כל מה שחשוב ויפה
יותר ממה שמגיע לי. צילומים: שי פלג
יותר ממה שמגיע לי. צילומים: שי פלג

פסטיבל ירושלים 2021: ללמוד קולנוע מטרנטינו

מרלין וניג מקדישה את הסקירה לכמה מהסרטים הישראליים הבולטים בפסטיבל, לצד המלצה חמה לפגוש את טרנטינו (אישית) במחווה לסרטי קאנון של גולן גלובוס

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים נפתח השבוע ויתקיים עד שבת 4.9, וכבכל שנה, הוא שופע אירועים והקרנות ייחודיות. הפתיחה המרשימה עם סרטו המדובר של ארי פולמן ״אנה פרנק״, בהשתתפות מאות צופים, יצרה לרגע מראית עין של נורמליות מחודשת. אלא שזוהי נורמליות שברירית, ותעיד על כך העובדה שאני אישית, בניגוד לשנים קודמות, נאלצת לכתוב את הסקירה מעט באיחור, ומרחוק, בשהותי בבידוד אחרי שובי מחו״ל (ובתקווה להצטרף לימים האחרונים של הפסטיבל).

גולת הכותרת של האירוע השנה היא מחווה לסרטי קאנון, שאצר קוונטין טרנטינו. הסרטים של קאנון הם פירות הפרק ההוליוודי בחיי צמד הבני־דודים הקולנוענים מנחם גולן ויורם גלובוס, שחיו ועבדו על ציר ישראל-ארה״ב בשנות ה־80 של המאה שעברה.

מחץ הדלתא. צילומים: MGM

מחץ הדלתא. צילומים: MGM

עשר דקות לחצות

טרנטינו – הכוכב הענק שנחת בזירה המקומית והוא נציג החיים על הציר הזה בימינו – יגיע באופן אישי לתת את ההקדמה לכל אחת מהקרנות הסרטים (!) ומי לא רוצה לשמוע וללמוד מטרנטינו בלייב – הזדמנות שלא תמצאו באף אוניברסיטה, והיא לא פחות ממדהימה.

מספר רב של סרטים בינלאומיים הגיעו לפסטיבל, אך אני מקדישה את הסקירה הנוכחית ליבול של הקולנוע הישראלי.


שפאר בדרך להוליווד

במסגרת תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי תיעודי, יוקרן הסרט ״שפאר בדרך להוליווד״, שבימים אלו גם מועמד לפרס אופיר. בסרט צפיתי עם שובי מגרמניה לישראל, כשברלין הצבעונית והשוקקת של היום, כמו מחקה את התיעוד המצמרר שמתואר בסרט, העוסק בתקופת עלייתו של היטלר לשלטון.

מצאתי את הסרט ייחודי באופן שבו הוא משקף את הפער בין חלון הראווה המודרני של ברלין, לבין העבר שמסתתר בין לבניה ומדביק את תבניתה. כבר ראינו הרבה סרטים תיעודיים ועלילתיים ששחזרו את תופת מלחמת העולם השנייה, השואה וההשתלטות הנאצית – סרטי זיכרון, הנצחה וגבורה. אולם ונסה לאפא, במאית הסרט, בעבודה קולנועית וארכיונית מדויקת, ומהיפות שנעשו כאן, רוקמת סיפור מנקודת תצפית לא צפויה, ומסבה את תשומת ליבנו דווקא לשכחה. שכחת ההמון עלולה להעניק תהילה גם לרוצחים.

ונסה לאפא, בעבודה קולנועית וארכיונית מדויקת, ומהיפות שנעשו כאן, רוקמת סיפור מנקודת תצפית לא צפויה, ומסבה את תשומת ליבנו דווקא לשכחה. שכחת ההמון עלולה להעניק תהילה גם לרוצחים

האדריכל אלברט שפאר שימש כשר החימוש בממשלתו של היטלר, והיה בשנת 1971 לסופר מפורסם ומצליח. ספר הזיכרונות שכתב בכלא, ״בתוככי הרייך השלישי״, תורגם ל־14 שפות ונמכר ביותר ממיליון עותקים. שפאר דובר גרמנית, צרפתית ואנגלית בצורה רהוטה, והוא מרואיין מבוקש. אלא שבמוזיאון הדמיוני שבראשו – כמו באימרה ״דג לא יכול לראות את האקווריום מבחוץ״ – זיכרונותיו מציגים את הרייך כאחת התקופות היפות בחייו. תקופה שבשיאה זכה לשגשוג מקצועי, ועבדו תחתיו יותר מ־14 מיליון עובדי כפייה.

נקודת השחזור של הסרט מתחילה מחשיפת הקלטות של 40 שעות שיחות, שקיים שפאר עם הקולנוען אנדרו בירקין, בן טיפוחיו של סטנלי קובריק, שנשלח למשימה מטעם אולפני פרמאונט. השיחות בין השניים התקיימו על רקע עיבוד ספרו של שפאר לסרט, כשהוא מחוזר מכל האולפנים ההוליוודיים, כולל האחים וורנר.

הסיפור נרקם דרך השאלות של בירקין. תחילה בהצגת הגיבורים, המפגשים עם היטלר והשגת המעמד הרם, ועד למשפטי נירנברג המפורסמים, שם עדותו של שפאר במשפט סייעה להרכבת השלם הסיפורי. שפאר, על אף שהעובדות פרושות לפניו, מתגלה כמי שחי בהכחשה גמורה.

שפאר בדרך להוליווד. צילומים: מל

שפאר בדרך להוליווד. צילומים: מ״ל

הוא ממשיך לומר ״אני לא יכול לומר שזו הייתה באמת אנטישמיות״ ולהצדיק את מחנות הריכוז, בטענה שהיו הכרחיים, כי לא היה מקום בכלא לכל מתנגדיו של היטלר. יתרה מכך, את המפגש עם היטלר הוא מתאר כאהבה ממבט ראשון. הוא עצמו הסתמן כיורשו האפשרי והיה אמון על תכנית הבנייה המחודשת של ברלין, והפיכתה לבירת העולם בבוא היום, עם הניצחון במלחמה.

הסרט מעניק הצצה תסריטאית מיוחדת ומלאה עוצמה לרעיון כי יש שמחשבות מארגנות את ההיסטוריה, ומטוות סדר עולמי חדש. ובכל זאת, דבר אחד מעט הפריע לי: הרבנית אסתר פרבשטיין, אחת מחוקרות השואה החשובות בעולם, יצאה נגד חשיפת צילומי עירום של יהודים, שנאסרו והוחזקו בכפיי. צילומים שמקורם ברגעי השפל הקשים ביותר, ובוודאי ללא הסכמת המצולמים. ב״שפאר בדרך להוליווד״ ישנם כמה רגעים כאלו. רגעים שאמנם מוסיפים לדיוקן המצמרר והחשוב שיוצר הסרט, אבל מוסיפים גם פגיעה קטנה בזכויות הפרט של א.נשים ללא שם.


birds

אשת חיל

במסגרת הקרנות מיוחדות של קולנוע ישראלי, יוקרן ״אשת חיל״, סרטה של אנה סומרשף. מסמך אקטואלי חשוב, שבמרכזו שאיפתן של נשים חרדיות להשתלב במפלגות החרדיות בכנסת. אסתי שושן, גיבורת הסרט ומקימת התנועה החברתית ״לא נבחרות, לא בוחרות״, היא אישה חרדית אינטלקטואלית, שתודעתה הפמיניסטית מתגבשת במהלך הניסיון לחולל שינוי.

שושן, שגדלה בבית חרדי, אחת מתוך 12 ילדים, נישאה והקימה משפחה, מוצאת את עצמה בחשבון אישי וחברתי נוקב, שאף גובה ממנה מחיר. שאלת היסוד – האם האישה החרדית מהונדסת בעל כורחה לטאבו החברתי הגברי או שמא היא אינה מעוניינת להיות שותפה למהלכים גדולים – מרחפת שוב ושוב בנגטיב.

בחירתה של סומרשוף, ללוות את שושן כעדה שותקת, יוצרת תחושה שהמצלמה היא אחת מפעילות המאבק. ממקומה של שושן מתגלה, שזהו לא רק מאבק לגיטימי לשוויון, אלא גם מאבק על מקום ושייכות. דרך שזירת עולמה האישי, המחיר ששילמה, ושאיפותיה לצדק חברתי, אנו נחשפים לשאלות של מעמד ומצליחים לקבל תמונה של נראות.

אסתי שושן. צילום: טניה איזיקוביץ

אסתי שושן. צילום: טניה איזיקוביץ

השאלה האם הנשים החרדיות, שלוקחות חלק במאבק הזה, הן באמת ״חרדיות מייצגות״, עבור הציבור שממנו הן באות, גם היא עולה לאורכו ולרוחבו של הסרט. אסתי מסמלת את הזעקה השקטה, אלא שבניגוד לאחרות, היא מחליטה להשמיע את הזעקה בקול. המבט הגברי של הממסד החרדי יראה בסרט הזה עוד שלב במרד של שושן, אך נשים חרדיות ימצאו אותו משקף משהו מהן.

אופן הגילוי של שושן, ויתר הנשים המופיעות בו כמו אסתי רידר, מביא למסך המון חשיפה רגשית, אינטנסיבית ופעילה, שלא נחה לרגע. כל הדברים המובנים מאליהם לאישה המודרנית, משקפים את הקונפליקט המייסר שבו הן שרויות. לקהל הצופים הרחב, הסרט מעניק הצצה חד פעמית למורכבות הזאת.


מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

במסגרת הקרנה מיוחדת של הסרטים זוכי פסטיבל 2020 – שכזכור התקיים בצפייה מרחוק בלבד – יוקרן סרטו של דני רוזנברג ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״. זהו אחד הסרטים המיוחדים של השנה, שבימים אלו מוקרן גם במסגרת פסטיבל SERET בברלין ומועמד לפרס אופיר.

זהו אחד הסרטים שבין אם ידבר אליכם ובין אם לא, יהיה קשה להישאר אדישים אליו. הממד הפילוסופי־אקזיסטנציאליסטי שזור בו באופן מבריק, כשהוא מפגיש את הקולנוע עם המוות. רוזנברג יוצא מהמרחב האישי, הכמעט דוקומנטרי, למרחב האומנותי, העלילתי והאסתטי, כשהוא מערבב בין דמויות בקאסט הקולנועי לדמויות אמיתיות.

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם. צילומים: מל

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם. צילומים: מ״ל

הסרט עוסק בכאב ובאב, כפי שמעיד שמו. במרכזו העלילתי ניצבת ההתמודדות עם המוות ההולך וקרב של אביו של רוזנברג. הסרט שברירי ופגיע, אינו מיישר קו, ויוצר ואקום של שאלות. הוא מצליח ליצור אשליה לצד ניכור, ויש בו את הכוח לטפס לשלבים גבוהים מאוד בתפיסה התודעתית של הצופה. קאסט השחקנים המשובח מורכב בין היתר מרוני קובן, מרק רוזנברג ונועה קולר – עוד סיבה מצויינת לצפות בו, ולחזור לצפות בו שוב, כדי לאהוב אותו יותר.


יותר ממה שמגיע לי

במסגרת תחרות חג׳ג׳ לקולנוע ישראלי עלילתי, יוקרן ״יותר ממה שמגיע לי״, סרטו של פיני טבגר, שאף הוא מועמד לפרס אופיר. זוהי פנינה קולנועית, שבמרכזה תמרה, עולה מרוסיה ואם קשת יום, ובנה, פנחס (כשמו של הבמאי), הדחוי חברתית, שנמצא על קו התפר בין ילדות לבגרות. בתוך מציאות אבטיפוסית קשוחה, קו התפר הזה הופך למרתק כשהוא מתרחב ומפגיש את הבן, שמתקרב לבר מצווה, עם עולם היהדות. ואם הבן מנסה להסתיר מאמו את הכמיהה לעלות לתורה, הרי ששמעון השכן החב״דניק, יאלץ אותה לפתוח את הלב.

בלי ספוילרים, זה לא הולך להיות פשוט. טבגר מצליח לפתח שפה קולנועית ייחודית ואינטימית ולארוג ברגישות ובתבונה את מערכות היחסים הנפיצות. התוצאה היא סרט שקט יחסית וקטן, אך הוא מקפל בתוכו עוצמות גדולות וקאדר שחקנים תפור היטב.


פסטיבל הקולנוע ירושלים, נעילה: 4.9

יותר ממה שמגיע לי. צילומים: שי פלג

יותר ממה שמגיע לי. צילומים: שי פלג

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden