כל מה שחשוב ויפה
אלישה קמיאן קשדן
אלישה קמיאן קשדן

סיכום 2021 / לצלם, לתעד, לשתף

משער הניצחון של כריסטו בפריז, דרך הבננה של מאוריציו קטלאן במיאמי, ועד תערוכות הנשף וקוסאמה: לאן מועדות פניה של האמנות בעידן האינסטגרם והשעתוק האינסופי; וכיצד יעצבו אותה אמני ואמניות המילניום החדש?

חווית הצפייה באמנות מלווה כיום בתיעוד ושיתוף מתמיד יותר מאי פעם; שעתוק והפצה, אם תרצו. אלו לא פרקטיקות חדשות בעולמנו, אולם נדמה שאלו במגמת נסיקה משמעותית בהקשר לחווית הצפייה באמנות.
שתי הדוגמאות המובהקות לכך הן התערוכות ״יאוי קוסאמה – רטרוספקטיבה״ (מוזיאון תל אביב) ו״הנשף״ (מוזיאון העיצוב חולון), שתיעודים שלהן עדיין מציפות את הרשת.

כשאני חושבת על שעתוק והפצה, אני לא יכולה שלא לחשוב על ״אמנות בעידן השעתוק הטכני״, טקסט שנכתב על ידי ולטר בנימין (מסאי, פילוסוף ומבקר תרבות וספרות) ופורסם לראשונה בשנת 1935. אמנם המילים של בנימין נכתבו לפני כמעט 90 שנים, אבל הן מהדהדות את המציאות היומיומית של 2021 (תכף 2022) באופן מדויק להפליא. בבסיס הטקסט מתייחס בנימין לצילום – בזמנו מדיום חדש. הוא ראה בו פרקטיקה אמנותית בפני עצמה, דבר שלא היה מובן מאליו בכלל באותה העת, ודן באופן שבו שינה הצילום את תהליך יצירת האמנות. 

בנימין היה מודע לעובדה שטכניקת הצילום איננה פרקטיקת השעתוק הראשונה, אולם לטעמו היא הייתה שונה מקודמותיה (יציקה, הדפס, תחריט) בתכלית. ה״שעתוק״ שמספק הצילום, לפי בנימין, טומן בתוכו מניפולציות כמו עריכה ותקריב שמעלות אל פני השטח ״תת־מודע ויזואלי״; את הנסתר מעינינו במציאות היומיומית. הוא הוסיף שהשעתוק וההפצה מאפשרים לצפות ביצירת האמנות מכל מקום, ושהשעתוק המאסיבי שינה את מהותה ותכליתה של יצירת האמנות. 

חדר אינסוף במוזיאון תל אביב, 2021

חדר אינסוף בתערוכה של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב, 2021. צילום: מ״ל

שער הניצחון עטוף, פריז 1961-2021. כריסטו וז׳אן קלוד פאונדיישן, צילום: Benjamin Loyseau

שער הניצחון עטוף, פריז. כריסטו וז׳אן קלוד פאונדיישן, צילום: Benjamin Loyseau

מאז, השעתוק וההפצה עלו על המסלול המהיר: יצירות אמנות נסרקו והפכו זמינות לצפייה באינטרנט, כמו גם תערוכות שלמות. עם סגירתם של מוזאונים וגלריות בעקבות פרוץ מגפת הקורונה בשנה שעברה, מוסדות אמנות רבים סרקו חללים שלמים באופן כזה שאפשר ממש לסייר בהם. 

הרשתות החברתיות – ופלטפורמת אינסטגרם במיוחד, שמונה כיום כ־1.1 מיליארד חברות וחברים – הפכו חלק בלתי נפרד מעולם האמנות, מתיעודו והפצתו ברחבי העולם. כיום, לכל מוזיאון, גלריה, רזידנסי או פרויקט אמנותי כזה או אחר, קיים חשבון אינסטגרם. היטיבה לנסח זאת סוזן סונטאג בספרה ״הצילום כראי התקופה״, כשטענה שבעת הצילום, אנחנו מנכסות אלינו את המושא המצולם. הפיד גדוש דימויים ויזואליים, שאנחנו כמו מבקשות ומבקשים להטמיע בתוכנו.

גם בנימין דן באותה סוגיה וכתב ש״ההמונים של היום להוטים לקרב אליהם את הדברים מבחינה מרחבית ואנושית, כשהם להוטים לגבור על חד־פעמיותה של כל מציאות נתונה על ידי קליטת שעתוקה. מדי יום ביומו מסתמן במפגיע יותר הצורך לנכס את המושא ולקרבו ככל האפשר בדמות תמונה, או יותר נכון, בדמות העתק״.

דרך הצילום אנחנו מטמיעות אמנות מרחבי העולם כולו בתוכנו – משער הניצחון של כריסטו בפריז, דרך הבננה של מאוריציו קטלאן בבאזל, ועד תערוכה במוזיאון שלא הספקנו לראות. אבל גם אם נגלול שעות בפיד של הלובר, האם התחושה שתיוותר בנו לאחר מכן תהיה זהה לאותה תחושה לאחר מפגש פנים מול פנים עם יצירת אמנות? אז מלבד העובדה המובנת מאליה, שכולן וכולם מצלמים במוזיאונים ובתערוכות – כיצד מושפעים מכך תהליכי היצירה? באיזה אופן מושפעת מכך האמנות?

דעת הקהל נוכחת כבר בסטודיו

כמעט בכל הראיונות שערכתי כחלק מהמדור שלי ״20 ומשהו״, שבו כל המרואיינות.ים אליו ילידות.ים שנות ה־90, התעורר דיון סביב אינסטגרם. האמנית עמית בן נון דיברה על תמונות שהיא מעלה לרשת, שבהן היא מצולמת לצד עבודותיה: ״אהבתי את מה שעשיתי והתגאיתי בזה, אז למה לא להראות את הציורים?

״גם בדיוק התחיל האינסטגרם בזמנו. אני מצטלמת איתם כדי להראות אותם יותר מאשר להראות את עצמי. אמרו לי שאני מצטלמת פרובוקטיבי כדי להראות את האמנות שלי, ופאק איט. אז אני מצטלמת בלי מכנסיים כדי שישימו לב לציורים… לא היה לי ביטחון, אבל הצגתי את זה כאילו יש לי״.

האמנית אלישה קמיאן קשדן התייחסה לפלטפורמה ממקום אחר: ״הרבה זמן התייסרתי שאין לי קו אחיד או שפה אחת שאני משתמשת בה כי הרגשתי שסביבי, לפחות בתצורות האינסטגרמיות או בגלריות, אנשים מאוד מגובשים ויודעים היטב במה הם מתעסקים״. ואילו עמית לוזון ואייל אליהו מהמותג ״אדיש״ התייחסו לאופן שבו הפלטפורמה מהווה קשר ישיר עם עוקבים: ״כתבו לנו באינסטגרם – אתם פלסטינים או מתנחלים? אין באמצע״.

ציור של עמית בן נון

עמית בן נון

לכל היוצרות והיוצרים שראיינתי יש חשבון אינסטגרם (די פעיל), שבו מועלות יצירות או תיעוד מתהליך העבודה. לאמניות ולאמנים שתהליך היצירה שלהם מתהווה בשנים האחרונות (וילידי שנות ה־90-2000 בפרט), יש קשר הדוק אל אינסטגרם, בין אם במודע ובין אם לא.

היצירה, שבעבר הייתה יכולה להיות מוצגת בחלל פיזי כזה או אחר, יכולה להיות מוצגת כיום בחלל הווירטואלי בלבד. אפשר לראות בכך הזדמנות נהדרת לאמניות ואמנים בתחילת דרכם לחשוף את היצירה שלהם.ן. אם בעבר אמן היה צריך להתדפק על דלתות הגלריות עם עבודותיו, היום אין צורך לצאת מהבית. וכיוצא בזה, אם בעבר יצירת האמנות התהוותה בסטודיו, ורק לאחר מכן הוצגה אל הקהל, היום הקהל נוכח כבר בסטודיו, והוא זה ששופט. פוסט של 100 לייקים אל מול פוסט של 50 לייקים, כמו מודיע לאמנ.ית – זה טוב, זה לא.

ולכן, מצד שני, יכול להיווצר פער בין תפיסת העצמי או ההצלחה האישית של אותה אמנית או אמן, לבין אהדה (שבאה לידי ביטוי באינסטגרם במספר עוקבים, לייקים וכו׳) ברשתות החברתיות. הפרסונה, או דימוי ה״עצמי״, נתונים בהחלט למרות הקהל ברחבי האינסטגרם. נכון שדמות האמנ.ית הייתה כמעט תמיד חלק בלתי נפרד מהאמנות, אולם אינסטגרם מאפשרת לראשונה תיעוד בזמן אמת.

הבעיה טמונה אולי במצג השווא שמספקת אינסטגרם על חיינו, וכמובן על חיי היוצרות והיוצרים. החיים דרך אינסטגרם מתווכים כחסרי פגמים. בישול, נגינה, או יצירה מתועדים בסרטונים קצרים וערוכים, המספקים תחושה שהכל נעשה באופן מואץ. באוקטובר האחרון פורסם תחקיר של הוול־סטריט ג׳ורנל, שחשף מידע פנימי של חברת פייסבוק (היום מטא), שממנו עלה שהרשת גורמת לעלייה משמעותית בחרדה, דיכאון והפרעות אכילה בקרב בני ובנות נוער.

במחקר שנעשה באוניברסיטת פנסילבניה (2018), נבדק הקשר שבין שהות ברשתות החברתיות לבין בריאות נפשית. נסייני המחקר חולקו לשתי קבוצות, כשקבוצה אחת הוגבלה לעשר דקות בלבד ברשתות החברתיות למשך שלושה שבועות, בעוד השאר הורשו לגלול כאוות נפשם. הקבוצה הראשונה הראתה ירידה משמעותית בתחושת בדידות וחרדה, כשממצאי המחקר המליצו על הגבלה של חצי שעה ביום ברשתות החברתיות. המלצה שעומדת בניגוד לעובדה שהמילינאלי הממוצע יבלה שלוש וחצי שעות ביום בגלילה באפליקציה.

birds
 

העולם שמתווך לעינינו דרך אינסטגרם הוא עולם שבו עושר משמעו אושר, ויצירה היא בהכרח ספקטקל על מסלול מהיר. העולם נדמה ככזה שבו אפשר להשיג הכל, ומהר. לא בכדי תקשורת חזותית הפכה הדבר ״החם״ של השנים האחרונות (בלי לזלזל לרגע בתחום, כמובן). העולם גדוש, שופע, עולה על גדותיו דימויים ויזואליים, שאין זמן להרהר בהם. והקהל הוא זה המכריע – לייק או לא לייק.

כך לדוגמה, בשנת 2014, מוזיאון הפריי בוושינגטון הציג תערוכה תחת השם #SocialMedium, שהייתה מבוססת כולה על התמונות שקיבלו הכי הרבה לייקים בחשבון האינסטגרם של המוזיאון. אלו הוצגו בתערוכה לצד תגובות נבחרות שהפוסטים גרפו. דוגמה נוספת היא תערוכת היחיד ״עלות הלבנה״ שהציגה באוגוסט האחרון אמנית אלישבע רווח. בערב הפתיחה למוזמנים בלבד, הציגה רווח מיצג שבו היא צילמה את הקהל, שצילם אותה בחזרה, והעלה את התמונות בזמן אמת לאינסטגרם. לתערוכה לא הספקתי להגיע, אבל יכולתי לחוות אותה דרך חשבונות האינסטגרם של מכריי.

החוויה המהירה והפורמט הריבועי

את השוטטות האינסטגרמית שאין לה סוף, אפשר לעשות בישיבה, בעמידה, בנסיעה או תוך כדי נמנום, בניגוד לביקור בגלריה או שוטטות במוזיאון שמצריכים נוכחות פיזית, הליכה או עמידה, ואולי סוג של ריכוז. אין בכוונתי לטעון שאמנות היא בהכרח רק קונטמפלטיבית, איטית, יחידנית. היא אכן גם כזו, אבל החוויה המהירה והפורמט הריבועי, מפוררים את האמנות ומנסים להרכיב אותה מחדש כמדיום מוכוון גלילה.

בחלק מחשבונות האינסטגרם של אמניות ואמני התקופה, אפשר להבחין ביצירות חדשות המשלבות היפר־ריאליזם עם או לצד עולמות מדומיינים; כאילו מייצגות את חווית הקצה הזו שנעה על הציר שבין הממשי לווירטואלי, בין המציאות ״הקיצונית״ לפנטזיה שעולה על כל דמיון.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Noa Ironic 💔 (@ironic.noa)

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Sara Kori (@sarakori)

אפשר להגיד שהקורונה הנכיחה ביתר שאת את חווית הבדידות שנוצרה מול המסך. וזו, נוכחת גם בהקשר האמנותי – אמן שאינו בא באינטרקציה עם צופה בממשות, או צופה שאינו באינטראקציה עם יצירת האמנות או האמן. בין היצירה לביננו נפער תהום וירטואלי, איזשהו ריק, שאי אפשר לגשר עליו. סוגיה נוספת שוולטר בנימין דן בה ורלוונטית למציאות האמנותית־אינסטגרמית, היא סוגיית המקור. מהו המקור, האם הוא רלוונטי והאם הוא בכלל קיים? וזאת מבלי להכנס אל נבכי ה־NFT. 

תחום הנוירואסתטיקה שצובר תאוצה בשנים האחרונות, עוסק באופן שבו דימויים חזותיים ואמנות במיוחד מתורגמים, נקלטים ונחווים במוחנו. בעת צפייה ביצירת אמנות, אל המוח מוזרם יותר דם, מה שגורם להתגברות תחושת עונג, הפחתת מתחים, עיבוד רגשות והתמקדות. מנגד, בזמן העלאת פוסט באינסטגרם וקבלת לייקים, משתחרר במוחנו דופמין (שמתפקד כהורמון ומוליך עצבי), מה שמפתח סוג של תלות והתמכרות אל הפלטפורמה.

אז מה מתרחש אם כן, בנקודת ההשקה הזו שבין צפייה באמנות שאמורה להיות חוויה משחררת ומפרה, לבין חוויה הגלילה באינסטגרם שמדכאת יצירתיות וגורמת לחרדה ודיכאון? לצערי, חיפושיי אחר מחקר שבודק את השפעת הרשתות החברתיות על תהליכי היצירה של אמני ואמניות המילניום, עלו בתוהו.

כילידת 1996 אני כותבת את המילים האלו ברגשות מעורבים. לאן מכאן? האם עלינו לפרק כליל את הקשר שבין רשתות חברתיות ואמנות? האם בזמן צפייה באמנות, או יצירה, עלינו לגרש מתודעתנו את הפורמט הריבועי? או שמא לאמץ את מה שמביא איתו העולם כגל חדש באמנות? 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. סיגלית אהרוני

    מעניין. אהבתי את מטבעות המילים: החוויה המהירה בפורמט הריבועי.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden