כל מה שחשוב ויפה
מייקל קיטון, מחיר החיים. צילום: סרטי יונייטד קינג
מייקל קיטון, מחיר החיים. צילום: סרטי יונייטד קינג

מחיר החיים: תשובות מוסריות לשאלה משפטית

הסיפור של קרן הפיצויים של נפגעי ה־11 בספטמבר, המאבק המשפטי שהתרחש על מנת לממשה, והבעייתיות בהתרכזות ב״מחיר״ ולא ב״חיים״, עומדים במרכז סרטה של שרה קולנג׳לו

אחרי ריאיון עם אישה כואבת, שאיבדה את יקירה באירועי 11.9, קן פיינברג (מייקל קיטון), עורך דין ממולח, מציג בפני כיתתו באוניברסיטה את השאלה הבאה: ״מהו הערך החיים?״. ״זו לא שאלה פילוסופית״, הוא ממשיך בביטחון מוחלט, ״זו שאלה שלמשפט יש תשובה עבורה״. אולם התשובה לשאלה זו, כפי שמתברר במהרה, אינה פשוטה או צודקת. להפך: מדובר בשאלה בלתי ניתנת לתפיסה, לא משנה איך מסובבים אותה.

ברמה הנרטיבית, בדומה לדרמות משפטיות רבות, זו אותה שאלה שמניעה את העלילה: למצוא את התשובה המשפטית ובכך לפתור את הקונפליקט. למשימה זו נדרש פיינברג, יחד עם צוותו, בעודם נדרשים לנסח פיצויים עבור משפחות הקורבנות של האירועים המזעזעים שהתרחשו בבוקר אחד בארצות הברית. זהו הסיפור של קרן הפיצויים של נפגעי האחד־עשר בספטמבר והמאבק המשפטי שהתרחש על מנת לממשה.

באמצעות האתגר המשפטי, מתברר שהשאלה שהוצגה בתחילה היא דווקא בהחלט שאלה פילוסופית; אך גם שאלה הומנית, מוסרית, פוליטית ולא פחות חשוב, מתעתעת. תשובה? אין. פשוט אין תשובה טובה מספיק כשמנסים להעריך או לכמת אובדן, טרגדיה פתאומית שחרטה בעוצמה על האומה האמריקאית בכלל ועל משפחות הקורבנות בפרט.

האופן שבו הסרט טווה את נתיבו המשפטי מצליח לחלץ ביקורת ארסית על אודות החברה המערבית, הממשל, המשפט והשקפת החיים הקפיטליסטית של החברה האמריקאית. מה שמתרחש מאחורי הקלעים, הדברים שאיתם נאלצים להתמודד פיינברג וצוותו, מעוררים חוסר נוחות שהופכים את שאלת הערך הכלכלי של החיים למרתיחה. הפוליטיקאים, חברות התעופה וחברות ענק נוספות, כולם תורמים בתאוות הבצע והמניפולציה שלהם לזעם הנובע מהניסיון לענות על השאלה, כמה שווים חיים של אדם א׳, בעוד אדם ב׳ שווה הרבה פחות. לא רק בעיני המשפט, אלא בעיניים השיפוטיות והחומריות של החברה הקפיטליסטית.

הפוליטיקאים, חברות התעופה וחברות ענק נוספות, כולם תורמים בתאוות הבצע והמניפולציה שלהם לזעם הנובע מהניסיון לענות על השאלה, כמה שווים חיים של אדם א׳, בעוד אדם ב׳ שווה הרבה פחות

מבין הנימוקים ההגיוניים והמשכנעים שיש להציע בביסוס התשובה לשאלה זו, כל מקרה לגופו, מבצבים גם נימוקים שפלים, המבליטים חוסר צדק, גזענות, קיפוח והבדלי מעמדות. על פי הנוסחה שפיינברג רקח למתן הפיצויים, חייהם של עובדי הניקיון בבנייני התאומים נידונו לערך מגוחך, לעומת סוכן בורסה שרחץ את ידיו בכיור שאותו צחצחו אותם מנקים. 

פיינברג וצוותו נאלצים לעמוד פנים מול פנים עם חוסר צדק זה ומקומם שלהם כשמאים של הדבר הבלתי ניתן לכמת, לשקול, להעריך. הם מתעמתים לא רק עם הנכלוליות של עורכי הדין ושל הכוחות הפוליטיים, אלא עם הפנים ועם העיניים הדומעות של אלו שחייהם רוסקו. הם נאלצים להבין שנוסחה משפטית־כלכלית אינה עושה רושם על אדם שאיבד את יקירו כרעם ביום בהיר.

הקונפליקט החיצוני, לצלוח במשימתם ולשכנע את הקורבנות לקבל את מה שמוצע להם, הופך במהרה לקונפליקט פנימי מריר, מחמיץ לב. פיינברג, עם כל ניסיונו והפרקטיסיזם שלו, טובע בביצה של עצמו. הגבול בין הביצה הטובענית המשפטית לזו המוסרית מתערער.

בפגישה אחת יושבים עורכי הדין עם מהגרים היספניים שאיבדו את יקיריהם. נאמר להם שכל עולמם – הבן, הבת, האישה, האימה, האבא, הסבא, הסבתא, האח, האחות, בן הזוג או בת הזוג – שווים 200 אלף דולר. כתשובה הם מנסים להבין אם אותו סכום כסף יתחלק בין כל יושבי החדר או אם יש אנשים נוספים שלא הגיעו. הם לא תופסים שזה הרגע הם זכו לסכום בלתי ניתן לתפיסה, סכום משנה חיים למהגרים עניים.

בחדר אחר נלחמים זה בזה באי כוחם של מנכ״לים וסוחרי מניות, שכבר קיבלו מיליונים לראש, על מנת לנפח את הסכום ממיליונים למיליונים נוספים. בין שני החדרים נפער פער, מתח מטריד ומעורר עצבים. זהו מאבק מעמדי ראוי לבחינה קולנועית, שלא לדבר על דיון אמיתי וכנה באופן שבו החברה שופטת חיי אדם על פי מוצאו, השכלתו, שכרו, תעסוקתו. כמה החיים שווים? תלוי מה את ואתה לובשים.

לצד סצנות מרגשות אלו וסצנות חזקות נוספות, העוסקות ביושרה וחוסר צדק, בצורך אמיתי בתשובה הומניסטית לשאלה משפטית, נפער פער נוסף. הפער הזה אינו עלילתי, אלא פער בין הפוטנציאל הביקורתי של מחיר החיים למה שהוא מצליח לחלץ מהנושאים הללו. התמות המרצפות אותו מרגשות, חזקות, אך הן אינן זוכות לעומק המגיע להן, שכן הסרט נתקל כל הזמן בתבנית הז׳אנרית של עצמו, מועד ונופל לקלישאות הוליוודיות ונרטיביות צפויות. 

מחיר החיים מעלה שאלות, נושאים וסוגיות מטלטלים בעוצמתם, אך לא יורד לעומקם. במקום, כמו פיינברג עצמו, הוא ממשיך מקייס לקייס במרוץ נגד השעון על מנת להגיע לפתרון המשפטי

מחיר החיים מעלה שאלות, נושאים וסוגיות מטלטלים בעוצמתם, אך לא יורד לעומקם. במקום, כמו פיינברג עצמו, הוא ממשיך מקייס לקייס במרוץ נגד השעון על מנת להגיע לפתרון המשפטי. בדומה לפגמים הניכרים בעולמנו אנו, הפתרון המשפטי מקבל קדימות, ותמורת הגעה לפתרון הזה, הבטים מעמדיים, אתניים, זהות מינית, ביקורת כלפי חברות הענק בפרט והחברה הקפיטליסטית בכלל, נחלצים בקלות מהקונפליקט ונותרים עם פגעים קלים בלבד. במקום לעמוד למשפט, חוליי החברה רק עולים בקצרה לבמת העדים, ננזפים כמו בבית ספר יסודי, ורשאים לחזור לעיסוקם. 

זו הבעיה הראשונה והמרכזית ביותר ב״מחיר החיים״ – הזנחת המילה השנייה בכותרת תמורת המילה הראשונה. את הקונטרה לפיינברג אפשר למצוא בצ׳ארלס וולף (סטלני טוצ׳י) שאיבד את אשתו, מפציר בפיינברג לראות בחיים קודם ובמחיר אחר כך. הוא מנהיג בחרפת נפש את המשפחות השכולות. הוא רואה שהשאלה עצמה היא הבעיה. הוא גם רואה את חוסר הצדק בנוסחה של פיינברג לפיצויים, חוסר הצדק האינהרנטי להערכה השמאית, הקרה, לחיי המנוחים. 

אולם פיינברג, כעורך דין ממולח, רואה את הנוסחה, את המחיר בראש ההיררכיה. הוא אינו עושה זאת כי הוא אדם רע. הוא עושה זאת מכיוון שהוא מייצג – באופן רב משמעי – את החברה שבתוכה הוא חי. 

איימי ראיין

איימי ראיין

מייקל קיטון

מייקל קיטון

הבעיה השנייה היא זו: למרות שמיקל קיטון נכנס לתפקיד בצורה אבסולוטית ומשכנעת, אין לו מספיק עם מה לעבוד. דמותו של פיינברג אינה רב גונית. בהשוואה לגיבורות דומות כמו ארין ברוקוביץ׳, שבה נזכרתי לא פעם במהלך הסרט, דמותו פשוט אינה מעניינת מספיק ואינה נחשפת מיותר מזווית אחת. היא שטחית כמו פלקט של אדם שרק מקדימה נראה שלם וקוהרנטי, אך כל צעד ימינה או שמאלה יגלה שהוא עשוי מקרטון. פיינברג אינו מצליח לעורר הזדהות. במקום ששחקני המשנה יאירו על פיינברג ויגרמו לנו להזדהות עם מאבקו הפנימי והחיצוני גם יחד, נראה שהם שם כדי לפצות על חסרונותיו. 

במילים אחרות, הן שם לא רק כדי לתת פנים למי שנפגע מהפיגועים הנוראיים, אלא גם לפצות על כך שהוא אינו גיבור מעניין מספיק, מורכב ומעורר הזדהות. חוסר פיתוחו של פיינברג הופך למעין חרב פיפיות. מצד אחד הוא מקשה על האפשרות להזדהות, להתחבר עם פיינברג; מצד שני, הוא מאלץ הזדהות לא עם המאבק המשפטי שלו שואף פיינברג, אלא עם הפנים שמאחורי הסיפורים.

בעבור אחד יש נצחון, בעבור השני רק פרס תנחומים וכמיהה לצדק. את רוב הזמן אנו מבלים מנקודת מבט של פיינברג, אך בכל עת שבה מבצבץ סיפור כואב נוסף, של אישה, ילד, של אבא, אותם אנשים שאיתם ראוי – וצריך – להתחבר, הרגש מתעורר ובולע את הפרגמטיות.

birds

תמהיל זה של תמות חשובות, ליהוק נפלא, ביקורת שטחית אך אמיתית, יחד עם שבלונאות ז׳אנרית, הופכת את חווית הצפייה למעורבת. אי אפשר להגיד שמדובר בסרט רע, אך קשה שלא להצביע על כך שהוא החמיץ הזדמנות לשטוח ביקורת מעמיקה ונוקבת יותר ממה שעשה. 

הדגש שהוא שם בסופו של דבר הוא לא על האישה הבוכייה שמופיעה בסצנה הראשונה, אלא בדמותו של פיינברג והסוגיה המשפטית שהוא מציג בצורת שאלה – מה הוא מחיר החיים? זו בחירה שגוייה שכובלת את מחיר החיים לגורל גנרי. חרף בעיותיו, זה סרט ששווה לצפות בו, שכן בנוסף להיותו עשוי היטב, מרגש לפרקים ומלוהק נפלא, הוא גם, באופן אירוני, לוקה באותם פגמים שהוא מצביע עליהם בקלילות יחסית. 


מחיר החיים
ארה״ב, 118 דק׳
בימוי: שרה קולנג׳לו
3.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden