כל מה שחשוב ויפה
מעוז פלד ושולי אנוש ב״רצף״. צילומים: מעין קאופמן
מעוז פלד ושולי אנוש ב״רצף״. צילומים: מעין קאופמן

רצף: מחול שהוא וידאו דאנס שהוא תערוכה דיגיטלית 

תערוכת הווידאו־דאנס הדיגיטלית ״רצף״, שמפגישה בין מוזיקאים ואמני סאונד, החלה מההבנה של דודו חמד וגיל נמט שיוצרי מחול עצמאי מפיצים תכנים לא מספיק טובים (״צילום סמארטפון מהסטודיו עם סאונד באסה״)

יובל: הי דודו, הי גיל, מה שלומכם בימים אלו של שיא האומיקרון?

דודו: אני בריא

גיל: מחוסנים ונהנים, עם התקפי רצון להתאבד פעם ביומיים

יובל: כן, יכול להבין. יש פה הרבה זן שצריך לתרגל בשנתיים האחרונות. ומעניין אותי בהקשר הזה ובכלל, איך נולד רצף, למה הפורמט הדיגיטלי?

דודו: למען האמת הרעיון לתערוכה דיגיטלית בא לפני הקורונה. הקורונה לא המציאה את הסטרימינג… רק לקחה אותו צעד קדימה. רצינו לעשות משהו שלא יהיה מוגבל ללוקיישן, שיוכל לחצות גבולות

גיל: בשנים האחרונות נפלתי חזק למחול ולמזלי הגדול יש את ״בוראס״ שהסכימו ליצור פרויקט שמשלב את תחום ההתמחות המרכזי שלהם, שזה אמנים עצמאים, בעיקר מוזיקאים ויוצרים מתחום המחול. הצלחנו ליצור חיבורים בין אמנים שלעולם לא היו נפגשים וליצור שילוב הזוי של אמנים שלא דיברו מעולם והיום מופיעים יחד עם הקטעים שנוצרו ב״רצף״

יובל: אז רגע לפני שנדבר על הפורמט והתוכן, תגידו כמה מילים על עצמכם לטובת מי שלא מכיר.ה

גיל: אני אספר על דודו

דודו: ואני אספר על גיל

גיל: דוד חמד, מחלוצי התרבות והאמנות בדרום ובכלל. עם עשייה של למעלה מ־20 שנה הוא נגע בחיהם של כל האמנים על כל סוגי האמנות בייעוץ, הפקה, נגינה, פרפורמנס, סאונד ועוד אין־סוף. כיום דודו מתעסק בליווי אמנים עצמאים ביום ומוזיקאי פעיל בלילה

דודו: 🥸

גיל הוא אמן רב־תחומי שמתגורר בבאר שבע, עוסק במוזיקה, צילום סטילס, צילום ועריכת וידאו, בימוי, אמנות פלסטית והגות פילוסופית. הוא 50% מהצמד המוזיקלי אזולאי נמט, הבולט בסצנת האינדי בישראל, שהוציא עד כה שלושה אלבומים. הבעלים של אולפני קקטוס – מוסד מוזיקלי בארשבעי. העלה תערוכת יחיד, ביים מאות וידאו קליפים, מולטי אינסטרומנטליסט ואחד האמנים הבולטים והמשפיעים בסביבתו

גיל נמט. צילום: אוהד רומנו

גיל נמט. צילום: אוהד רומנו

דודו חמד. צילום: דני מכליס

דודו חמד. צילום: דני מכליס

יובל: ואיך נוצר החיבור ביניכם? מתי זה קרה ומה הוא כלל לפני רצף?

גיל: אוו וההה. דודו, קח את זה

דודו: סיפור ארוך למען האמת. בילדותינו הינו בשתי להקות אויבות, גיל ואחיו השמידו את האתר של הלהקה שלי. אחרי כמה שנים חבר משותף חיבר ביננו להרכב מוזיקלי זמני ומאז אנחנו עושים דברים יחד

יובל: מתי זה היה ומה עשיתם מאז?

דודו: אויבים היינו לפני משהו כמו 20 שנה + אפשר לומר שכבר יותר מ־15 שנה אנחנו עובדים ביחד 🙂

יובל: אז מאיפה עלה הרעיון של רצף, איך זה התחיל?

דודו: אני מנהל מיזם בשם בוראס, שהמטרה שלו בגדול היא לקדם ולפתח את האמנות העצמאית בישראל מכל תחום. במסגרת הזאת, לפני מספר שנים, גיל ואני דיברנו על זה שתחום המחול העצמאי נמצא בשלב מאוד ראשוני לעומת, לדוגמה, מוזיקה עצמאית.

רוב יוצרי המחול העצמאי והרקדנים המקצועיים הם חלק מגוף מוסדר (להקות מחול ממוסדות), ושמנו לב שהמעט שעוסקים במחול באופן עצמאי מפיצים לרוב תכנים ברמה לא מוגמרת (צילום סמארטפון מהסטודיו עם סאונד באסה). אז הרעיון בבסיס התחיל מלייצר פלטפורמה שבה ישתתפו יוצרי מחול עצמאיים והתוצר שלה יהיה ראוי ומכבד.

בהמשך, כדי לאתגר את העניין וליצר חיבורים מעניינים וחדשים, גיבשנו את הרעיון שבו נחבר בין יוצרי מוזיקה וסאונד עצמאיים ליוצרי המחול, ומכל המישמש הזה נפיק תערוכת וידאו־דאנס דיגיטלית.

יובל: אם אני מבין נכון אף אחד מכם לא יוצר מחול עצמאי בהגדרה, נכון?

דודו: נכון. אני מנהל אמנותי ומוזיקאי וגיל הוא כל הדברים שרשמתי, אבל אנחנו מאוד מחוברים לתחום המחול בפרט. זה לא פרויקט המחול הראשון שאני לוקח בו חלק, וכמובן שגם לא גיל, שרק לאחרונה עשה כמה עבודות בשיתוף עם להקת המחול קמע. בסופו של דבר היצירות שמוצגות בתערוכה הן הפרשנות של גיל ליצירות המחול והסאונד

גיל: אני (ואולי אני טועה) דווקא כן מחשיב את עצמי כיוצר מחול עצמאי, פשוט שאני מגדיר את עצמי אמן, ולא מוזיקאי או יוצר מחול או פסל

דודו: יפה כתבת

גיל: ז׳תומרת, יצא לי הרבה ליצור יצירות מחול מאפס אבל שיטת העבודה שלי היא לפעמים להיפגש עם רקדן, לדבר איתו, לצלם אותו רוקד לכל מיני קטעים, ובסוף אני מרכיב מזה יצירה עם מוזיקה אחרת. אני מקווה שאני לא יוצא מתנשא, קשה בלי אינטונציה

יובל: חס וחלילה מתנשא. אצלנו אין התנשאות, כולנו עושים כל כך הרבה דברים עם ובלי הגדרות, ולא תמיד זה פשוט להסביר. זה בסדר

חיבורים בין אמנים שלא נפגשו מעולם

יובל: אז רציתם לחבר בין יוצרי מוזיקה וסאונד עצמאיים ליוצרי המחול – איך המשכתם מפה? איך בחרתם את היוצרים? מה היה תהליך העבודה?

דודו: בשלב ראשון פרסמנו ברחבי המרשתת הודעה שאנחנו מחפשים לפרויקט חדש יוצרי מוזיקה וסאונד, שמסקרן אותם לראות תרגום תנועתי ליצירה שלהם. קיבלנו מעל 100 קטעי סאונד שונים ומשונים שאותם העלינו לאתר עם מנוע חיפוש שנבנה במיוחד לפרויקט.

את האתר הפצנו וקראנו ליוצרי מחול לחפש במאגר קטע שהם מתחברים אליו ומעורר בהם השראה, ובמידה ומצאו אחד כזה, שישלחו אלינו צילום וידאו בסיסי עם הרעיון התנועתי. הקמנו ועדה אמנותית שבחרה חמישה מתוך עשרות קטעי המחול שקיבלנו, כך נבחרו חמשת הקטעים שעלו בתערוכה

יובל: איך עבד מנוע החיפוש? הסתקרנתי

דודו: כמו מנוע חיפוש: היו קטגוריות של סינון – אינסטרומנטלי/עם ווקל, וגם סינון של ז׳אנרים מוזיקלים. הרעיון היה לחבר בין יוצרי המחול ליוצרי הסאונד שלא מכירים אחד את השני. אנחנו יודעים על כמה חיבורים שלא נבחרו על ידי הוועדה האמנותית אך יצאו לאור באופן עצמאי על ידי יוצרי הסאונד והמחול

גיל: ועל הדרך ליצור קטעים בני זונות של מחול שמצולם ומופק אחושילינג

יובל: נייס

דודו: לגמרי

יובל: אז יש חיבורים, ורגע לפני שנמשיך אני תוהה מי מימן את כל ההרפתקה הנהדרת הזאת?

דודו: הפרויקט נוצר בתמיכה ובשיתוף עם עיריית באר שבע, חברת כיוונים הרשות לפיתוח הנגב ומשרד התרבות

אופיר ברנשטם ושי לי קריימר

אופיר כהן וסיון פלד

אופיר כהן וסיון פלד

מיכל גיל ו־GOG

מיכל גיל ו־GOG

יובל: באיזה שלב ואיך באה לידי ביטוי העובדה שזה פרויקט בפורמט דיגיטלי ולא לייב מול קהל

דודו: הכל כמעט היה דיגיטלי בפרויקט הזה. לצורך העניין, יוצרי הסאונד לא נפגשו מעולם עם יוצרי המחול. מהשלב הראשון של גיוס קטעי הסאונד ידענו שאנחנו מפיקים ויוצרים תערוכת וידאו־דאנס דיגיטלית של חיבורים בין אמנים שלא נפגשו מעולם.

זה התחיל מזה שהיוצרים שנבחרו התבקשו לשלוח לנו ביצוע ברמה יותר מגובשת מבחינה תנועתית. לאחר מכן צירפנו לצוות את התאורן ואיש הארט יוסי ״צקצק״ בן דוד, שעיצב סטים יחודיים לכל אחת מהיצירות. נוצר שיח שירד עד לפרטים הקטנים שקשורים בלבוש, שיער, מרחב, תנועה, תפאורה וכו׳… עד ליום הצילומים שהתקיים על במת המשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע (שהיה סגור באותם ימים בגלל התפרצות הקורונה).

אופי הצילום והבימוי של גיל הניבו יצירה חדשה לגמרי. הזוויות, תנועת המצלמה והעריכה התזזיתית שלא מיישרת קו עם הטיימליין המקורי של הריקודים, הביאה משהו חדש לגמרי

birds

גיל: לא הרגשתי שהייתה לי עבודה מול היוצרים. עבדתי מול דודו וטל (המפיק). קיבלתי ריקודים מצולמים, התעסקתי בלהבין את היצירה שיצרו הכוריאוגרפים, ללמוד אותה, לשנן אותה, לדמיין את התפאורה, ולהגיע ליום צילום שאני ממש מכיר את הריקוד ויודע איך אני רוצה שיראה.

את העבודה הקשה מול האמנים טל ודודו עשו, אני הייתי רק איפה שכיף

יובל: אתה רוצה להגיד שלא היה להם שום מילה על התוצר הסופי? הם רק רקדו לצלילי המוזיקה ואתה עשית עם זה מה שמצאת לנכון מבחינה אמנותית?

גיל: וואלה לא. אני לא רוצה להגיד לך את זה, אבל זאת האמת 🐧

דודו: זה מה שהיה ואני חושב שזה מדהים, כי גם ליוצרי המחול לא היתה נגיעה ביצירת הסאונד

גיל: אני לא מתחבר ל״רק״ רקדו. הם רק רקדו כמו שאני רק ביימתי, או רק צילמתי

דודו: כולם רק יצרו

גיל: בצילומים גם היו הכוריאוגרפים, שראו במוניטור כל רגע שצולם. הייתה אווירה שכל אחד עושה את מה שהוא עושה הכי טוב

זה על קירות ברחוב, זה בטלפון, זה באינסטגרם

יובל: אז יש לי שאלה שרציתי לשאול מההתחלה והתאפקתי עד עכשיו: למה אתם קוראים לכל הדבר הזה תערוכה? לא שיש לי בעיה, ולא שזה מאוד משנה, אבל כשאומרים לאנשים תערוכה הם חושבים על משהו אחד, ופה זה יותר פרויקט או פסטיבל דיגיטלי או משהו אחר

גיל: תערוכה: שֵׁם עֶצֶם – נְקֵבָה; אֹסֶף מֻצָּגִים שׁוֹנִים עֲרוּכִים לְרַאֲוָה לַקָּהָל. 

לדעתי זאת אחלה סיבה, זה בדיוק מה שזה. היום תערוכה זה כבר ממש לא רק בגלריות או מוזיאונים. זה על קירות ברחוב, זה בטלפון, זה באינסטגרם

דודו: לטעמי יש בתערוכה חתימה אמנותית אחת מובהקת וברורה, ולכן לא הייתי שם את זה על קטגוריה של פסטיבל. לגבי פרויקט, זה פרויקט שהוא תערוכה… ואני מסכים עם כל מילה של גיל

יובל: למען הסדר הטוב – לא אמרתי שתערוכה זה רק במוזיאון. ואני חושב שאחת הבעיות של תערוכות דיגיטליות באופן כללי, לא מדבר עליכם כרגע, היא שרוב התערוכות הדיגיטליות לקחו את הפורמט של שיטוט פיזי עם עבודות על הקירות וחיקו אותו – ואני לא חושב שזה עובד

גיל: אתה מדבר על אמנות פלסטית? שעושים כאילו ״סיור במוזיאון״. זה מעאפן רצח

יובל: כן, ואני מדבר באופן כללי על מה עובר לאנשים שאומרים להם את המילה תערוכה

גיל: זה בסדר שזה לוקח זמן, זה טבעי

איתי ויסמן ואייל דדון

איתי ויסמן ואייל דדון

דודו: במקרה הזה אני ממש לא מסכים, היות ולא מדובר באוסף אקראי של יצירות. יש שפה ואמירה אחידה בין כל היצירות בתערוכה הזאת. המרחב (הווירטואלי) שבו מוצגות היצירות. לשאלה אם ״תערוכה״ יכולה להתקיים רק במרחב הפיזי מבחינתי יש תשובה מוחלטת – לא

יובל: אבל אף אחד לא אומר את זה, לא פה בכל אופן… ורק לפני שנסיים, תנו דוגמה דרך אחת העבודות?

דודו: אני יכול לספר לך על היצירה Band of DJs חיבור בין המוזיקאי איתי ויסמן (הולנד) ואייל דדון (באר שבע), שאליה אני אישית הכי מתחבר. הקטע המקורי שויסמן שלח היה באורך של מעל תשע דקות, והיצירה המקורית שאייל יצר עבורה היתה באורך כשלוש דקות.

אייל, שראה בפעם הראשונה את הסט המעוצב כחדר קלסטרופובי הבנוי מתאים צרים, רקד למשך כל תשע הדקות של היצירה של ויסמן, ובתוצר אפשר לראות את השפה התנועתית שנוצרת ממש תוך כדי הצילום בזמן אמת.

הפרשנות של אייל, בשילוב עם המוזיקה של ויסמן והבימוי והעריכה של גיל, יוצרים פרשנות חדשה ליצירה שמוציאה את הצופה בה מאיזור הנוחות. אני אישית אוהב להרגיש קצת מזועזע כשאני צופה ביצירת אמנות


רצף
ניהול אמנותי: דודו חמד; בימוי, צילום ועריכה: גיל נמט
רקדנים: סיון פלד, שולי אנוש, שי לי קריימר, מיכל גיל, אייל דדון
מוזיקאים: מעוז פלד, אופיר ברנשטם, איתי ויסמן, להקת GOG, אופיר כהן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden