כל מה שחשוב ויפה
יונאס פוהר רסמוסן, לברוח. צילומים: בתי קולנוע לב
יונאס פוהר רסמוסן, לברוח. צילומים: בתי קולנוע לב

לברוח: מעורר השראה, מרגש ומטריד. למרות ובזכות האנימציה

על רקע הסיפורים המתהווים של פליטים, של מגורשים, של ״בלתי חוקיים״ ושל כלואים במחנות מעבר, צריך להקשיב לסרט האנימציה התיעודי ״לברוח״, אבל צריך גם להיזהר מהתרגשות. זה לא סרט בדיוני, זו המציאות

כשהסרט כמעט נגמר, ואמין, הגיבור, כמעט סיים לספר את סיפורו, רציתי נורא שאפילו לרגע הוא ייצא מתוך האנימציה. הייתי חייבת לראות אותו, אפילו מרחוק, מטושטש, בצילום ממשי. רציתי לראות איש ממשי. כשכותרות הסיום הסתיימו, וכבר הייתי בדרך החוצה, חשבתי עד כמה הדבר הזה של להימלט, של להיות ״לא חוקי״, של להסתיר אנשים שקרובים לך מאד, עד כמה הדבר הזה הוא שפה, שיש בה דקדוק אחד, של עבר והווה מתמשך.

הסרט ״לברוח״ הוא סרט אנימציה תיעודי שמספר את סיפורו של צעיר, פליט שברח מאפגניסטן לפני יותר מ־20 שנה, הגיע כנער לדנמרק, והוא מתגורר בה היום עם בן זוגו. הסרט זכה בפרסים רבים ומועמד לשלושה פרסי אוסקר – הסרט הזר, הסרט הדוקומנטרי, סרט האנימציה.

אני יכולה לספר שלצעיר קוראים אמין, שיש לו קריירה אקדמית מזהירה, שהוא עשה דוקטורט בסטנפורד, ושהמנחה שלו רוצה שהוא יחזור לשם. זה לא יהיה ספוילר, לא כי זה לא העיקר, אלא כי כל הפרטים הביוגרפיים האלו שמופיעים בסרט, מופיעים אחרי הכתובית שמזהירה שחלק מהפרטים והשמות של האנשים בסרט שונו כדי לשמור על שלומם.

הטשטוש של הדמות, השמירה על פרטיותה, נעשית לא רק באמצעות האנימציה, אלא גם באמצעות הפיתוי של הצופה להיכנס אל סיפור תיעודי, שהוא יודע מראש שהפרטים שהוא ידע על הדמות לא יאפשרו לו לזהות אותו ברחוב או בעבודה. אפילו לא במסמך רשמי, תעודת זהות או כרטיס נסיעה, שבמקרה יתגלגל לידיו.

הסרט מספר לא רק את הסיפור, אלא את סיפור הסיפור. הבמאי, יונאס פוהר רסמוסן, מכיר את אמין (כך אקרא לו גם כאן) מנעוריו. הוא, כמו אחרים בסביבה שבה גדלו ולמדו, ידע תמיד שאמין הגיע ממקום אחר, אבל את הסיפור על המקום שממנו בא – על הילדות, על הדרך, על הקרובים שאבד, על האנשים שהוא קשור אליהם – הוא סיפר לו לראשונה במהלך העבודה על הסרט. הסרט מספר גם את זה, את פעולת הסיפור.

השימוש באנימציה בקולנוע דוקומנטרי, או בקולנוע שיש בו גם ממדים דוקומנטריים, רווח בשנים האחרונות יותר ויותר. הסרט הבולט ביותר, שכמו שסיפר במאי הסרט ב״הארץ״, הוא ״ואלס עם באשיר״ של ארי פולמן. פולמן עשה באנימציה שימוש כדי לשחזר זיכרון או סיוט, כדי להבין איזה דבר, איזו שכבה של זמן או מקום, שהייתה אבודה ונוכחת בו זמנית.

רייצ׳ל לאה ג׳ונס ופיליפ בלאיש השתמשו בה בסרטם ״לאה צמל: עורכת דין״ כדי לתעד סיטואציות שאסור לתעד בבית המשפט, או במקומות אחרים שנכחו בהן דמויות שאי אפשר היה לחשוף: נער צעיר שנתון לחקירה ממושכת בשל מעשה שהוא טוען שלא עשה, אישה שבקשה לפוצץ את עצמה במעשה של טרור כדי להשתחרר מחיים אלימים וקשים. בין הסרטים הללו הולך וצומח כמעט תת ז׳אנר של סרטים שמתעדים בדרך הזו פליטים.

האנימציה התיעודית מאפשרת לשחזר מציאות שהיא סיוט, להיזכר בעבר שהתרחש במקום שאי אפשר לחזור אליו, ולהיזהר מהזיכרונות הללו בו זמנית. במילים אחרות, היא מאפשרת גם לגלות וגם להסתתר, והסגנון של הציור ב״לברוח״ קשור בדיוק במתח הזה

בשביל כל הסיפורים האלו, של אנשים שמבקשים להסתתר או של זמנים שאי אפשר לשחזר, האנימציה התיעודית פותחת אפשרות בו זמנית לספר ולשמור על פרטיותו וחייו של המספר; היא מאפשרת לשחזר מציאות שהיא סיוט, להיזכר בעבר שהתרחש במקום שאי אפשר לחזור אליו, ולהיזהר מהזיכרונות הללו בו זמנית. במילים אחרות, היא מאפשרת גם לגלות וגם להסתתר, והסגנון של הציור קשור בדיוק במתח הזה.

בוואלס עם באשיר, ההתחקות אחר זיכרון מודחק מעוצבת דרך ציור שהוא מציאותי ממש. אפשר לזהות בו דמויות מוכרות, מחוות של גוף, מציאות. בלאה צמל עורכת דין, הסגנון של הרישום הוא חלק מהניסיון לחשוף את מה שהרשויות מסתירות. הרישום בקווים חריפים ועדינים משרטט את קוויה הסמויים של המציאות, מבקש לדייק מציאות מוסתרת, לחשוף אותה.

ממש כמו ״סרט מצויר״

ב״לברוח״ הדמויות מעוצבות באנימציה בסיסית, לעיתים הן נראות ממש כמו מ״סרט מצויר״. במילים אחרות, האנימציה עושה את הדבר ההפוך משני הסרטים הללו. במקום לחשוף היא מטשטשת, מעבירה את הסיפור לצורת ביטוי אחרת. מרוחקת. אבל דווקא כי השימוש באנימציה כדי לספר סיפור כזה כבר איננו יוצא דופן, עניינו אותי דווקא החריגות ממנה: עניינה אותי הדרך שבה המציאות לא רק מדומיינת במכחול או בתוכנת מחשב, אלא לרגע מתעתעת גם בהם.

הנה לדוגמה מופיע פתאום על המסך קטע ארכיון. הפריים מצטמצם, רבוע של הקרנה בתוך רבוע גדול יותר, כאילו אנחנו מציצים לסרט שמוקרן במקום אחר, או מחטטים באיזה ארכיון ומתבוננים בחומרים ישנים. הצבעים מתחלפים, הצהוב של הישן, הנצנוצים של ההקרנה של הפילם, ועל המסך ניבטת אפגניסטן. עיר, מקום, אנשים. כל זה היה מזמן, במקום אחר, אבל נוכח כמו ארכיון פרטי או משפחתי. אמין מתגעגע לשם? למי הוא מתגעגע? יש עדיין אנשים קרובים לו שחיים שם? ככה, כמו הסרט הצהוב הזה, נראה גם הזיכרון שלו?

והנה קטע אחר. הם מנסים להימלט מרוסיה לאירופה בספינה. צפוף ומחניק, הים זועף, הספינה כמעט טובעת. את כל המהומה על הסיפון קוטעת או מעצימה צפירה של ספינה מתקרבת. האנימציה היא ציור, אבל הסאונד הוא אותו סאונד של ממשות, ספינה ממשית מתקרבת. היא ענקית. מצויירת וענקית.

הציור של ספינת התיירים הוא בסגנון אחר מהציור של הדמויות בסרט. היא חדה, בהירה, מכאנית, ציור שהוא שרטוט. על כל הפריים נפרשת עוצמה גדולה של ספינה, ופרטים. הרבה פרטים. פרטי פרטים. תיירים לבושים היטב שמשקיפים על אנשים שצועקים אליהם בשפה שהם לא מבינים, תיירת שהייתה רוצה להושיט יד, אבל היא לא ארוכה מספיק. בינתיים היא נשענת על מי שנראה כמו בן זוג.

ומעל לכל, בסאונד, מערכות הכריזה. אנשים שהם מערכות כריזה, או להפך. אי אפשר לא לפחד ברגע הזה. לפחד יחד עם הדמות, להבין שיש עוד כמה רגעים שאם זה לא יצליח, אם לא יחלצו אותם בדקות הקרובות, הכל יגמר. להבין שמוכרחים להצליח, ושהכל אבוד מראש. הציור מאפשר לספינת התיירים ממש למלא את המסך, להיות עצומה עד מחוץ לפריים. הוא מאפשר גם להחליף זווית ולהתבונן ממנה, מראש הסיפון, אל מה שנראה כמו רפסודה עמוסה ומוטרפת. שתי הסירות האלה, הספינה והסירה, הן חיים אחרים לגמרי, ומאותו עולם ממש.

כשהפליטים כבר על החוף, לא זה שאליו קיוו, הציור מתחלף שוב בארכיון. בית כלא. ככה זה נראה לפחות. בית כלא לפליטים. ההזנחה, השירותים השבורים, המאמץ לשוות לזה צורה של בית, הפחד, החרדה שהחיים יסתיימו ממש שם. העובדה שהכלא הזה מתועד לא יוצאת מהראש. יש מקומות כאלה, יש מי שחושב שהם ראויים למגורי אדם, יש מי שחושב שמי שאין לו אזרחות, שמי שנמלט ממנה, המקומות האלו ראויים לו, הוא ראוי להם.

birds

הסרט הזה מספר סיפור שאי אפשר שלא להקשיב לו. ובו זמנית זה סיפור שקורה כל הזמן, ברעש מחריש אזניים, במקומות שאף אחד לא רואה. בדרך הביתה חשבתי כמה מפתה לראות סיפור כזה בקולנוע, כמה הוא מרגש, כמה הוא ראוי לפרסים. דיברתי עם עצמי על האיש ועל הסרט, ולא הבנתי למה לא נוח לי.

ואז לרגע הבנתי. זה לא רק זה שאחרי כל כך הרבה שנים, וחיים שלמים, הסיפור הפרטי הזה עדיין נזקק לאנימציה כדי להיות מסופר. זה בעיקר שעל רקע הסיפורים שהולכים ומתהווים ממש עכשיו, של פליטים, של מגורשים, של ״בלתי חוקיים״, של כלואים במחנות מעבר, הסרט הזה, שכל העולם מתרגש ממנו, נראה לי כמו בדיון. צריך לדייק, ההתרגשות ממנו נראית לי כמו התרגשות מסרט בדיוני.

הסרט הזה, בעיקר האיש הזה, נקרא לו אמין, הוא השראה גדולה. צריך להקשיב לו, אבל צריך להיזהר. כשיוצאים מהקולנוע והוא מתערבב עם סיפורים אחרים, מתהווים, קשה להחזיק בו, הוא נראה כמו בדיון. אני מדמיינת אותו כמו עפיפון: צריך להחזיק בו כמו בחוט ארוך, לא להסתפק בפרסים.


לחיות
דנמרק, 2021, 90 דקות
בימוי: יונאס פוהר רסמוסן
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden