כל מה שחשוב ויפה
ג׳וד היל, בלפסט. צילומים: מ״ל
ג׳וד היל, בלפסט. צילומים: מ״ל

בלפסט: הסכסוך על פי קנת׳ בראנה

ההשג הגדול ביותר של בלפסט הוא גם החסרון הגדול שלו: ההצלחה לחזור ולהביט בהכל, הן מנקודת מבט ילדית והן מנקודת מבט בוגרת ומושכלת יותר

בלפסט, סרטו החדש והסמי־אוטוביוגרפי של קנת׳ בראנה, מסתמן כאחד המובילים המרכזיים בתקופת הפרסים הנוכחית. במרכזו באדי (ג׳וד היל), ילד אירי בן 9, בן דמותו של בראנה המנסה לנהל חיים נורמטיביים, בעוד שהאקלים הפוליטי של התקופה מתחיל לגעוש. הזמן: 1969; המקום: צפון אירלנד, בלפסט; האירועים: הסכסוך בין קתולים לפרוטסטנטיים, המכונה גם ״הצרות״. דרך עיניו של באדי ומשפחתו נוצרת חווית צפייה מרגשת, קוסמת, אך גם כזו המלווה בתחושת החמצה. 

התמונות הראשונות של הסרט משרטטות בצבעים עזים את קו הרקיע של בלפסט המודרנית, כשלפתע הכל מומר לשחור ולבן ברחובות הצרים של שנות ה־60. המתח הזה בין צבעים עזים לנחרצות שבשחור ולבן רודף את הסיפור של באדי. זה מתח בין נוסטלגיה לטראומה, בין ילדות מאושרת לאירועים קולקטיביים אלימים, בין זווית מבטו התמימה של ילד לבין ראיה בוגרת ומוסרית המלווה בצורך לקבל החלטות קשות.

מצד אחד יש את נקודת המבט הדומיננטית, הילדית: באדי מנסה לחיות כמו כל ילד, לשחק, ללמוד, לבלות בחיק משפחתו, לעשות שיעורי בית. אולם, האירועים הפוליטיים שהתרחשו באותה עת, המהומות והסכסוך בין קתוליים לפרוטסטנטיים, מטביעים את הכל בדם ובבלבול, בעוד צפות להן שאלות שילד בגילו של באדי לא מסוגל לעכל.

באדי מוצא את עצמו בלבם של אירועים מחרידים. סביבו נזרקים בקבוקי תבערה, חנויות נשדדות, חלונות מתנפצים, אנשים מוכים, מכוניות נשרפות. הוא עצמו מנסה להבין מה פשר הקונפליקט המתרחש סביבו, מה הסיבות לשנאה בין בני אדם על בסיס דת. אבל הסרט אינו עוסק בסכסוך ההיסטורי באופן מעמיק, אלא משתמש בו כרקע לשבש ולסדוק את התמימות הילדית הנלקחת כמובנת מאליה. 

קנת׳ בראנה (משמאל) וג׳וד היל

קנת׳ בראנה (משמאל) וג׳וד היל

רוב הסיפור מסופר מנקודת מבטו התמימה של בן דמותו של בראנה, ולא חס בזוויות צילום נמוכות ובשוטים עם רובד ברור של מציצנות, שבהם באדי מציץ מבחוץ או מצוטט לשיחות המבוגרים; זאת על מנת לעורר את התחושה אצל הצופה שהוא כילד וכעד גם יחד, שבכוחו רק להביט מהצד, לעיתים בלי הכלים להפיק מכך משמעות קוהרנטית.

עם זאת, המצלמה עוקבת גם אחר הוריו של באדי, המנסים להתמודד עם המצב הפוליטי המאתגר, הסטטוס הסוציו־אקונומי המשפחתי וזה עם זה, בצל האירועים הקשים. המעברים בין נקודות מבט אלו מבליטות את הבלבול שאופף את באדי, אולי הם גם נועדו להדגיש את הבלבול האינהרנטי שלמדנו כחברה לקחת כמובן מאליו על אודות סכסוכים חברתיים בכלל ודתיים בפרט.

וזה ההשג הגדול ביותר של בלפסט: הוא מצליח לחזור ולהביט בהכל, הן מנקודת מבט ילדית והן מנקודת מבט בוגרת ומושכלת יותר במקביל. אבל זה גם החסרון הגדול שלו: האופן שבו בראנה מצייר את התמונה של ילדותו היא כנה, נוגעת ללב אך גם חסרה. בראנה מנסה להביט בילדותו גם כבוגר וגם כילד, אבל שם משהו מתפספס, והצפייה נותרת ספוגה בגעגוע נוסטלגי ובאימה פוליטית גם יחד, שאינם מוצאים קשר קוהרנטי זה אל זה.

היותו של הסרט בשחור ולבן משקף זאת אסתטית ומותיר את העלילה במסגרת קווים נחרצים ודיכוטומיים: שחור ולבן, בוגר וילד, תמימות וציניות, טוב ורע. זוהי חרב פיפיות, שכן מצד אחד על כך מתבססת העלילה, זה מה שמניע אותה, ומצד שני נובעת תחושה של חוסר סימטריה. זה כאילו צד אחד מסופר במלוא העומק ואילו השני נותר במים הרדודים.

הקולנוע כאסקפיזם מיתי 

רגעיו היפים ביותר של הסרט שייכים לעולם הילדות: באדי משחק עם חבריו, מאזין לשיחות הוריו (קטרינה באלף וג׳יימי דורנן) בסתר, ונכנס לדיאלוגים משכילים עם סבו וסבתו, שהן אולי הדמויות המעניינות והמשעשעות ביותר בסרט (ג׳ודי דנץ׳ וקירן היינדס). 

מקסים לא פחות הוא האסקפיזם שמוצא באדי, בן דמות של בראנה – קולנוען מוצלח כיום – באולמות הקולנוע. בקונץ נחמד אך גם שקוף מעט, הסרטים שבהם צופים באדי ומשפחתו כשהם מבקרים בקולנוע צבועים בצבעים זרחניים כמעט, מהפנטים את המשפחה עד שכל האיום והסכנה ברחובות נשכחים להם. בכך המדיום הקולנועי, מבעד לעיניו הנוסטלגיות של בראנה, מהווה ניגוד לאסתטיקה הדומיננטית, שחור ולבן, המאפיינת את בלספט כמכלול סגנוני.

בראנה מקדיש רגעים שלמים וצילומי תקריב להראות את אהבתו לתמונה הנעה עוד מילדות. הוא מציב את הקולנוע כאסקפיזם מיתי, שבתוכו אפשר להיבלע לחלוטין גם כשהעולם מסביב בוער לו. מצד שני, כשהסרט יוצא מהבית או מאולמות הקולנוע וחוזר לרחובות, שב לעסוק באירועים הפוליטיים – לדוגמה בשאלה האם לעזוב את אירלנד, או בטיפוסים גזעניים ובמהומות הבלתי פוסקות – הוא נעשה מעט רדוד.

העוסק־לא־עוסק במצב הפוליטי, שמסופר יותר מנקודת מבטם של הוריו, בנאלי, לא מעמיק, ולא מצליח לחלץ משמעויות שאפשר להיאחז בהם. באופן אירוני בראנה מעניק פרספקטיבה מלאה יותר כילד מכבוגר; האירועים המחרידים הופכים למעין מגרש משחקים עבור בן דמותו של בראנה ותו לא.

במילים אחרות, כסיפור התבגרות בראנה מתווך את זיכרונותיו הנוסטלגיים בצורה מעוררת חמלה. כסיפור היסטורי, על תקופה, על אנשים, על מאבק, הוא נותר שטחי מעט. זה ברור כי בראנה ניסה לתת גם לצד זה של הסיפור נפח, שכן הוא השקיע זמן רב ודיאלוגים רציניים עד כאב לתאר חלקים מן הקונפליקט ולהעלות שאלות מוסריות. אך קווי התפר בין הנוסטלגיה האישית והסיפור ה״קטן״, לבין הרובד הפוליטי והסיפור ה״גדול״, גסים מדי. התוצאה, חוויה שמרגישה מלאכותית מדי לפרקים.

birds

ועדיין, זהו גם סיפור של משפחה, מריר־מתוק ומלא תבונה. סיפור על קונפליקטים בין בני זוג, בין הורים וילדים, בין אינדיבידואליות לתא המשפחתי. שם בראנה יצא עם ידו על העליונה. המורכבויות המשפחתיות זוכות לעומק הנדרש מהן והעלילה מניבה רגעים מכמירי לב.

השאלה אם לעקור את התא המשפחתי מטעמים הישרדותיים זוכה למגוון של זוויות מבט ותשובות פוטנציאליות מורכבות, בעוד באדי עצמו נאלץ לברר כיצד הוא מרגיש עם כך. כמובן, שאלת העקרות וההגירה אינה יחודית לצפון אירלנד בסוף שנות ה־60.

אינני בטוח שמגיע לבלפסט כל מכלול השבחים שלו הוא זוכה בימים אלו. אולם, אי אפשר שלא לתת לו את הקרדיט על היכולת לספר בצורה כה אמינה את קורותיו של ילד על רקע פוליטי מחריד שכזה. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבראנה כבראנה, משרטט אסתטיקה מעניינת שלא רק תלווה את חייו של הילד הקטן, אלא תסייע ממש לשתול את הצופה בתוך תודעתו של הילד. ילד קטן, תרבות אחרת וזמן שונה.

גם אם משהו חמק בניסיון של בראנה לשזור את הפרטי בפוליטי, הפרטי כשלעצמו מכיל יותר ממספיק כדי להנות מיצירה זו, שכן היא קסומה לפרקים, נוגעת ללב ומלאה באהבה לאנושות, למשפחה ולמדיום הקולנועי עצמו. 


בלפסט
בימוי: קנת בראנה
בריטניה, 2021, 97 דק׳
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden