כל מה שחשוב ויפה
פאבל לוז׳ינסקי, סרט מרפסת
פאבל לוז׳ינסקי, סרט מרפסת

סרט מרפסת: כוריאוגרפיה מדוקדקת של רגעים מקריים

בסרט מרפסת מתאר הבמאי הפולני פאבל לוז׳ינסקי שיחות שהוא מנהל עם עוברי אורח שחולפים ברחוב כשהוא מתבונן ומצלם אותם ממרפסת ביתו. השיחות הללו הופכות לרגעים אנושיים יקרי ערך

״סרט מרפסת״ עטור הפרסים של פאבל לוז׳ינסקי הוא סרט מרחיב לב, אנושי, ומלא באהבת אדם. נכון, אנושי ואהבת אדם אילו תארים שמצמידים לתיאור של לא מעט סרטים, אבל בסרט הזה אהבת אדם או אנושיות הן לא רק הנושא. הן גם לא רק אופן ההתבוננות. הן כמעט הפעולה עצמה.

אבל קודם כל הצילום, העשייה של הסרט, ומה שרואים מכל זה: כשמתבוננים במסך בתחילת הסרט קורה משהו משונה – המצלמה מחפשת להתמקם. על המסך אפשר לראות בזוית מוזרה מלמעלה, או קצת באלכסון, חתיכת מדרכה, משהו שנראה כמו דשא או גדר, ואנשים עוברים על המדרכה. אבל זו לא רק התמונה או הזווית שממנה הדברים מצולמים. יש גם משהו שנראה לכאורה ״לא עשוי״ או מרושל.

לפעמים בגלל הזווית של המצלמה או הקצב שלה אפשר להרגיש קצת סחרחורת, לפעמים באמצע הסצנה מציץ פתאום תלוי מלמעלה הבום – אותו מוט של הקלטה שמשתמשים בו בסרטים. זה חפץ שבדרך כלל מנסים כמובן להסתיר – הוא כלי עבודה, לא חלק מהתמונה. אבל בסרט הזה מבחינים בו בתוך הפריים. לפעמים המצלמה עוברת מהר ממבט רחב לקלוז אפ, לפעמים הבמאי גם מכריז על זה. השינוי של הזווית, הנוכחות של הבום, כל סימני העשייה האלה – לא נחתכו בעריכה. הם נמצאים על המסך.

על מה מדברים אנשים שעוברים על מדרכה עם מישהו שהם לכאורה לא מכירים? לפעמים הוא מזמין אותם לשיחה על החיים ועל המשמעות שלהם. לפעמים הוא שואל אותם על כאב פרטי, על פרידה, על אהבה שנגמרה

איפה המקום הזה? אם לא קראנו את התקציר נבין לאט לאט. זו אחת השכונות בוורשה. הבמאי עומד במרפסת הבית ומבקש מעוברי אורח ברחוב לדבר איתו למצלמה. הסרט כולו בנוי מהמפגשים האלה, בין במאי עם מצלמה על מרפסת גבוהה, לבין עוברי אורח. את הבמאי עצמו לא רואים, רק שומעים. המצלמה סטטית וממוקדת בדמויות. לרגע אחד בסרט חלק קטן מהפנים שלו נראה כשהוא עסוק במה שנראה כמו ניקוי העדשה. האם זה עוד רישול שלא נחתך בעריכה?

 

על מה מדברים אנשים שעוברים על מדרכה עם מישהו שהם לכאורה לא מכירים? לפעמים הוא מזמין אותם לשיחה על החיים ועל המשמעות שלהם. לפעמים הוא שואל אותם על כאב פרטי, על פרידה, על אהבה שנגמרה. לפעמים זה מלא עצב, לפעמים זה מלא הומור. גם הומור עצמי. לפעמים הם מדברים על הכלב, על העבודה, על מזג האוויר.

יש משהו מלא כוח בהזמנה של עוברי אורח לדבר איתך כשאתה עומד מוגן מאחורי המצלמה. הבמאי כמובן יודע את זה, אבל באופן עדין שהולך ומצטבר לאורך הסרט נהיית איזו קרבה, מתהווית איזו צניעות, לרגעים, בדרכים בלתי צפויות. פתאום גם הבמאי נהיה חשוף.

כל מיני סוגים של אנשים עוברים על המדרכה הזו: ילדה על קורקינט שנעצרת לרגע, אשה שממהרת לעבודה אבל מבטיחה לחזור, ילד על אופניים שנעצר לדבר על העתיד, גבר שאהובו זה 40 שנה הלך לעולמו. ״חייתם יחד באותו בית?״ שואל אותו הבמאי. התשובה שלו חושפת לא רק סיפור פרטי, אלא מבהירה לנו איך אפשר לחיות אהבה בתוך עולם שמסרב להכיר בה. ויש גם אשה שמשתכנעת לשיר אל מול המצלמה, ואחרת רוקדת, וגם כאלה שעוברים בלי להיעצר.

יש אנשים שעוברים שם יותר מפעם אחת. לדוגמה, אשה מבוגרת שעסוקה בתחזוקה. באביב או בקיץ היא מכסחת את הדשא, בסתיו היא גורפת עלים, בחורף מפנה את השלג. החיים שלה מובנים על פי לוח השנה. היא כמעט מסמן של הזמן עבור אנשי השכונה. גם אשתו של הבמאי עוברת שם מול המרפסת. לפעמים היא מתמסרת למצלמה, ולפעמים סונטת בו על ״העבודה שלו״, על העמידה שלו ״מבחוץ״. ויש גם אסיר שבדיוק משתחרר ומחפש מקום או בית או עבודה, ויש לו משאלה למות כאדם הגון.

המפגשים עם הדמויות הם מפגשים קצרים. הבמאי לא מעכב אף אחד לשיחת נפש ארוכה (אם היתה כזו היא לא בתוך הסרט). הוא גם לא מציץ למקומות שהם לא נותנים לו להיכנס אליהם. הריכוז ברגעים, המהירות שבה הם חולפים – הם כמעט כוריאוגרפיה מדוקדקת של רגעים מקריים.

היפוך של המבט

ויש כמובן את המבט, אותו המבט שאנחנו מכירים מסרטים דוקומנטריים, כזה שמופנה אל אנשים אקראיים. אפשר לחשוב לדוגמה על ״אנשים ומקומות״ של הבימאית אנייס ורדה והאמן JR. גם הסרט ההוא עוסק במפגשים בין אנשים, על הדבר היקר שקורה ביניהם, וגם הוא סרט מלא יופי ואהבת אדם. אבל משהו במצלמה בסרט הזה עובד אחרת. זו אינה מצלמה של מפגש פנים אל פנים, בגובה העיניים.

בסרט מרפסת זו מצלמה שמוצבת בגובה ומתבוננת מלמעלה. זו גם אינה מצלמה שמחזיקים אותה והולכים איתה ממקום למקום, שאפשר להביא אותה למפגש שקורה בחוץ. זו מצלמה שתמיד נשארת סטטית. הקביעות והגובה שלה הם לא רק היפוך של המבט בגובה העיניים, אלא יש בהם סימון של אותם יחסי כוח שקיימים, לכאורה, בין במאי למצולמים.

באופן מפתיע קורה בסרט הזה בו זמנית גם דבר הפוך: כדי שהאנשים יכנסו לפריים, או יכנסו לסרט, הבמאי צריך לבקש מהם להתקרב, להיענות לבקשה שלו. הם מצידם מתבוננים אליו, כאילו הוא כלוא באיזו עמדה, כאילו הסרט שלו תלוי ברצון הטוב שלהם. המבט של האנשים מול המצלמה מופנה כלפי מעלה, אל הבמאי במרפסת שלו, אל הקשב שלו.

אנחנו לא רואים אותם מציגים משהו אל מול המצלמה כמו בתוכנית ריאליטי, אלא מתבוננים בהתבוננות שלהם בבמאי. לאט לאט, החשיבות העצמית של במאי שמכריז בפי עוברים ושבים על הפרויקט שלו, מתפוגגת. המבט המתבונן בבמאי, ההפתעה שהפרויקט שלו יוצר אצלם – כל אלו הופכים את הדיאלוגים הקצרים לדבר יקר ערך שקורה בין שני אנשים.

birds

לקראת סיום הסרט יש כמה סצנות יפהפיות שאסור לי לתאר מראש. הן צריכות לקרות מול עיניו של הצופה. כל מה שאני יכולה לומר הוא שהן חושפות לא רק קרבה ממשית ומתמשכת, אלא גם את הדבר יקר הערך שקורה ביומיומיות עצמה, בקביעות שלה. כשהולכים בשכונה הביתית אחרי הסרט הזה, פתאום לרגע רואים אותה אחרת, וחושבים כמה טוב שהיא מוכרת כל כך ושהאנשים בה כמעט מזוהים, מבלי משים.


סרט מרפסת
במאי: פאבל לוז׳ינסקי
101 דקות, פולין, 2021
4 כוכבים
פסטיבל דוקאביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden