כל מה שחשוב ויפה
מטריקס התחיה
מטריקס התחיה

מטריקס התחיה: לא האחד שחיכינו לו

החלקים שעובדים וההומור העצמי לא מספיקים כדי להציל את ״מטריקס: התחיה״ מבינוניות מייגעת. התחיה הצליחה, החולה מת

כשיצא הטריילר הראשון לסרט ״מטריקס, התחיה״, כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי את הפוסט הבא: ״בבקשה תגידו לי שאני לא היחיד שזה נראה לו פחות כמו טריילר לסרט ויותר כמו מערכון מסטרדיי נייט לייב״. על פי הטריילר, יותר מציפייה לסרט, היה נראה שצפויה לנו פרודיה על הטרילוגיה המפורסמת, מה שגרם לי לחשוד שהתוצאה תהיה כשלון. חצי צדקתי.

אי אפשר להתחיל לדבר על ״מטריקס: התחיה״, מבלי לדבר על שלושת קודמיו, ובעיקר על הראשון, ״מטריקס״, שיצא בשנת 1999, בשיאה של בהלת באג 2000. מדובר בסרט פורץ דרך, יצירה קולנועית שהתחכום האסתטי שלה שווה רק למורכבותה הרעיונית והפילוסופית – החל מההקשר הדתי, עבור במשל המערה של אפלטון וכלה בתאוריית הסימולקרה של ז׳אן בודריאר, שספרו זוכה לקמיו (אזכור ויזואלי) קצר בתחילת הסרט.

הסרט המקורי והנפלא הזה גולל את סיפורו של תומאס אנדרסון, הידוע יותר כניאו (קיאנו ריבס), הכלוא בתוך עולם וירטואלי, שנוצר על ידי מכונות על מנת לייצר אנרגיה שמקורה בגוף האנושי. זאת, לאחר שבעבר התרחשה מלחמה בין האנושות לטכנולוגיה החדשנית שבנתה (המכונות), שלבסוף חיסלו אותה.

בסרט הראשון ניאו משוחרר מהכלא הווירטואלי, הסימולקרה פר־אקסלנס – אותו עולם בדיוני שיצרו המכונות – ומתגלה כעילוי שלו ציפתה האנושות, מעין משיח נבואי, ״האחד״ שיוכל לשחרר את בני האדם מהלימבו שבו נכלאו וליישב את הסכסוך מול המכונות. את ניאו עצמו שיחררו מורפיאוס, המקדיש את חייו למצוא את ״האחד״ ולהביא להגשמת הנבואה, וטרינטי, המעט יותר אמביוולנטית, שבהמשך הופכת למושא אהבתו.

הסכסוך בין בני האדם למכונות הולך ומסלים בשני סרטי ההמשך, שמחווירים לעומת הראשון, ונגמרים במותם של טרינטי וניאו. הסרט השני, למרות הירידה באיכות, עמד ברף הריגוש האסתטי של הראשון, רווי באקשן נהדר וסצנות מותחות ואפקטיביות להחריד. השלישי, לעומת זאת, הרגיש חפוז ומרושל למדי, והיה לקטסטרופה קולנועית שהרגיזה את רוב המעריצים, אפילו הנאמנים ביותר.

תחיה יש פה

והנה כ־20 שנה אחר כך, ובתזמון מעניין, לנה וואצ׳ובסקי (אחת משתי האחיות שביימו את הטרילוגיה המקורית), חוזרת אלינו הפעם לבד, עם סרט ההמשך ״מטריקס: התחיה״. לעניין התזמון: הסרט יוצא שבוע אחרי ספיידרמן ושבועות אחרי סרט ההמשך למכסחי השדים – עוד שני סרטי המשך למשהו שנראה כאילו הגיע לסיומו לפני שנים רבות.

בסרט החדש הטרילוגיה המקורית הופכת לסיפור שבתוך הסיפור: ניאו המקורי הוחזר למטריקס לאחר שהמכונות הצליחו להציל אותו. בתוך המטריקס החדש הוא מתקיים כיוצר משחקי מחשב מוצלחים, המכונים… ״המטריקס״

אני שמח לבשר שיש לסרט נקודות זכות: ראשית, לא מדובר במיחזור משעמם ונטול מעוף, האופייני למסורת הסיקוולים ההוליוודיים. זה לא אומר שדברים לא ממוחזרים, אבל נעשה פה ניסיון כן לעשות מהלך יצירתי להחיות את הסיפור, ולא רק להמשיך מאותה נקודה שבה הפסקנו. תחיה יש פה.

אנחנו אמנם שוב בעולם של המטריקס, שוב יש מאבק בין המכונות לבני האדם, שוב יש ״סוכנים״ ותוכנות מרדניות, שוב שימוש באפקט המרהיב שזכה לכינוי ״זמן קליע״, ושוב סיפור האהבה בין ניאו לטרינטי נמצא במרכז הסיפור. לצד כל אלה, וואצ׳ובסקי שוזרת בין השורות ובצורה נהדרת מרכיבים חדשים, רפלקסיביים, ביקורתיים ומעניינים.

בסרט החדש הטרילוגיה המקורית הופכת לסיפור שבתוך הסיפור, לעוד שכבה פנימית: ניאו המקורי הוחזר למטריקס לאחר שהמכונות הצליחו להציל אותו ממוות וריפאו אותו. בתוך המטריקס החדש הוא מתקיים כיוצר משחקי מחשב מוצלחים, המכונים… ״המטריקס״! ללא שום זיכרון ממה שאירע לו, אך שוב עם הרגשה שמשהו לא בסדר במציאות. שלושת הסרטים המקוריים הופכים בתוך העולם הפנימי של הסרט למשחק שאותו יצר.

טריניטי (קארי־אן מוס) הפעם נשואה עם ילדים, פוגשת את ניאו במסעדה השכונתית, ומפעם לפעם והם משוחחים בתחושה שהם מכירים זה את זו, למרות שלכאורה הם לא.

גם מורפיאוס שם (הפעם מגולם על ידי יאיא עבדול־מאטין השני, במקום לורנס פישבורן) אבל הוא הומר מאדם לתוכנה, מעין סוכן שזכה לעצמאות. שלושתם, יחד עם דמויות חדשות, נדרשים למשימה לשחרר את טרינטי ולאפשר לה לחזור לחיק זרועותיו של ניאו.

״האחד״ (the one), התואר הנבואי שהיה שמור לניאו, הופך למעשה לשילוב בין ניאו לטרינטי – שני חלקים, שלם אחד. זה עקרון מעניין נוכח האספקט הביוגרפי של הבמאית, שמאז הטרילוגיה המקורית עברה שינוי מין. את הביקורת המגדרית והשקפת העולם העוקצנית היא משלבת בדינמיקה של היחסים בין ניאו לטריניטי.

יש גם משהו מעניין בכך שמטרת הסרט שמתפתחת היא לא להציל את ניאו אלא את טרינטי. על פניו, ״להציל את האישה״ נכנס לשבלונה הוליוודית שמרנית. אלא שכאן נוצר מהלך שמודע לעצמו, תיקון שמציל את טרינטי מהאפיונים שבהם הייתה לכודה בסרטים הקודמים. משחקנית משנה שכל תפקידה לתמוך בגיבור הגברי היא הופכת למנוע העלילתי, המפתח לפתרון הבעיה.

birds

וואצ׳ובסקי אינה חוסכת בביקורת גם על השינויים הטכנולוגיים שהעולם עבר בשנים האחרונות, וגם כלפי תעשיית הקולנוע: הריבוט החדש, ושני סרטי ההמשך הקודמים שנחשבו לדוגמה ומופת של קפיטליזם חזירי, המנסה לחלוב כל דולר שאפשר גם במחיר של איכות אמנותית. בסיכומו של דבר, מדובר בסרט עשיר בסאב־טקסט.

מהבחינה הזו צדקתי בנבואה שאחרי הטריילר: אכן מדובר בסרט שלא חוסך מעצמו ביקורת עוקצנית ולא לוקח את עצמו ברצינות תהומית. זה משב רוח מרענן, שכן הוא מעניק גוון חדש שאמנם נשען על רכיבים מוכרים, אך באופן שונה לחלוטין. הקיר הרביעי נשבר, הבדיחות הפנימיות עובדות, והמהלכים העלילתיים מניבים רגעים מתוחכמים ומבדרים. זה לא מובן מאליו.

נוסטלגיה לא מספיקה

הבעיה היא שאין חדש תחת השמש, בטח ובטח שבוע אחרי שיצא ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״. מארוול הם המומחים בבדיחות פנימיות והומור עצמי. אפשר להגיד שהמטריקס ״מתמארוול״, עובדה מעניינת כשלעצמה, בעודו נשען במלוא משקלו על הנוסטלגיה לקודמיו בסדרה, ובעיקר לסרט הראשון והטוב מכולם. ציטוטים ישירים ועקיפים מחכים בכל פינה, דמויות ישנות מגיחות (כמו ג׳ונתן גרוף, המשחק את הסוכן סמית׳ הידוע לשמצה, ובצורה לא רעה בכלל), ריפרורים משמשים כמניעי עלילה או פאנצ׳ליינים משעשעים.

אך לצערי, גם החלק השני בנבואה שלי היה נכון: התוצר הסופי אינו מוצלח. למרות שרכיבים מסוימים עובדים, השלם אינו מצליח לעלות על סך חלקיו. מה לא עובד? כל השאר. התחיה אינה מצדיקה את עצמה, ובעיקר לא את הזמן הארוך שהסרט דורש (שעתיים וחצי). ״מטריקס: התחיה״ אינו מביא דבר חדש לשולחן, רק עושה שימוש בדברים שאחרים עושים טוב ממנו.

מטריקס התחיה

נוסף על כך, הסרט אינו עומד ברף האסתטי של קודמיו. סצנות האקשן מצולמות ברישול, האפקטים הדיגיטליים מסורבלים, ולמעשה הוא לוקח את המטריקס, שרבים זוכרים אותו בזכות סצנות האקשן המדויקות, הכוריאוגרפיה והאפקטים המהפכניים, כמה צעדים אחורה.

בהיבט העלילתי הוא נופל כמה רמות מתחת לסרט הראשון וגם לאנתולוגיית האנימציה שמלווה את הסדרה (ה״אנימטריקס״, המספרת את סיפור המלחמה בין בני האדם למכונות, וסותמת כמה חורים עלילתיים). העלילה משעממת וצפויה. נדמה כי ״מטריקס: התחיה״ הוא מרק שאריות עם כמה מרכיבים נהדרים, אך הבסיס הוא אותו בסיס, אבקת מרק שהפכה עם השנים מעופשת, אפילו פגת תוקף.

מדובר בשעתיים וחצי מאכזבות, שהדבר היחיד שאפשר להפיק מהן הוא כמה קטעים בודדים שבטח יעלו ביוטיוב. עבור המעריצים, זה יהיה משעשע להבין את הבדיחות והאנקדוטות, דבר שאפשר לעשות מבלי לסבול את שאר הסיפור המייגע. בצופים החדשים אני בכלל לא מקנא. אם מישהו או מישהי לא צפו בטרילוגיה המקורית, המעט והחיובי שיש שם לא יובן, ואולם הקולנוע ישמש עבורם חדר נמנום במקרה הטוב וחדר עינויים ויזואלי במקרה הרע.

אם נחזור לנבואה מהטריילר, כבר היה עדיף אם היו רוקחים פרודיה עד הסוף. אפשר להעריך את הניסיון ליצור סיפור חדש במקום ללכת על המובן מאליו, אבל במבחן התוצאה זה עדיין כשלון: דוגמה ומופת לכפייה הוליוודית על מה שצריך להישאר בעבר ולא לאלץ את תחייתו. הפרודיה עובדת, הסרט לא; התחיה הצליחה, החולה מת.


מטריקס: התחיה
בימוי: לאנה וואצ׳ובסקי
ארה״ב, 2021. 148 דק׳
2 כוכבים למעריצים; 1 למי שלא צפה בטרילוגיה המקורית.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden