כל מה שחשוב ויפה
רבקה מיכאלי, מה קורה לי בזמן האחרון. צילום: יעקב אגור
רבקה מיכאלי, מה קורה לי בזמן האחרון. צילום: יעקב אגור

מה קורה לי בזמן האחרון: לרבקה מיכאלי לא קל להיות שמאלנית

הסרט הדוקומנטרי ״מה קורה לי בזמן האחרון״, שיוקרן בדוקאביב, מלווה את רבקה מיכאלי בביקור של ילדיה בארצות הברית, ותוך כדי מתמודד עם שאלות על ישראליות, פוליטיקה, קהל וקשר בין־דורי

היא לא נראית בת 84; גם לא נשמעת בגילה. לרבקה מיכאלי, עטורת התפקידים והפרסים, שנולדה בירושלים והחלה את הקריירה בגיל 11 בשנות ה־50 של המאה הקודמת – יש פילמוגרפיה משלה, עמוסה ברשימת הסרטים, ההצגות, התכניות והמופעים שבהם כיכבה. יש לה גם מרץ, כאילו רק אתמול התחילה את הקריירה. אפילו בסרט הדוקומנטרי החדש אודותיה, היא כמו מגלמת תפקיד. גם כשזה בתפקיד עצמה, היא פוטוגנית ושובת לב כהרגלה, יודעת שאסור שיהיו רגעים מתים מול המצלמה.

היא כובשת עם חיוכה וזורמת עם התעתוע המחשבתי שלנו – האם ג׳סטה מסוימת היא שלה או הוראות בימוי? כך או כך, החן הזה שלה מתפקע ויוצא כנגד מזג האוויר הקר, כנגד העצבות והקדרות של משחקי הקרבה־ריחוק, כנגד הדכדכוך עם כל השמצה או גל ביקורת כלפיה. החיוך שלה ממיס הכל, מתגבר על הקושי, מחמם.

אמנים רבים נתפסים בימינו כנציגים פוליטיים; פרזנטורים של אידאולוגיה. נדמה שאין מנוס מזה: ברגע שאת מפורסמת, בכל מקום שבו תהיי – את נתונה למתקפת מצלמות והבמה עצמה משקפת את עמדותיך. מי שבעיקר מצופה מהם לשאת בנטל הייצוג של הישראליות ה״נכונה״ הם האמנים שצמחו כאן, מאז קום המדינה ועד להתבססות התרבות הישראלית.

האמנים נתפסים כמכונני השפה האמנותית העברית, ולכן גם סופגי האש העיקריים על עמדותיהם הפוליטיות כשאינן לאומיות או לאומניות. ככה זה כשסימני החלוציות מעטרים את קורות חייהם, כשהם הפסקול של התרבות המתהווה כאן. מה קורה עם הדור השני? ילדיהם של אותם חלוצי תרבות? אם נרצה למצוא נושא רוחב שבו עוסק הסרט ״מה קורה לי בזמן האחרון״, סרטה הקטן אך המונומנטלי של הבמאית המוכשרת תמר טל­־ענתי (ענת גוב: על החיים ועל המוות), הרי שזה הקשר הבין־דורי הטעון.

רטרוספקטיבה ארכיונית

״מה קורה לי בזמן האחרון״ (Yes דוקו, בכורה בפסטיבל דוקאביב) מגולל את קורותיה של רבקה מיכאלי, האמנית (השחקנית, הזמרת, מנחת התכניות, הקומיקאית, השדרנית והרשימה עוד ממשיכה), הגברת הראשונה של הבידור הישראלי, כשהמצלמה מלווה אותה בביקור אצל שני ילדיה המתגוררים בארצות הברית.

כותרת הסרט לקוחה מתוך האלבום ״שעות נוספות״ (מילים: דוד אבידן; לחן: אריאל זילבר) שמתוכו ביצעה מיכאלי בשנות ה־70 בצוותא את השיר ״מה קורה לי״. הכותרת מופיעה ללא סימן שאלה, נתון שקצת שבר את ליבי כשהבנתי שזהו באמת הזמן האחרון – לא רק סרט תיעודי אלא גם רטרוספקטיבה ארכיונית לרבקה מיכאלי, שעוד אפשר לכבד ולהתכבד בעשייתה (גילוי נאות: באופן אישי אני מאוד אוהבת את רבקה מיכאלי והקאמבק שלי לזירה התרבותית התאפשר בעקבות ראיון לתכנית שלה. אולי בהזדמנות אספר גם את האנקדוטה הזו).

״מה קרה לכם?״ היא שואלת אותנו, היושבים מעברו השני של המסך, בפליאה, ״אסור להיות איש שמאל בלי להיחשד בבגידה״? בהמשך היא תתוודה על אישה אחת ימנית שהעריצה, שמה נעמי שמר

״כל כך קשה בארצנו הקטנה לספר מה אתה חושב פוליטית וכל כך זה לא מתגמל״ – במילים אלה נפתח הסרט, שיהווה בהמשך מעין אלבום זיכרונות רפרטוארי של מיכאלי. מיכאלי, שהופיעה לצידם של בכירי תעשיית הבמה הישראלית – ביניהם אסי דיין, טוביה צפריר ויוסי בנאי – מותקפת ומושמצת כיום בשל עמדותיה השמאלניות.

כשהיא לא חסה על עצמה וקוראת טוקבקים אנונימיים, היא בעיקר קוראת ״עופי מפה״. הזיכרון של המגיבים כך נדמה, קצר. הם שוכחים את מי הם מגרשים. ״מה קרה לכם?״ היא שואלת אותנו, היושבים מעברו השני של המסך, בפליאה, ״אסור להיות איש שמאל בלי להיחשד בבגידה״? בהמשך היא תתוודה על אישה אחת ימנית שהעריצה, שמה נעמי שמר.

רבקה מיכאלי, מה קורה לי בזמן האחרון. צילום: עמנואל מאייר

רבקה מיכאלי, מה קורה לי בזמן האחרון. צילום: עמנואל מאייר

מיכאלי, ששני ילדיה יונתן ומיכל עזבו את ישראל, מגלה את עומק הישראליות שלה דווקא בניכר, במהלך הביקור אצלם. החיבור העמוק שלה לישראל נשזר דרך הסיפורים, הזיכרונות מהבמה והזיכרונות מהיותה אם צעירה בתקופה אחרת. אלה כמו מציירים את תבנית נוף מולדתה ואת החלום ושברו – העובדה שילדיה רחוקים ממנה ומהישראליות שלה. ״איך אנשים גרים כאן בהתנדבות?״ היא שואלת, ״מה רע בתל אביב?״ ובהמשך תאמר, ״הארץ הכי יפה שיש היא ארץ ישראל״.

birds

הבחירה לצלם את מיכאלי בחו״ל במהלך נובמבר 2019 מאפשר זום־אאוט מהתסיסה המקומית בתקופה של משבר מתמשך שכמו מעצב מציאות מחדש. במהלך הביקור הזה מתעוררות אצל הצופה שאלות רבות. אחת מהן היא הגורל שהרחיק אותה מילדיה ופערי המציאות הישראלית אל מול זו האמריקאית.

״מגיל אפס אני מדברת לתינוק דמיוני באוטו, נורא רציתי להיות אמא״, היא פותחת פצע פתוח של סבתאות מפוספסת בפוטנציאל, שכמוהו כרגע נמנע ממנה לחוות. סבתאות שמשרתת אותה בתפקיד קטן שהיא מגלמת בסרט הסטודנטים של נכדה, הסטודנט האמריקאי לקולנוע. הסטנד־אפ כמו שגור על לשונה, דבר של יום־יום. כשהיא מדברת, היא מבריקה ועוקצת את עצמה ואותנו, מה שיוצר אצלנו הצופים הנאה גדולה להקשיב לה. ״אני במהות שלי אורתודוקסית״ היא אומרת לנכדתה הקונסרבטיבית, ובעוד כלתה תומכת ב־BDS – היא לא מבינה איך אפשר להחרים תרבות.

השיח של מיכאלי הוא שיח מעורר מחשבה. לא רק שיח על תרבות אלא גם שיח על ביקורת. היא ניצבת בסרט כמו בניין מפואר, שאת כל מרצפותיו אספה במו שעותיה, בתקופה שמעטות היו הנשים שהותירו בה את חותמן. ברקע דמדומי שקיעה של הדברים שכבר אינם, דברים שהישראליות הוקיעה. זה נוגה. האישה הזאת שהקריבה ונאבקה בשדה שמעטי מעט שרדו בו – צריכה לחוש תחת מתקפה תמידית של ניסיון להשתיקה. בסרט המצלמה היא כמו מיקרופון שמאפשר לה לשאול אותנו לתהות, והנוסטלגיה היא כמו במה שלא נגמרת.

תמר טל־ענתי מוכיחה שוב את כשרונה הדוקומנטרי ביכולתה להעניק נוכחות לדמות גדולה מהחיים ולהגן תוך כדי חשיפתה על השבריריות של החיים המתועדים, שהמצלמה מוטמעת בפרטים הקטנים ביותר של השגרה.


מה קורה לי בזמן האחרון
בימוי: תמר טל־ענתי
57 דקות, ישראל 2022
4 כוכבים
פסטיבל דוקאביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden