כל מה שחשוב ויפה
L-E-V שרון אייל וגיא בכר, OCD Love. צילומים: Nadine Fraczkowski

OCD LOVE: האהבה שלעד מפספסת

שבע שנים לאחר שעלתה בפעם הראשונה, OCD Love של שרון אייל וגיא בכר (L-E-V) עוצמתית ורלוונטית מתמיד, במיוחד בעידן הקורונה שהפך את כולנו ליותר אובססיביים וחדורי חרדה, מתקשים להתקרב לאחרים

נתחיל בהתחלה. על רקע מקצב מוזיקלי הנשמע כמו מחוגי שעון מהיר או מטרונום, רקדן אחד (דארן דבאני) נע על הבמה. הגוף שלו הוא יצירת אמנות, עשויה משרירים ועור. התנועה שלו היא יצירת אמנות, איטית, כל שריר בגופו מתוח עד תום, כל תנועה מדויקת ומכוונת, אך לא ברור לאיזו מטרה.

או שנתחיל בהתחלה אחרת, במקום שבו נבטה אצל שרון אייל ההשראה ליצירה – בספוקן וורד המטלטל של ניל הילבורן, המתאר את חייו כאדם מאוהב עם OCD. האנרגיה של הילבורן, כמעט שלוש דקות של אהבה וכאב בעוצמה אדירה, נמצאת ביצירה של אייל, 55 דקות של אנרגיה שהולכת ונטענת. מקצב הטרנס של אורי ליכטיק שהולך ונבנה לאורך המופע בווליום רחבת ריקודים היה בעוצמה שהזיזה את הסתימות בשיניים, ואחזה בגוף כולו. 

התפאורה פשוטה עד לא קיימת: מסכי בד שחורים. התלבושות גם הן פשוטות מאוד: בגדי גוף שחורים לנשים, ובגדי גוף דומים, אך בעלי כתפיה אחת בלבד, לגברים. וכבר כאן אפשר להבחין באחד מהאלמנטים ביצירה של אייל – כמעט שאין הבחנה בין הנשים לגברים, ולרגעים קשה לדעת האם אנו מסתכלים על אחד או אחת. כל אלו מרכיבים הופעה עוצמתית שלא אפשרה להסיר את העיניים מהבמה, שעליה היו בין רקדן אחד לשישה רקדנים בכל עת.

קשה לומר מה הפך את ההופעה שהתקיימה בשבוע שעבר במרכז סוזן דלל לחזקה כל כך, אך ברור שאחת התחושות שליוו אותנו כצופים היא שלא ראינו דבר כזה בעבר; שזה דבר חדש, שעוד לא קרה, שאנחנו צופים במשהו חד־פעמי. למעט תנועה פה ושם שהזכירה במעורפל משהו מבת שבע, הכול נראה כמו המצאה חדשה, גם כשלא מדובר בעבודה חדשה וגם אם אנחנו מכירים את השפה של אייל. כאילו הגוף עצמו, כפי שמניעה אייל את רקדניה, הוא המצאה חדשה שלא ראינו עדיין. 

העבודה, לדבריה של אייל, עוסקת באהבה, אך לא בזו הרומנטית והמושלמת אלא באהבה המפוספסת, בפערים ובאי השלמות שבה. ״היצירה היא על אהבה שלעד מפספסת, על OCD, אותה הפרעה טורדנית־כפייתית, שמציבה שוב ושוב אתגרים לאהבה ולחיים, או זוג אוהבים שתמיד יפספסו אחד את השני. חוסר סנכרון, אדם אחד נכנס למיטה בדיוק כשהשני יצא. כשלם ללא פגע ובו זמנית מלא חורים. היצירה הזאת היא על אותם חורים״.

אם יש סימן שאלה בעבודה הוא במקום הזה – העיסוק באהבה נמצא בה, ויש בה דואטים נפלאים ומערכות יחסים, אך ללא הכותרת לא בהכרח היינו רואים אותה כעוסקת בנושא זה באופן מרכזי. הגוף, הדיוק, העוצמה השרירית, מסיטים את תשומת הלב למקומות אחרים, שלא מצטברים לנרטיב ברור. 

בנוסף, יפה לראות את המנעד האתני שבלהקה, שכולל רקדנים בקשת של גווני עור מקנדה, ארצות הברית, ישראל, הולנד, הפיליפינים והונגריה, בדומה ללהקות מחול אחרות בעולם. ובכל זאת, נראה שמכל אזור בעולם שלפה אייל רקדנים בעלי גוף דומה, שריריים ודקי גוף, ללא טיפת שומן שתרפד את הגוף ותעמעם את נוכחותו. יוצא דופן הוא רק קלייד עמנואל ארצ׳ר, רקדן כהה עור שגופו מסיבי ושרירי יותר, ובעל נוכחות פיזית יוצאת דופן המזכיר את המודלים בצילומיו של רוברט מייפלתורפ. 

העבודה OCD Love מ־2015 היא החלק הראשון בסדרת עבודות שהעלתה אייל בשנים האחרונות – הכוללת עוד שני פרקים העוסקים באהבה. שבע שנים לאחר שעלתה בפעם הראשונה, היא עדיין רלוונטית מתמיד, במיוחד בעידן הקורונה, שהפך את כולנו ליותר אובססיביים וחדורי חרדה, מתקשים להתקרב לאחרים.


OCD Love/L-E-V
יוצרים: שרון אייל וגיא בכר
מוזיקה חיה: אורי ליכטיק
רקדנים: קרן לוריא פרדס, דארן דבאני, קלייד עמנואל ארצ׳ר, גידו דוטיל, דיינה פהאריליאגה, אדית דומוסלי

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. א

    ראיתי את המופע החזק הזה והוא היה מטלטל בפני עצמו ומלא ביופי ובקושי..

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden