כל מה שחשוב ויפה
הגיבור. צילומים: באדיבות קולנוע לב Amir hossein Shojaei
הגיבור. צילומים: באדיבות קולנוע לב Amir hossein Shojaei

״הגיבור״: תעתוע שנטוע בלב האנושיות

סרטו החדש של הבמאי האיראני אסגאר פרהאדי עוסק באסיר שלרגע נדמה שהוא מצליח להתל בעולם, ולרגעים אחרים נראה שהעולם מהתל בו. כל זה גולש גם למציאות שמחוץ לסרט ולשאלות אודות גניבות ספרותיות

יש משהו מתעתע בסרט עטור הפרסים ״הגיבור״. התעתוע הוא גם לכאורה שם המשחק, כלומר – על זה הסיפור. הסרט זכה בפרס הגרנד פרי בפסטיבל קאן 2021, היה מועמד לאוסקר ומועמד לפרס גלובוס הזהב. הבמאי, אסגאר פרהאדי, זכה באוסקר פעמיים בעבר – על סרטיו המופתיים ״פרידה״ ו״הסוכן״.

כשהתעתוע הוא לב הסיפור, קשה להכריע מהו סיפור המעשה או ליתר דיוק – קשה להכריע איך לספר אותו. אנסה לספר את מה שלכאורה לא מוטל בספק: אסיר יוצא לחופשה של יומיים. הוא מספר לקרוביו שאינו יכול לחזור עוד לכלא והוא נחוש לפתור את מה שהביא אותו לשם. כדי להשתחרר הוא צריך לשלם לקרוביה של אשתו לשעבר חוב גדול שהוא חייב להם. הוא כבר הסתבך בעבר עם נושים וריביות ושוק אפור או שחור, וגם עכשיו אין לו את כל הכסף שהוא חייב. אבל הוא אומר שהוא חייב להשתחרר, והם רוצים בטובתו. הוא מספר שיש לו כמעט חצי מהסכום, ואם קצת ילכו לקראתו – הוא יוכל להשתחרר, למצוא עבודה ולהחזיר את שארית החוב בתשלומים. זה יאפשר לו גם לחזור ולגדל את בנו, שבינתיים גדל אצל אחותו.

מגרעין הסיפור הפשוט הזה הכל רק הולך ומסתבך. קרוביה של אשתו, עוד לפני שראו בעיניים את סכום הכסף שיש לכאורה ברשותו, שבעים מהבטחות ומסרבים להסדר. משפחתו לעומת זה מגלה שאת הסכום שיש לו לכאורה הוא השיג כשמצא באקראי תיק שנשכח ובו מטבעות זהב. לא הוא עצמו מצא את התיק, מעורבת בסיפור גם אישה אהובה, אבל כל זה לא משנה, כי אם הם ימירו את המטבעות שנמצאו בתיק בכסף הכל ייפתר. אבל אז ברגע של התפכחות או של יושרה או דווקא של מניפולציה, הוא מחליט לחפש את בעליו של התיק האבוד ולהחזיר את הסכום כולו לבעליו.

הסיפור מתרחש באיראן, חלק ממנו קורה בין כתלי הכלא ומעורבים בו סוהרים, אסירים, עיתונאים, אגודות צדקה, גברים שמגינים לכאורה על בנות חסותם, ונשים שמסתירות סודות – כל אלה הופכים את הסיפורים לסבוכים וסותרים

והנה יש לנו סיפור מופתי, או ההפך הגמור ממנו. אסיר שמרצה עונש בגלל שיש לו חובות עצומים ואין לו כסף להחזיר אותם, יכול לזכות לכאורה בסכום עתק ועושה את המעשה הראוי והנכון ומוותר עליו. האם זה משנה אם הוא מוותר על כסף שלא היה שייך לו מלכתחילה? האם זה משנה שיתכן שהכסף הושג מלכתחילה בדרכי מרמה? האם זה עושה את המעשה שלו, את ההחזרה לבעלים, מעשה יותר או פחות הרואי? או אולי דווקא מניפולטיבי? האם זה עושה אותו אדם יותר טוב או פחות אמין?

העובדה שהסיפור מתרחש באיראן, שחלק ממנו קורה בין כתלי הכלא, שמעורבים בו סוהרים, אסירים, עיתונאים, אגודות צדקה, גברים שמגינים לכאורה על בנות חסותן, ונשים שמסתירות סודות – כל אלה הופכים את הסיפורים לסבוכים וסותרים שקשורים אלו באלו. העובדה שקשה לדעת מי מכל אותם דמויות או בעלי תפקידים פועל בשם מי הופכת את הסיפור למטריד יותר ויותר. העובדה שאנחנו לכאורה רחוקים לגמרי מהיכולת לפענח את הקודים של העולם שבו מתרחש הסרט, שנקודות המבט לאורך הסרט מתחלפות באופן מסחרר – כל אלה הופכים שוב ושוב את מה שנדמה לרגעים כמפתח לסיפור – מפתח עלילתי, פוליטי או חברתי – לפיתיון שמסתיר סיפור אחר לגמרי.

יחסי ציבור לכלא

הנה למשל מפתח אחד: אנשי הכלא מבקשים להתגאות באסיר שברשותם. מבחינתם זו הזדמנות יוצאת דופן להראות עד כמה הכלא, שהוא מוסד ידוע לשמצה, הוא בעצם מפעל שיקום שאנשים שנכנסים אליו יכולים לצאת ממנו טובים יותר. כדי להפיץ את הסיפור, כלומר לעשות יחסי ציבור לכלא או לעצמם, הם מזמינים צוות טלוויזיה שיראיין את האסיר. הוא מצידו שמח על ההזדמנות ומבין את הפוטנציאל הגלום בה, משחזר את הסיפור אל מול המצלמות ובו זמנית משבח את הסוהרים על היחס שאותו הוא מקבל.

לרגע אחד, בהכנות לכתבה, כשהוא מבקש לדייק את הפרטים, ולהסביר שדווקא בת זוגו לעתיד היא זו שמצאה את הארנק ולא הוא עצמו – הם מבטלים את חשיבות הפרט הזה. האם הוא איש שנצמד לאמת יותר מסוהריו? האם הסוהרים משתמשים בו כדי לשווק לא רק את הכלא, אלא את השלטון כולו כמי שמיטיב עם אזרחיו? האם שיווק הסיפור שלו בציבור נועד בעצם להסתיר סיפור על אסיר אחר שמצא בכלא את מותו? ואולי דווקא האסיר משתמש בהם כדי להיטיב את תנאי מאסרו, או לחילופין כדי לגרוף אהדה ולקדם את שחרורו?

עוד דוגמה למפתח אחר לפענוח: לאסיר יש כאמור ילד שגדל אצל אחותו. האם הוא משתמש בילד המסוים הזה, ילד שהסבל שלו מצטלם טוב, באופן מעוות כדי להשיג את שחרורו? או אולי דווקא הוא זה שמסור לילד לעומת האם – שלכאורה סבלה מהבעל עד שהתגרשה ממנו ועכשיו מצאה לה בעל חדש – היא זו שנטשה את הילד כשהשאירה אותו אצל קרוביו ולכן אחראית למצבו? אולי, כמו שנרמז לרגע בסיום הסרט, המחווה הגדולה ביותר של האבא היא המוכנות שלו לחזור לכלא ובלבד שלא יפגעו או ישתמשו בילדו?

הסרט נע בין הניסיון, גם העלילתי, לפענח איזו חידה, לבין התבוננות מבחוץ כאילו החידה היא אחיזת עיניים שאין בינה לבין העובדות אלא הרצון לספר סיפור ולהסתיר את מה שרוחש מתחתיו. הגיבור הוא לרגעים מכמיר לב ולרגעים רחוק וזר. אבל יותר מכל הוא מעורר תחושה או מחשבה שלא רק שהאמת היא חמקמקה, אלא שעל גבי החמקמקות הזאת נבנות עוולות שיש להן כוח דורסני.

מי שמבקש להימלט באמצעות סיפור מגלה שהוא נתון בידי כוחות גדולים ממנו, כאלו שהופכים גם את העובדות עצמן לחלק מסיפור שהוא לכאורה המציא. במילים אחרות: אם לרגע נדמה שהוא מהתל בעולם, הרי שברגעים אחרים העולם כולו מהתל בו. אם להשתמש במונחים עכשוויים, אז השאלה המטרידה היא בעצם מי אחראי לשימוש באחר ומי נפגע ממנו? הגיבור? משפחתו? הסוהרים? אגודת הצדקה? לרגעים לאורך הסרט כולם נמצאים בכל הצדדים של האפשרויות.

בין בדיון למציאות

אבל יש עוד סיפור: כשהסרט יצא לאוויר הוא עצמו הפך להיות חלק מעלילה מקבילה, עלילה שמתרחשת מחוץ לסרט ובתוכו בו זמנית. אזאדה מסיחזאדה, סטודנטית לשעבר של פרהאדי, טענה תחילה בפוסטים ברשתות חברתיות, ואחר כך גם בבית המשפט – כי הסרט מבוסס כולו על סרט תיעודי שלה. לדבריה היא השתתפה בסדנה של פרהאדי בה פיתחה את סרטה ״All Winners All Losers״ (שיצא בשנת 2014 וזמין לצפייה חופשית ביוטיוב). הסרט עוסק באסיר לשעבר מהעיר שיראז, שבזמן חופשה מהכלא מוצא סכום עתק ומחליט שלא להשתמש בו אלא לחפש את בעליו ולהחזירו. גם לאסיר ההוא יש ילדה, גם בסרט ההוא אנשי הכלא טוענים כי רק בזכות החינוך בכלא האסיר בחר בטוב. אף אחד אחר, הם אומרים, לא היה עושה מעשה כזה, רק החינוך שלהם אפשר את זה.

האם אפשר לדבר על גניבה ספרותית במעבר בין דוקו לפיקשן, או שלב הסיפור הוא לא רק התעתוע ביחס לדמויות, אלא גם ביחס לאפשרות של הקולנוע הדוקומנטרי לספר סיפור אמיתי?

מסיחזאדה תבעה את פרהאדי על מה שהיא תפסה כפלגיאט, ואילו הוא תבע אותה על הפגיעה בשמו. בית המשפט, לפחות בינתיים, פסק לטובתה, ופרהאדי עלול להיכנס לכלא (בינתיים הוא טוען לחפותו ומבטיח שבהאמת תצא לאור). גם האסיר לשעבר, שזהו סיפורו, תבע את פרהאדי, אולם תביעתו שלו נדחתה. נראה שמותר לעשות סרט בדיוני מסיפור של אדם אמיתי, אבל לא לעשות סרט שמבוסס על סרט אחר.

אפשר לחשוב או לשאול על הסיפור החוץ קולנועי הזה כל מיני דברים. האם הבמאי מצא סיפור או גנב אותו והשתמש בו כאילו הוא שלו? האם פרהאדי משתמש בסיפור של הסטודנטית, או שאולי הסטודנטית משתמשת בשמו כדי להנכיח את הסרט שלה? (בקישור לסרט שלה ביוטיוב יש תגובות מעודדות לבמאית שמתייחסות לפשע לכאורה שנעשה כלפיה). ואולי יש פה בכלל עלילה אחרת: אולי סר חינו של הבמאי האיראני שהיה מקובל על המשטר הקודם, ועכשיו נמצאה דרך משפטית לאיים גם עליו, כמו על במאי קולנוע אחרים?

יש כמובן גם שאלות קולנועיות: האם אפשר לדבר על גניבה ספרותית במעבר בין דוקו לפיקשן, או שלב הסיפור הוא לא רק התעתוע ביחס לדמויות, אלא גם ביחס לאפשרות של הקולנוע הדוקומנטרי לספר סיפור אמיתי? אולי הסרט הוא בדיוק על זה – על המתח בין האיש מהכלא לבין הסיפור שהבמאי מספר עליו. האם הסיפור הבדיוני יכול או צריך להיות מובחן מהסיפור התיעודי?

birds

ואולי יש פה שאלה שמטרידה גם יוצרים צעירים או קולנוענים ותיקים מחוץ לאיראן. אפשר לשאול אלה זכויות יש לסטודנטים שיוצרים בתוך מוסד לימודי, או כמה הם מוגנים כשהם מגישים סיפורים לוועדות או למנחים. האם אפשר לסמן גבול מובחן וברור בין פלגיאט ובין השראה? והאם בכלל אפשר לספר סיפור שלא נשען על סיפורים של אחרים?

הסרט ״הגיבור״ הוא סרט מרתק, שהתעתוע בו, כאמור, הוא לב העניין. אבל תעתוע כשלעצמו, כתב חידה כזה או אחר, לא יכול להספיק. הדמויות בסרט, האנושיות שלהן, התשוקה שלהן להיאהב או להיות, כאבי הלב שלהן, הזעם שלהן – כל אלה הופכים את הסרט לא רק לחידה קולנועית, אלא לסיפור אנושי מכמיר לב. השימוש שהדמויות עושות בסיפור, זה שהמציאו או זה שהתרחש באמת, המאמץ לספר או להמציא את עצמן במלואן כדי להינצל או כדי פשוט להיות – הופכים את התעתוע לכזה הנטוע בלב האנושיות.


הגיבור
בימוי: אסגאר פרהאדי
איראן, 2021; 128 דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden