כל מה שחשוב ויפה
מוחמד רסולוף, אין רשע בעולם. צילומים: בתי קולנוע לב
מוחמד רסולוף, אין רשע בעולם. צילומים: בתי קולנוע לב

אין רשע בעולם: האפשרויות שהסירוב פותח, אבל גם אלו שהוא סוגר

״כל מה שאנשים יכולים לעשות הוא לומר לא״ אומר הבמאי האיראני מוחמד רסולוף על הסרט ״אין רשע בעולם״, שביים בסתר בחסות הקורונה כשהיה בחופשה מן הכלא

הסרט ״אין רשע בעולם״ הוא סרט מלא יופי. הבמאי האיראני מוחמד רסולוף ביים אותו בסתר, כשבחסות הקורונה היה בחופשה מן הכלא. הסרט זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין 2020. הבמאי, שנאסר עליו לצאת מגבולות המדינה לא נכח בהקרנה, ובתו באראן, שגם שחקה בסרט, נכחה במקומו. את הדברים שבקש לומר במסיבת העיתונאים אמר דרך הטלפון שהחזיקה ביתו. 

הסרט מורכב מארבעה חלקים. כל חלק הוא סיפור נפרד לכאורה, שמצולם במקום אחר, עם דמויות אחרות, אולם הקשרים שבין הסיפורים הולכים ומצטברים לאורך הסרט. הקשרים האלה אינם נבנים רק דרך הנרטיב, אלא גם דרך מרחבים, המעברים ביניהם, ונסיעות; הרבה נסיעות.

החלק הראשון מצולם בעיר או בפרבריה, ובמרכזו אבא, אמא וילדה ושגרה משפחתית. גבר אוסף את אשתו מהעבודה, יש להם סידורים במרכז העיר וקשה למצוא חנייה. ילדה כועסת שהוריה התעכבו באיסוף ודורשת לאכול פאסט־פוד בתמורה. בדרך הם עורכים קניות בסופר, מבקרים אצל אימו של האב, יש עניינים עם שיעורי הבית של הבת, ובדרך כל הזמן יש פקקים. ומה עוד? שגרה. גם הדבר הנורא שקורה בסופו של החלק הראשון איננו אירוע יוצא דופן. שגרה. 

הסיפור השני מתרחש בכלא. סליחה, זו טעות. הסיפור השני מתרחש בחדר צבאי. ובכל זאת אני משאירה את ״הטעות״ הזו שלי בטקסט. המרחק שבין הכלא לחדר מתקצר לא רק בגלל הדמיון הוויזואלי שבין שני המרחבים, אלא כי הפעילות שנעשית בהם קשורה ותלויה אחד בשני. כדי להוציא להורג את מי שהמשטר רוצה לחסל צריך חייל; כדי לעשות את זה בזמן וביעילות, החייל לא רק צריך להימצא בסמיכות, אלא חשוב שהוא יבין שאין לו מוצא אחר. 

birds

הסיפור השלישי והרביעי מתרחקים יותר ויותר רחוק מהעיר. הם רחוקים לא רק מהציביליזציה, אלא בעיקר מבקשים להתרחק מהמבט. שני הסיפורים האחרונים מתרחשים בלב נופים מרוחקים ויפהפיים. האחד ירוק, מיוער, ויש בו שפע של מים. השני מדברי, ועצום, והכפריים שמתגוררים בו צריכים להתגונן בעיקר מחיות הבר. ההתרחקות מהעיר, מהצפיפות, אינה רק בחירה אסתטית, אלא הולך ומסתבר שהיא גם איזו מן אפשרות לכאורה להימלטות מעינו ואוזנו הפקוחה של המשטר.

מי נמלט לשם? המרחבים העצומים האלה מאפשרים לכאורה להיבלע ולהעלם בתוכם למי שהמשטר רודף אותו. אבל האפשרות הרדיקלית יותר שהסרט מבקש לספר עליה היא האפשרות להימלט מההכרח להיבלע בתוך השיטה: מי שלא רוצה להיות ״מוציא להורג״, יכול להימלט לכאורה למדבר או אל חווה למרגלות נהר. אבל השאלה למה אפשר או צריך לסרב כדי לא להפוך להיות מוציא להורג, או להתבונן בהוצאות להורג מהצד, נוגעת גם למורים, למדענים, לרופאים, כמעט לכולם. 

מפתה לומר שהיופי של המקומות האלה הוא בראשיתי ועצום, מפתה להיסחף אחר האופציה של היבלעות בתוכם, אחר האופציה שהם פותחים לסירוב. אבל הסרט, לא רק שאיננו מניפסט, אלא שיותר מכל הוא מודע למחיר הבלתי ניתן לכימות שיש בכל אחת מן הבחירות. 

מפתה לומר שהיופי של המקומות האלה הוא בראשיתי ועצום, מפתה להיסחף אחר האופציה של היבלעות בתוכם, אחר האופציה שהם פותחים לסירוב. אבל הסרט, לא רק שאיננו מניפסט, אלא שיותר מכל הוא מודע למחיר הבלתי ניתן לכימות שיש בכל אחת מן הבחירות

כך לדוגמה, לקראת סיום הסרט עומד אבא אחד מול בת אחת ומנסה להסביר לה את היעלמותו מחייה. היא תובעת הסבר לתרמית שגדלה בתוכה, לוויתור של האב עליה, למוות של אמה, לשקר שבו נתן לה לגדול. אלו רגעים לא קלים עבור שניהם. היא מדברת שפה אחת, הוא שומע שפה אחרת. היא חיה חיים שיש בהם אפשרות של התלבטות, הוא חי חיים שהיתה בהם בחירה אחת שסגרה על כל הבחירות האחרות.

אבל הסצנה הזו לא עומדת רק לעצמה. האב והבת בלב המדבר, מהדהדים את הבת והאב מהסיפור הראשון של הסרט, אילו שנוסעים במכונית בעיר העמוסה לעייפה. גם שם הבת מסרבת לדבר עם אביה, גם שם, מסיבות אחרות לגמרי, היא טוענת שהוא בגד באמונה.

האם האב והבת באותה מכונית יוכלו אי פעם להתעמת לא רק על ההבטחה לאסוף אותה בזמן מבית הספר, אלא על הדברים שעשה כדי לאפשר לה ללמוד באותו בית ספר? הדברים שעשה כדי לאפשר לה ולאמה לחיות את חייהן? האם היא תוכל לצאת מאותה מכונית ולראות דבר אחר? 

אורלי נוי, שבין השאר מתרגמת ספרות בפרסית לעברית, ציטטה בדברים שכתבה על הסרט ב״שיחה מקומית״, שבאותה שיחת וידאו מהטלפון של ביתו במסיבת העיתונאים אחרי הקרנת הסרט, אמר הבמאי: ״נושא הסרט הזה הוא קבלת אחריות מצד הפרט. רציתי לדבר על האנשים שמסירים מעליהם אחריות ואומרים שההחלטות מתקבלות על ידי אנשים בדרגים הגבוהים יותר בשרשרת הכוח. כל מה שהם יכולים לעשות הוא לומר ׳לא׳. בזה טמון הכוח שלהם״.

אני רוצה לחזור אל היופי של הסרט. אל הפריימים של היופי. הרגעים היפים ביותר בסרט אינם אלו שמתרחשים בלב העוצמה של הטבע. לטבע יש הוד והדר ועוצמה ויופי, אבל הוא רק מקום. הרגעים היפים ביותר בסרט הם הדבר היקר שבין אנשים שכורתים ברית של סירוב. כשהם רחוקים, נמלטים, בורחים מעינו הפקוחה של השלטון, בלב המדבר או היער, למחוות האהבה והקרבה ביניהם יש יופי ועוצמה יוצאות דופן. 

הנה לדוגמה המשפחה בסיפור השלישי. גם שם יש אב ובת. מה הסיפור שלהם? הם עזבו את העיר, ויתרו על מעמד וקריירה, וחיים בבקתה מבודדת בלב יער. למה? למה הם סירבו? ממה הם נמלטו? הסרט לא מספר.

בערב, ביום של אבל וכאב על חבר קרוב שנתפס על ידי השלטון והוצא להורג, הם מציינים את יום ההולדת של בתם. האב קם מהשולחן, מדליק את הפטיפון, ורוקד לביתו ריקוד יצרי מלא אהבה וקרבה, ואושר שאין לו מילים. היופי של הרגע הזה, של הריקוד שהאב רוקד לה, של המבט שלו אליה, אין לו שיעור. 

ולסיום, המעברים. המעברים של הסרט, בין סיפורים, בין חדרים, בין מרחבים, נדמה שהם העיקר. בין בית כלא לבין מדבר, בין מכונית נמלטת להרים לבין נסיעה בלב העיר, ובין יופי ואלימות, אין אפשרות להתרווח ולהיעצר. האלימות, היופי, הפחד, ההימלטות, כולם כרוכים זה בזה. מה שנשאר חקוק, בגוף של הדמויות, בזיכרון של הצופה, בשאלה שהוא הולך איתה הביתה מן הסרט, זה הסירוב. האפשרויות שהוא פותח, אבל גם אלו שהוא סוגר. ״כל מה שאנשים יכולים לעשות הוא לומר לא״.


אין רשע בעולם
בימוי: מוחמד רסולוף
אירן, 2020,150  דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden