לכאב של הצד השני בלי יומרות, וליצר מסמך אותנטי שממשיך ללוות את הצופה זמן רב אחרי הצפייה

אחרי בכורה אירופית בפסטיבל לייפציג, בכורה צפון־אמריקאית בפסטיבל הוט־דוקס ובכורה ישראלית בפסטיבל ירושלים, סרטה עטור השבחים של עדה אושפיז, שאף זכה בפסטיבל ירושלים בפרס הסרט התיעודי הטוב ובפרס הצילום, ושודר בבכורה טלוויזיונית ב־HOT Vod, יוצא כעת, לסבב הקרנות נוסף בעולם. בתכנית: התחרות הרשמית של Doc Barcelona, פסטיבלים חשובים בניו זילנד ובאיטליה, פסטיבל זכויות האדם בקרואטיה ועוד, לצד סינמטקים ברחבי הארץ. כל אלו מספקים סיבה טובה לחזור ל״ילדים״, לחשוב עליו ולדון בו. 

ילדים, על סך כל מה שכבר נאמר עליו, הוא סרט קשה לצפייה. אני יושבת מול דף לבן ומנסה לחשוב איך לצאת מהפוליטי ולשפוט את הסרט כיצירה קולנועית נטו – אם זה בכלל אפשרי – ולא קל לעשות את זה. אחרי למעלה מ־מ120 דקות אינטנסיביות של ייאוש, אני דוחה את הכתיבה להמשך. ואז מאלצת את עצמי להתמודד עם המורכבות הזו, שכל כך קרובה אלינו, ומחזירה אותנו לנקודת מבט ראשונית, אל הילדים שהיינו ואל הילדים שחלקנו מגדלים. 

ילדות היא דבר שברירי, וכשהיא נרמסת במגפיים של שליט ונלקחת בכוח, זה מצמרר וכואב שבעתיים; ולא משנה אם הילד שמולנו יהודי, מוסלמי או נוצרי. במקרה של הסרט, הילדים הם ילדים פלסטינים ולכן נדרשת רגישות ובינה יתרה כדי ליצר סיפור מדוייק, שלא יחטא לאמת. 

אבל ילדים הם ילדים, והם אינם יכולים לזייף את מה שהמבוגרים מזמן מדקלמים. כך שהשאלה, מי אשם במציאות הזו שבה ילדים מגויסים למאבק הישרדות, נותרת מהדהדת כמו כתב אישום ייחודי שרק בכוחו של קולנוע טוב לבטא. הסרט, שמציג את הנרטיב הפלסטיני, יוצר את הרושם שילדות היא דבר שאפשר לקחת בכח ושכולם אשמים כשזה מתאפשר ושמשהו כאן במציאות לא תקין.

כך שבראש ובראשונה ילדים שהוא סרט נטורליסטי, שמעמיד ראי חברתי לצופים, מוציא אותנו מאזור הנוחות של הפוליטי, למקום הכי אפל של החברה הישראלית, בשאלה גדולה על ילדות אבודה מעבר לגדר. ואני טוענת זאת לזכותו של הסרט, שלא עושה הנחות, על אף שיש שימהרו לקטלגו כפוליטי מובהק ויש שיצאו נגדו בשל דבקותו בנרטיב אחד.

מירי רגב, למען הסר ספקות, לא תאהב אותו, ואולי אף תצא נגדו (והפעם מספסלי האופוזיציה). אבל לאורך הסרט יש משהו עיקש, שלא מנסה למצוא חן. אושפיז, הבמאית, מגיעה כנוכחת נפקדת ליצר מסמך: היא לא נוקטת צד, ואם נוצרת מגמתיות הרי היא אורגנית.

״היא ילדה״ 

הסרט נפתח בכתובית המציגה נתון: ״מאז האינתיפדה הראשונה ב־1987, ידוי אבנים הוא חלק משגרת יומם של הילדים בשטחים הכבושים״. רק ב־2019, נורו למוות בגדה ובעזה 28 ילדים בעת ידוי אבנים. על פי הנתונים שמציג הסרט, יותר מ־1,000 ילדים נעצרו, שוחררו ונעצרו שוב, בשיטת הדלת המסתובבת, כשמעצרי קטינים מתרחשים ללא ראיות וללא נוכחות הורים או עורך דין.

מפגש מחודש של אם ובת במחסום טול כרם, ממחיש לנו את עומק הטרגדיה. מסצנת הפתיחה הזו, שמתרחשת על האספלט, תחת השמש הקופחת, עם עיתונאים שנמצאים ב״היכון״ להסתער, אנחנו מבינים שהילדה דימא אל וואווי שהתה בכלא הישראלי על אף היותה בת 12 בלבד.

המחשבה על ילדה בכלא, ללא גישה להוריה, כשנלקחים ממנה התום והפרטיות, מצמררת כשלעצמה, ולוקח זמן להתאושש מהסצנה הזאת שמפגישה את הילדות עם צו הגורל שהלבישו עליה סכסוכי דמים בין המבוגרים. את פני הבת מקבלת האם, שמחכה לה מהעבר השני של המתרס, בצד של הרשות הפלסטינית, והיא זו שאומרת לעיתונאים שנדמה ששכחו, ״היא ילדה״.

הפתיחה הזו, כשלעצמה, שורטת בעצבים ונוגעת בעצב רגיש עם המזוהה פוליטית. כי האם המרוגשת, דוחפת, בהמשך, את דימא הילדה לקמפיין אנטי ישראלי לקידום אינטרס גדול יותר, והעיתונות שמנסה להפוך את שובה לניצחון קטן ולחדד את אכזריותו של הכובש הישראלי, ממש כמו מנסה להכניס לה מילים לפה.

פה ילדותה של דימא כמו נגזלת ממנה סופית, לא רק מהצד הישראלי, אלא גם ממה שאמור להיות ביתה המגונן. ובהמשך, נראה את היחס ההורי המשתנה אליה ואת העובדה שאחרי החוויה הקשה, איש מהמבוגרים לא יוכל להבין לליבה.

וכאן הבמאית הישראלית לא עושה הנחות: היא לא מנסה לרצות את הצד שאליו היא לכאורה אמורה להיות משויכת, ואנחנו נזרקים באופן בלתי אמצעי אל המציאות הנשכנית והכאובה הזאת שבה ילדים פלסטינים הופכים ל״מסוכנים״ וחייהם מוסללים למציאות מרה.

וזה בלתי נתפס בעליל אבל זה מה שזה. דימא, שישבה בכלא הישראלי חודשיים וחצי על כך שנשאה סכין וכונתה ״הילדה המחבלת מחלחול״, היא דוגמה אחת לכניסה לתוך סרט שהוא מסמך מתועד של דפוס חוזר. ציורי הילדים שילוו את הכתוביות, אחרי הדקות הארוכות האלו של האקספוזיציה, יסמנו סופית את מעבר הגבול מהילדות, לבגרות הכפויה, כתוצאה מסכסוך רב שנים על אדמה אחת.

birds

עם שובה הביתה דימא עוברת מסע התבגרות של סבל, מתקשה למצוא את עצמה, סובלת מצד משפחתה מדימוי עצמי נמוך, מתויגת כמעורערת נפשית. ולצדה, במקום אחר, דרין בת השש משכונת באטן אל הווא – סילוואן במזרח ירושלים, המסופחת לישראל – היא עוד ילדה שבשגרת יומה חבוי הפחד.

בכיתה מלמדים אותה על הלאומיות שלה, על הדת שלה, על כל מה שאמור להעניק לילדים, ביטחון ושייכות, ואילו בחוץ, כל אלו הם פשע מאורגן. הילדה המבולבלת כמו מנסה לסדר את הבלבול שאליו היא גדלה. גם בהמשך, אירועים שהם חלק משגרת יומן של הילדות, מפגיש אותנו עם ילדים אחרים בכיתה, עם נערה מתבגרת אחרת, עם עצב חשוף של ילדות אבודה, אל פינות כבויות של התודעה הישראלית, תודעה שהסרט מאיר שוב ושוב בעקשנות. 

אושפיז, כמו זבוב על הקיר, ממחישה באמצעות אירועי היומיום עד כמה השגרה הפלסטינית תחת השלטון הישראלי, כפופה לגורל ידוע מראש. אין סיכוי לשינוי, וכשכזו המציאות, נדמה שסרטה מנסה להחזיר את הסיכוי, ואולי זה יופיו של הקולנוע הדוקומנטרי, בכך שבאפשרותו לשנות סדרי עולם ולחתור לאקטיביזם, להאיר את המציאות שנוח להתעלם ממנה כפי שהיא. ההשג כאן כפול: יוצרת ישראלית מצליחה לתת ביטוי לכאב של הצד השני בלי יומרות, וליצר מסמך אותנטי שממשיך ללוות זמן רב אחרי הצפייה.


ילדים
ישראל, 2020, 128 דקות
בימוי: עדה אושפיז
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    הקול של הילדים והתמימות שלהם, כלכך מתוקים. רק שהתרגום באנגלית עובר כל כך
    מהר שקשה לקרא.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden