כל מה שחשוב ויפה
אלינור נחמיה, מה שלא נשבר. צילומים: מאי עבאדי גרבלר
אלינור נחמיה, מה שלא נשבר. צילומים: מאי עבאדי גרבלר

״נשים חזקות, דעתניות ומיניות, שהן באותה נשימה גם מפוצצות בחולשה ואשמה״

פוקוס על סרטיה הקצרים של היוצרת אלינור נחמיה יוקרן בפסטיבל קולנוע דרום, לצד פוקוס על ארי פולמן ועל סרטים בין לאומיים

בפסטיבלים בינלאומיים המתקיימים בישראל, קיימת נטייה להסב את תשומת הלב שלנו לשמות הגדולים, לסרטים המדוברים ולבמאים המפורסמים. מפולת הפסטיבלים הגיעה השנה לשיאה, כשהתקיימו, בזה אחר זה, תחילה פסטיבל ירושלים וסמוך לאחריו פסטיבל חיפה וכעת פסטיבל קולנוע דרום – שנפתח אתמול (א׳) ויימשך במהלך השבוע (17-21.10). והפעם החלטתי להפנות את המבט אל הקטן, ולהקדיש את סקירת הפסטיבל אל מה שעשויים להחמיץ. כך גיליתי אמנית גדולה, שיוצרת סרטים קצרים יפים יפים, שמלבד הפן האמנותי חופנים בתוכם את מה שמעבר למילים.

וכך, לצד ביכורים בינלאומיים וישראליים שנבחרו בקפידה – פוקוס קולנוע קפריסאי, פוקוס כריס לנדרת, פוקוס ארי פולמן – יתקיים במסגרת ה״מעבורת״, ביום האחרון של הפסטיבל (21.10), פוקוס לבמאית הסרטים הקצרים אלינור נחמיה, בהנחיית אפרת כורם.

אלינור נחמיה, מה שלא נשבר

אלינור נחמיה, מה שלא נשבר

נחמיה, בוגרת ״מנשר״, שאף לקחה חלק בחממת התסריט של פסטיבל ברלין ואקדמיית הקולנוענים של פסטיבל לוקרנו, מתגלה דרך סרטיה כבמאית פורייה ומוכשרת. היכולת שלה לזקק רעיון לתמונה קולנועית לעיתים מפעימה ממש. יבול הסרטים הקצרים שיוקרנו בפוקוס מסמן אותה כהבטחה גדולה.

מה שלא נשבר

בסרטה הקצר האחרון, ״מה שלא נשבר״ (25 דקות, 2021, הוקרן בבכורה עולמית, בשבוע המבקרים בפסטיבל קאן), למשל, היא מצליחה לשרטט דיוקן נשי ואישי של שתי חברות, ולחבוט בנו דרך עולמן הפנימי, שאינו מחפש אלא נחמה. כבר מהשוט הראשון בסרט, המצולם מתוך איטליז, כשהגר (בגילומה של רבקה ויזנפלד) בפנים, ואלונה (בגילומה של הילה רוח) בחוץ; כאשר מעבר לחלון הראווה מבטן המצטלב, חותך את עופות הגריל הנצלים על שיפוד, עוברת תחושה של פואמה פיוטית, כמו מיצג קטן של ריחוק וקרבה, של מפגש בין שתי חברות אמת.

ההברקות הוויזואליות מתגלות כחלק מושתת היטב בשפה החזותית לאורך הסרט כולו. כך סצנה קטנה מול מראה מגדילה, שהופכת לעוד מבט עצמי ומצולמת נפלא; וכך בין שני הסיפורים של הנשים, והגעגוע – האחד לאהוב והאחרת, יולדת טרייה, לילדיה – מצליחה נחמיה לזקק את מה שלא נאמר במפורש במילים, את סודן של החברות הטובות.

הבחירות של נחמיה מפסלות עולם שכולו טוב טעם ותאורה שמסגננת כל ג׳סטה. הליהוק מדויק והיא מיטיבה לפרוש בפנינו עולם מוכר, שבבת אחת גם הופך לקסום. ״מה שלא נשבר״ הוא סרט על התפרים שבין נשים ומיניות, זוגיות ואימהות, ועל עלייתה של תשוקה חדשה.

אם יתמו נעורינו. צילום: איתי שלמברג

אם יתמו נעורינו. צילום: איתי שלמברג

אמא לנצח

אמא לנצח. צילום: דניאל מילר

אמא לנצח. צילום: דניאל מילר

birds

״רציתי להסריט חברות בין שתי נשים באופן שילכוד את הניואנסים והדברים הקטנים שהופכים אותה למה שהיא עבורי – למרחב של אינטימיות וקרבה, שלעיתים מתנהג כחרב פיפיות. שכן החברה הקרובה אלייך ביותר היא האדם שמכיר את הגרסה הטובה והגרועה ביותר שלך. בסרט מתרחקת דמותה של אלונה מביתה וממשפחתה לסוף שבוע, ומגיעה לחברתה הגר, כדי להתאוורר מתחושת החנק. אבל בחברות, בדומה למשפחה, תחושת זרוּת מגיחה בדיוק במקום בו הפמיליאריות הפכה נוחה מדי, ותחושת חנק עלולה להתחלף כהרף עין בגעגוע וכמיהה.

״שתי הנשים בסרט נמצאות במקומות שונים בחיים, אבל חולקות עבר משותף, שצף ועולה במפגש ביניהן ועוזר להן להתמודד עם האתגרים שמציבים בפניהן החיים בשנות השלושים המאוחרות: בין אם זה גברים שבורחים, ילדים שמציבים מולך מראה אכזרית, או זוגיות ארוכת שנים, שמתקשה לספק את כל המאוויים במעבר אל ההורות. בסרט אפשר לראות נשים חזקות, דעתניות ומיניות, שהן באותה נשימה גם מפוצצות בחולשה ואשמה״.

נשים שאני מכירה

היכולת להכניס כל כך הרבה בסד דקות קצר, היא אמנות שנחמיה מיטיבה לשלוט בה. נדמה שהיא מזקקת כל ביט לרצף מתוזמן ומדוייק מעין כמותו. סרטיה קולחים, ומבנים אומנות גם בתנועה, בהתמקדות באובייקטים ובמראות היומיום.

״אלו הנשים שאני מכירה והיה חשוב לי שזה מה שיהיה על המסך״ היא אומרת. ״יחד עם המלהקת, מאיה קסל (׳עירום׳, ׳עיניים שלי׳) קיבלנו את ההחלטה ללהק לתפקידים הראשיים נשים שאינן בהכרח שחקניות. בכל הסרטים שלי עבדתי עם לא־שחקנים או אנשים שהם על התפר. זה סוג עבודה שיותר מעניין אותי באופן אישי״, היא מסבירה את גישתה – המערבת את החיים והקולנוע.

זכוכית בים. צילום: דניאל מילר

זכוכית בים. צילום: דניאל מילר

במסגרת הפוקוס יוקרנו גם סרטה העצמאי הראשון, ״אמא לנצח״ (2017), סונטה בין־דורית המתרחשת בין כתלי ביתה וגינתה של אימה של הבמאית (ובו משחקת האם – מאירה נחמיה), "אם יתמו נעורינו" (2019), מסע לילי של נער הנקרע בין מאווייו למחויבותו, (בכיכובם של ליאם מנדלסון, אביגיל קובארי ודורון בן דוד), ו״זכוכית בים״ (2020), ובו סיפורם של סיני בן התשע (נורי קידן), ואימו רונה (לליב סיון), מתערבב בשנתו של הילד עם מעשיה פרועה על מציאות פליטים כאובה, רחוקה וקרובה.

הסרטים, שהשתתפו בפסטיבלים בינלאומיים כמו קאן, טורונטו, לוקרנו, סרייבו ופאלם ספרינגס, עוררו עניין רב, ולראשונה הם מוקרנים בפוקוס ייחודי גם כאן.


פסטיבל קולנוע דרום, סינמטק שדרות, 17-21.10
פוקוס סרטי אלינור נחמיה, 21.10, 14:00

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden