כל מה שחשוב ויפה
אנטוני הופקינס ואוליביה קולמן ב״האב״
אנטוני הופקינס ואוליביה קולמן ב״האב״

סיכום 2021 / הסרט הטוב של השנה: ״האב״

הדמנציה משמשת בסרט כתחבולה קולנועית פנומנלית, שמעוררת תחושת חוסר אונים קיומית והזדהות עם גיבור פגום

בשנת 2012 עלה לתיאטרון המחזה המוצלח ״לה פר״ (האב), שכתב פלוריאן זלר. זלר, יחד עם כריסטופר המפטון, עיבד את המחזה לתסריט עבור הסרט ״האב״, שיצא השנה. את המחזה לא זכיתי לראות, אך גרסת הקולנוע של האב, סרט הביכורים של זלר, הוא לא פחות מהברקה קולנועית פנומנלית, ולטעמי הסרט הטוב ביותר של השנה.

האב הוא אנתוני (אנתוני הופקינס, שהתפקיד נכתב עבורו), אלמן מבוגר, נאה ושנון, מהנדס בגמלאות שחי בדירה מרווחת באזור יפה בלונדון. בתו, אן (אוליביה קולמן), מגיעה לביקורים יום־יומיים ומנסה לדאוג לאביה ולטפל בו בגילו המופלג. נשמע נחמד ומחמם לב, אך מהר מאוד דברים משתבשים והופכים מוזרים, מטרידים.

אנתוני סובל מדמנציה, והמחלה תוקפת אותו בברוטליות. הוא מאבד דברים, הופך פרנואידי, חשוף למצבי רוח קיצוניים ונהיה אלים מבחינות רבות. בתו אובדת עצות, שכן, בנוסף לדאגה לאביה, היא גם רוצה להמשיך בחיים משלה. היא שוקלת להכניס אותו לבית אבות על מנת להתחיל בחיים עם בן זוג חדש (לאחר גירושים) ולעבור לגור בפריז. היא יודעת שאביה לא יסתדר לבד. אנתוני זקוק לטיפול, אך מכיוון שהוא הולך ומתנתק מהמציאות הוא עצמו אינו מבין זאת.

להגיד שהסרט האב עוסק בדמנציה יהיה נכון, שכן זה אכן מרכז התוכן שלו. אבל זה יהיה גם אנדרסטייטמנט, כי הדמנציה משמשת בסרט לא רק כרכיב עלילתי, אלא גם כתחבולה קולנועית באופן חסר תקדים.

הקרקע נשמטת והזמן חומק

הרבה נכתב ונאמר על האב ובייחוד על המשחק המעולה של הקאסט, על הכתיבה ללא רבב ועל האופן שבו משתלבים זה בזה באופן בלתי מאומץ אלמנטים קולנועיים ותיאטרליים, בפיוז׳ן אמנותי שאין כמותו. אינני חולק על כך, אבל בעיניי, האב הוא הסרט הטוב והחשוב של השנה מסיבות אחרות לגמרי, סיבות לא מובנות מאליהן כלל, לא בקולנוע, לא בכלל.

מדובר בשלושה אלמנטים מרכזיים, שמותכים יחד והופכים את האב ליצירה קולנועית מרגשת ואפקטיבית במיוחד. האלמנט הראשון הוא הצורה יוצאת הדופן שבה האב ממקם את הצופה בעמדת הזדהות עם גיבור המאבד את שפיותו. והוא עושה זאת מבלי להשתמש בכלים הצפויים והבנליים – שימוש במצלמה כנקודת מבט, אפקטים קולנועיים ממוחשבים או פלאשבקים. במקרה זה אנו חווים את מה שהוא חווה ולא חווה, וגם לא חווים את מה שהוא חווה ולא חווה. הקרקע נשמטת מתחתינו בעוד תפיסת הזמן והמרחב חומקת מתודעתו של אנתוני, וכפועל יוצא גם מחוויית הצפייה שלנו – המתערערת לחלוטין.

מעברים בין חדרים משולים למעברים בין זמנים. זיכרונות מתעוררים לתחייה. סצנות חוזרות על עצמן בלופים מטרידים. כל אלה מתמרנים את הצופה ביעילות לפקפק במציאות הקולנועית, בעוד אנתוני מתחיל לפקפק במציאות חייו

מעברים בין חדרים משולים למעברים בין זמנים; עיצוב החלל משתנה באופן רנדומלי, אוביקטים זזים, צבעים מתחלפים. גם דמויות מתחלפות, יותר נכון השחקנים שמגלמים אותן. זיכרונות מתעוררים לתחייה; ההווה והעבר מתמזגים זה בזה עד כי קשה לאתר היכן על ציר הזמן מתרחשים האירועים שעל המסך. סצנות חוזרות על עצמן בלופים מטרידים, ותחושה של דז׳ה־וו מזדחלת אל תוך חוויית הצפייה. כל אלה מתמרנים את הצופה ביעילות לפקפק במציאות הקולנועית, בעוד אנתוני מתחיל לפקפק במציאות העלילתית שבה הוא חי.

האלמנט השני, והוא שזור בראשון, קשור במערך הדימויים המרובדים שזלר מחדיר בדיוק רב אל תוך הסיפור. הבית עצמו והחדרים שבו משקפים את מוחו של אנטוני, שכן הם משולים לתקופות החיים ולזיכרונותיו – המאושרים והטראומתיים גם יחד. האובייקט הכי בולט בעיצוב הסצנה הוא הדלת, והיא מופיעה בפריים כמעט ללא הפסקה. לעיתים יש אפילו שתיים או שלוש דלתות בתמונה.

הדלת מייצגת באירוניה את המעבר הלא נהיר בין תקופות, זכרונות ומקומות. בעוד הדלתות פתוחות ומזמינות, המציאות סגורה ומדכאת. המעברים בין חדרים יוצרים פקפוק ותעתוע, המודגש על ידי השינויים המתחוללים בעיצוב התפאורה. כאשר דמות עוברת לחדר אחד, אי אפשר להיות בטוחים שהיא תחזור, או לפחות שתחזור כעצמה. וכאשר הסצנה עוברת לחדר אחר, הוא נראה דומה אך גם שונה, שכן אובייקטים מסוימים צצים ואחרים נעלמים.

לעיתים הדמויות נמצאות בחדרים שונים בעוד שהן מצולמות באותו פריים – דבר המדגיש את תחושת הניכור וחוסר הוודאות. נוכח העובדה שחלקים נכבדים מן הסרט מצטלמים באותם חללים סגורים, קשה להתעלם מהמחנק, הצפיפות והלחץ. התחושה העולה מהם היא שאין לאן לברוח מתודעה שברירית ופגועה לאין שיעור. סגירות זו גם מצדיקה צילום ממרחקים קרובים, המאפשרים לשחקנים להפגין פגיעות ולהעמיק עוד יותר את חוויית ההזדהות.

דרמה משפחתית או מותחן פסיכולוגי

סט הצילומים זהה, אך המיקום העלילתי מתחלף בין שלושה מקומות, בעיקר בין ביתה של אן לביתו של אנתוני (את השלישי אני משמיט מחשש לספוילרים). איננו יכולים לדעת איפה אנחנו: האם ברגע זה הבית הוא ביתה של אן או ביתו של אנתוני, של מי ומתי? קשה לדעת – וזה כל העיקרון. הבימאי מביא את הצופים לתהות כמו שאתוני תוהה, לשאול את השאלות שהוא שואל, לפורר עד דק עד תחושת הבטחון בדבר הכי בסיסי – העוגן העלילתי – הזמן והמרחב.

כמעט הכל מתרחש על אותו רקע: בחללים, במסדרונות, בסלון, בחדר השינה ובמטבח. אפילו במקלחת. דמויות שונות באות והולכות, בעוד מצבו של אנתוני מידרדר. וככל שהוא מידרדר, כך גם מצב הבית ומבקריו הופך פחות ופחות קוהרנטי. התוצאה היא שנדמה שזה לא סרט דרמה אלא מותחן פסיכולוגי, אפילו סרט אימה, שבמרכזו איבוד שפיות מידבק.

שעון היד של אנתוני משחק תפקיד חשוב. אנתוני אינו מוצא אותו, חרד מלאבד אותו, פחדו הגדול ביותר הוא שיחטפו לו את השעון, דימוי אולטימטיבי של הזמן. שוב ושוב הוא מחפש אותו ומאשים את סובביו שלקחו אותו, רק כדי למצוא אותו אחר כך מוחבא במקום שבו שכח אותו. איבוד השעון הופך את אנתוני לפרנואיד. הוא חושב שחתנו גנב אותו, אולי המטפלת החדשה, אפילו בתו היקרה.

מה עושים כשהזמן חומק, נעלם, ואי אפשר למצוא אותו? עבור אנתוני הפתרון הוא לחפש את האשם החיצוני. אך במוח חולה כשלו, הוא אינו מסוגל להפנים את התובנה שזהו מוחו שלו שגונב לו את השעון. זהו מוחו שאיבד את תפיסת הזמן.

רוב הסרט מסופר מנקודת מבטו הכואבת של המספר הבלתי אמין. הוא כל כך בלתי אמין עד כי המציאות המתפוררות שלו סוחפת את הצופים ומאפשרת לנו לטבוע ללא אוויר בחוויה שעל פניו אמורה להיות מרוחקת, זרה, קשה לתפיסה. לא יכולתי שלא לחשוב על חוויה חוזרת, כמו רמז מטרים, בחיי שלי (ואני מתאר לעצמי שגם אצל אחרים).

לעיתים קרובות אני שוכח היכן השארתי את מפתחות הבית. אני נודד מחדר לחדר, מסתכל על השולחנות בסלון, על השידות ליד המיטה, על הרצפה, מעל התנור וליד הכיור במקלחת. בגלל שאני מוצף במחשבות ובטרדות, אני מוצא את עצמי מפעם לפעם שוכח מדוע בכלל נכנסתי לחדר כזה או אחר, שוכח שחיפשתי דבר מה, עד כי אני שוכח ששכחתי.

וכך גם בצפייה בהאב. המעבר עם הגיבור עלול להוביל לשכחה. הוא גם עלול להוביל לשכחת השכחה. אנו הצופים מנסים להיאחז במשהו, אך במה אפשר להיאחז כשכל דימוי, כל דמות, כל תפיסה של זמן ומקום, מתחלפים ומשתנים. הפקפוק שלו זולג אל תוך חוויית הצפייה.

לשני האלמנטים החשובים הללו מתלווה אלמנט שלישי: מידת החמלה, הרגישות והאמפתיה שהסרט מאפשר. וגם את זה הוא עושה מבלי ליפול לקלישאות, להתמסגר במוסכמות או להשתמש בגימיקים. מדובר ביצירה שעומדת על הצומת שבין קולנוע משובח למפגש פסיכודרמה טיפולי.

הצפייה מטלטלת באופן שנדמה כאילו אנחנו שם, איתם בחדר, משחקים תפקיד – של אנתוני, של אן או של צופה מהצד. לעיתים הפוקוס הוא על הכאב והדילמה העמוקה של הבת, שהיא נאלצת ליישב מול עצמה ומול אביה; לרוב הפוקוס הוא על האב, שכאמור, בעזרת טכניקות קולנועיות פשוטות אך מבריקות, הופך להיות הדמות שלא ניתן לחמוק מלהזדהות איתה.

חלק מזה הודות לאיכות המשחק של הופקינס וקולמן, יחד עם שחקנים כמו אימוג׳ן פוטס ואחרים – מושלמת, מדויקת ואי אפשר להישאר אדישים. בנוסף, היחסים העכורים בין שני הגיבורים – שלא קשורים לדמנציה של אנתוני – מעוררי כאב. לאנתוני הייתה עוד בת, הנמצאת ולא נמצאת לאורך הסרט, אך בבתו שדואגת לו הוא מזלזל. נראה שהיא לא הבת המועדפת.

birds

עיבוד התסריט מהמחזה הוא דוגמה ומופת לעשייה קולנועית. התוצר הסופי מבריק ומרגש עד דמעות. והכלים פשוטים: עריכה, צילום, עיצוב הסצנות והחלל, החלפת תפקידים, המשכיות (יותר נכון פגיעה בהמשכיות) דימויים ברורים אך מבריקים, ומשחק נהדר. התוצאה נפלאה, שיעור בעשייה קולנועית קלאסית ובהזדהות עם גיבור פגום.

מדובר לא רק בסרט, אלא בחוויה קולנועית שקשה שלא להיטמע בתוכה לחלוטין. ״מי אני, בדיוק?״ שואל אנתוני במהלך הסרט. ובסופו, בעוד המצלמה מתרחקת מהסיפור, נשארתי, ממש לרגע, תוהה באותה שאלה בעצמי. ואולי השאלה היא בכלל אם נוכל לסמוך על עצמנו שנדע לענות על כך? האם אפשר בכלל לסמוך על משהו בוודאות?


האב
במאי: פלוריאן זלר. בריטניה וצרפת, 2020
97 דק׳

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ס

    לצערי כרגע לא מתאפשר לי לראות את הסרט, אך הביקורת שלך מעוררת רצון עז ללכת לראות את זה בקולנוע, ניתוח מעורר השראה. מקווה שלא העלית סתם ציפיות אך אדע זאת רק לאחר הצפייה בסרט.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden