כל מה שחשוב ויפה
שי אביבי (משמאל) ונועם אימבר, הנה אנחנו. צילומים: שי גולדמן
שי אביבי (משמאל) ונועם אימבר, הנה אנחנו. צילומים: שי גולדמן

הנה אנחנו: לצאת לרגע מהסכמה של הסרט

הפנים של שי אביבי בסרטו החדש של ניר ברגמן, ״הנה אנחנו״, הם לב הסרט; הפנים, הגוף, ההליכה, אפילו הכעס

הפנים של שי אביבי בסרט ״הנה אנחנו״, אי אפשר לתפוס את כל מה שהן מסתכלות או רואות או מרגישות. ההליכה שלו, השינה הטרופה, הגוף שסגור אל העולם אבל בו זמנית דרוך ומכוון תמיד אל בנו, הם לב הסרט. זה העניין, מה שיש בפנים או נחבא בגוף הוא פרטי לגמרי, הוא בתוכו. הוא לא מיועד לצופה מהצד. 

ראובן (שי אביבי) חולק את חייו עם בנו אורי (נועם אימבר), נער עם צרכים מיוחדים. יש להם שגרה קבועה ועולם שלם. דגים באקווריום שיש להם שמות ומשכיבים אותם לישון, טקסים לפני השינה, ציורים שהאב מצייר לבנו שהם עולם חי של כפתורים ודלתות וחפצים שיש להם נוכחות ממשית.

הבן כבר גדול והם מצטופפים במקלחת ומתגלחים ביחד, יש להם כמה שכנים קרובים, ובעיקר בעל דוכן פלאפל שהוא חבר קרוב ומשפחה. אחד הדברים האהובים עליהם הוא לנסוע ברכב. יש להם מה שנקרא ״הסיבוב הרגיל״ – נסיעה ברכבת הלוך וחזור מחיפה לתל אביב רק כדי לנסוע, בדרך רואים גם את הים. כשהם מגיעים לתחנה הסופית הם עולים על אופניים ורוכבים עליהן הביתה לטבעון רק כדי להשלים את הסיבוב הרגיל.

ומה עוד? פתיתים לארוחת ערב, זהירות מחלזונות, דרכים ושיטות להתגבר על פחד, והשאלה ״אני אוהב את זה אבא?״, שתמיד יש לה תשובה ישרה ומדוייקת. ובעיקר – זה העולם. ויש גם אמא (סמדר וולפמן), שרוצה לאהוב, אבל אין לה ממש מקום, ומחפשת דרכים להיות שם בתוך ומחוץ לבועה הזו.

כשהבן אמור לעבור להתגורר ״בבית חדש״, כזה שאמור לענות על צרכיו, העולם כמובן מתערער. האב, בהחלטה של רגע, מחליט להימלט עם בנו. ״אהבה של שניים וחצי מדריכים שמתחלפים כל שנה״ לא נראית לו כמו הדבר הראוי לבנו, בטח לא תחליף לדבר הזה הקבוע והמלא שיש ביניהם.

מה שמעניין יותר, או נועז יותר, זה להתבונן בעולם הזה דרך הפנים של האב; דרך הסירוב שלו לשמוע את כל המשפטים שהוא מכיר משנים, שהוא חושד בהם שלא נועדו בשבילו, אלא בעיקר בשביל מי שאומר אותם

הסרט בעיקרו הוא סרט מסע, שבונה עלילה מסודרת, תחנות, שלבים, הליכה עד קצוות, ובסוף כמובן התרה. אפשר לכתוב עליו את הדברים שנכון להגיד, אלו שדומים למה ששכנים וחברים ובני משפחה בוודאי אמרו ואומרים לאבא; אלו שאומרים לאבא בתוך הסרט, אבל שהם גם עצות ותובנות שאנשים בעולם רואים לנכון לחלק בשפע כשהם מציצים לרגע לבועה, מתבוננים בדבר הזה שאין להם מילים בשבילו.

אפשר להגיד שלא ברור למי יותר קשה להיפרד, לאבא או לבן. אפשר להגיד שחשוב שלבן יהיה גם עולם נפרד משלו. ראוי להגיד שהאבא מוכרח לדאוג לעצמו לחיים נפרדים. הוא גבר, הוא צעיר, הוא מוכשר, הוא מוכרח להפסיק להשתמש בבן כדי להגן על עצמו. את כל הדברים האלה, בווריאציה כזו או אחרת, אומרים גם אנשים בסרט, ובהרבה מובנים סביב האמירה הזו בנוי גם הסרט עצמו.

אבל מה שמעניין יותר, או נועז יותר, זה להתבונן בעולם הזה דרך הפנים של האב; דרך הסירוב שלו לשמוע את כל המשפטים שהוא מכיר משנים, שהוא חושד בהם שלא נועדו בשבילו, אלא בעיקר בשביל מי שאומר אותם.

סצנה נוגעת ללב במיוחד בהקשר הזה היא אחת התחנות הלא מתוכננות במסע. כשהם נמלטים ומחפשים מקום, הם סוטים מהמסלול הקבוע של הרכבת ומגיעים לבאר שבע. האב נזכר שחברה קרובה מפעם גרה בעיר, שיש לה שני כלבים שהבן מאד אוהב, ובהחלטה של רגע הם נוסעים לבקר אותה. כבר בכניסה האבא מבין שזה לא בדיוק הזמן והמקום.

היא, בלי שהוא יודע, בדיוק יושבת שבעה על אמא שלה, מוקפת סטודנטים וחברים. כשהיא רואה אותם בפתח היא מתרגשת מאד, היא בטוחה שעשה את כל הדרך מטבעון להיות איתה באבל. הוא, כבר בדלת, חושש לגלות לה שלא רק שהגיע מסיבות אחרות לגמרי, אלא שאין לו מושג על מי היא יושבת שבעה. מה יותר רחוק וקרוב ובלתי אפשרי מזה? 

היא אוהבת אותו אהבה גדולה, ומסתבר שגם שומרת זכרונות יקרים לא רק מהקרבה ביניהם, ממי שהיו אחד לשני, אלא מחיים אחרים שהיו לו לפני הכל, לפני שהיה אבא של אורי במלוא חושיו. הוא עומד מול הזכרונות האלה, זכרונות של הבטחה שאפילו כבר מומשה, ומביט בהם באיזו אי נוחות. הם שלו, הוא יודע את זה, אבל הגוף מסרב להיות שם.

birds

אבל מה שקורע את הלב, בתוך הניסיונות שלה לקרבה ונחמה איתו, באינטימיות שהיא מבקשת, זה הכובד הזה שלו שפתאום נוכח במלואו. אין לו שפה, ואפשרות, ורגש, ומקום. זה לא מדויק. יש לו שפה, הוא לא רוצה להשתמש בה. הגוף שלו דרוך וקשוב ומכוון אל בנו. הוא סגור לעצמו.

אין בזה שום דבר הירואי, וגם לא איזו תחושה של הצלה, אבל זה הסיפור שלו. אפשר להגיד, כמו שמטיח בו אחיו, שהוא תמיד בורח, שהוא צריך את הדברים בדיוק כמו שהוא רוצה. אפשר כמו שנהג אוטובוס אחד מנסה, להציע לו שיטות חדשניות שבטח יביאו גאולה לבנו. אפשר להגיד שהוא ויתר על חייו. אבל הוא מחוץ למילים האלה, והן לא משנות. הפנים, הגוף שלו, ההליכה, אפילו הכעס, מספרים את כל זה, אבל גם נשארות לעצמו. 

סרט צריך סיפור לכאורה, צופים רוצים התרה, ילד צריך לגדול, אבא צריך להיפרד. אבל מה שתפס אותי בסרט הזה היו הרגעים שמחוץ לכל הסכמה הזו. לא המסע, ולא ההתרה. אלא הרגעים האלה בלי האוויר, שהם של האבא, רק שלו. זה הסיפור.


הנה אנחנו
ישראל, 2020, 94 דקות
בימוי: ניר ברגמן
3.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שרון מטלון

    סרט מקסים ונוגע ללב . המלצתי לכל חברי לראותו .
    עבדתי שנים רבות עם ילדים ( צעירים ) על הספקטרום ונהנתי ממשחקו המופלא של שי אביבי וכן של נעם
    ממש מקווה שהרבה אנשים יצפו ויהיו סבלנים כלפי האוכלוסיה המיוחדת

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden