סינמה סבאיא: דימוי של דו קיום

השחקניות בסינמה סבאיא נהדרות ויש בו רגעים מרגשים ממש. הסרט זכה בפרסים ביניהם פרס וייל בלוך, ופרס סרט הביכורים וחביב הקהל בפסטיבל ירושלים. הוא נמכר להפצה במדינות שונות ובין השאר ל־HBO אירופה. ובכל זאת, לאורך הצפייה, ובעיקר ביציאה מהאולם, משהו היה לי לא נוח. לא הייתי בטוחה אם זה הסרט או המציאות, או הדרך שבה הם נפגשים. ואולי בכלל מה שהטריד אותי קשור בדרך שבה הסרט התקבל.

אבל צריך להתחיל מהתחלה: הסרט סינמה סבאיא הוא סרט על שמונה נשים עובדות עירייה, מחדרה ומרשויות ערביות באזור, שמגיעות ללמוד סדנה בצילום וידאו. המורה (הנפלאה) היא דאנה איבגי, ולא ברור אם הן, נשים ערביות ויהודיות, מגיעות ללמוד בגלל גמול ההשתלמות המובטח, או כי זו הזדמנות לאיזו שעה של הפוגה או יצירתיות. מה שברור הוא שאף אחת לא בחרה בזה מראש כדי להשתתף בכמה שעות של דו קיום.

יש ביניהן כאלו שחוששות אחת מהשנייה (הדמות שמשחקת אורית סמואל, לדוגמה, לא מתכוונת להסתיר את העובדה שבתקופות של פיגועים היא עוברת למדרכה בצד השני כשהיא רואה אישה ערביה), ויש שרדיקליות יותר (הדמות שמשחקת אמל מורקוס מספרת שהיא מתנדבת עם אסירים, ומציינת כי אצלם קוראים למחבלים ״לוחמי חופש״). יש ביניהן כאלה, אולי כמעט כולן, שמבקשות להשתיק את הקונפליקטים ולהתרכז במשימה.

כשהן מתבקשות לצלם את ״המקום שלהן״ הן מצלמות סרטים ביתיים נוגעים ללב. כשהן מספרות על החלומות שלהן יש משהו תמים ומרחיב לב בו זמנית. כשהבמאית מתבוננת בעבודות שלהן, נותנת תרגילים, או מגיבה לדברים שלהן – יש במבוכה שלה משהו שובה לב ומקסים. אבל הן במיטבן בעיקר כשהן מתקשרות אחת עם השנייה; כשהן מקשיבות לסיפור של אחת מהן על אלימות שחוותה, או לאחרת שהשתיקה שלה מכסה על כאב שמסוכן לפתוח. הן משחקות דמויות נדיבות ומעוררות השראה. אני כותבת ״משחקות״, אבל ברגעים רבים לאורך הסרט היה נדמה שהשחקניות הן הן עצמן. במילים אחרות: גם אם כתבו להן עלילה והן משחקות אותה, הן מביאות מהבית את החום, הנדיבות, הזהירות, ובוודאי את ניסיון החיים.

במקום שתדבר בשם מישהי אחרת ותרמוז לכך שהיא עובדת בהתנדבות עם אסירים פוליטיים – הייתי מעדיפה לשמוע את אמל מורקוס עצמה. דווקא בגלל הנוכחות שלה והעיסוק בסוגיות המורכבות האלה, הרגשתי שהמשחק מגביל אותה

כל זה הוא כמובן יתרון. אבל ברגע מסוים זה הופך את הצפייה למתסכלת. דמותה של אמל מורקוס, לדוגמה: במקום שתדבר בשם מישהי אחרת ותרמוז לכך שהיא עובדת בהתנדבות עם אסירים פוליטיים – הייתי מעדיפה לשמוע את אמל מורקוס עצמה. במלואה. דווקא בגלל הנוכחות שלה והעיסוק בסוגיות המורכבות האלה, הרגשתי שהמשחק מגביל אותה ושמורקוס עצמה יכולה לספר סיפור מורכב ומאתגר הרבה יותר.

כשאחת הנשים (רותי לנדאו) מספרת בגילוי לב מרגש על אלימות שחוותה בתוך הבית, ועל כמה קשה להיחלץ ממנה, הרגשתי שהנושא הזה מטופל באופן ראשוני לגמרי. דווקא בגלל המלאות והעומק של המשחק שלה, התבונה הגדולה שניכרת בפניה – רציתי לראות את הדמות והסיפור השלם.

באחד הרגעים המצמררים מתרגלת אחת השחקניות (ג׳ואנה סעיד) במשחק תפקידים מול שחקנית אחרת (ליאורה לוי) איך היא תבקש מבעלה ללמוד נהיגה. שתיהן, אפילו במבט שלהן, עושות כל אחת את חלקה באופן מרגש ומסעיר. גם במקרה הזה, דווקא בגלל הכשרון שלהן, הרגשתי שהסכימה הזו של הקונפליקט לא מספיקה כדי לספר את הסיפור במלואו.

קומבינציה בין דו קיום והעצמה נשית

אני אומרת פה כמעט דבר והיפוכו: יש שחקניות נהדרות ורגעים מרגשים, אבל משהו באופן שבו הם מתכנסים לספר סיפור מלא הופך אותם לסכמתיים. אולי, חשבתי בדרך חזרה הביתה, מה שהרגיז אותי הוא הנוסחה הזו שהסרט מציע שהיא גם קומבינציה בין דו קיום והעצמה נשית. כדי לקיים פה, במקום הזה ובזמן הזה, דו קיום (לא רק בסרט, בעיקר במציאות) הדמויות שמתכנסות אליו צריכות להצטמצם לסיפור המשותף.

הזדהות בין נשים, חלוקה ברגעי אושר וכאב משפחתיים ואישיים, אפילו היחלצות אחת למען השנייה – כל זה מדומיין בסרט ובישראל כדו קיום ראוי. אבל חיים שלמים של דמות, מורכבות של זהות, עומק של תודעה – כל אלה לא יכולים להיכנס לנוסחה הזו של דו קיום. קונפליקטים, זהות לאומית, כעס, תודעה פוליטית – כל אלה נתפסים כמקלקלים את האפשרות לחיים משותפים.

מי שרוצה להתכנס לדו קיום כזה, כמו בסרט הזה ובעיקר בתכניות ייעודיות, צריך לקחת בחשבון שני דברים: האחד הוא שיש דברים שיהיו בהכרח חלק מהשיחה. כמו בסרט, צריך לרמוז על יחס בחברה הערבית ללהט״בים, על סוגיות הקשורות למעמד של נשים, אבל לא להיכנס לזה באמת, כי אז יתגלו אולי עוד כמה דברים שקשורים בסוגיה הזו, כמו חלקה של המדינה או היהדות של המדינה בסוגיה הזו.

השני הוא שצריך להשאיר בבית את מה שלא נכלל במתכון הזה. אפשר לדבר על פחד של יהודים מפיגועים אבל אי אפשר לדבר על פחדים של ערבים ברחוב היהודי, או על חוק הלאום. וגם, אולי בעיקר, אפשר לדבר על דו קיום יהודי־ערבי, אבל אפילו אני כשאני כותבת כאן לא משתמשת במונח פלסטיני ישראלי, שלא לומר פלסטיני.

יש לסרטים כאלה, למפעלים כאלה של דו קיום, תפקיד חשוב שאי אפשר לזלזל בו. לפעמים סרטים כאלה או מפגשים כאלה הם התחלה של אפשרות להיכרות או לדיאלוג. נדמה שגם המייסדים של פרס וייל בלוך שהסרט זכה בו, וגם מי שקנו את הסרט להפצה, מכוונים בדיוק לזה.

אבל כאמור, כשיצאתי מהסרט, היתה בי גם אי נוחות. אם כבר שיחה בין נשים, אם כבר דינמיקה קבוצתית, אמרתי לעצמי, ואם היא כבר לכאורה תיעודית – אני רוצה יותר. רציתי לשמוע את אמל מורקוס שרה שיר שהיא בוחרת, רציתי להקשיב לסיפור שהוא מספר. רציתי לשמוע את יוליה טגיל מספרת איך זה להיות שחקנית שהיא בת למהגרים בישראל ומה זה אומר על התפקידים שהיא מקבלת.

רציתי לשמוע ממרלן בג׳אלי, שחקנית ותיקה ונפלאה, ששיחקה בטלוויזיה בערבית, איך זה להתבגר כשחקנית במקום שבו השפה שלך הולכת ונתפסת כזרה ומאיימת. ורציתי לבקש מאסיל פראחת שתספר לי על אמא שלה. האם גם היא כמו האמא של הדמות בסרט סירבה לאפשר לה לעבור לתל אביב, או שמא היא דווקא זו שתמכה בה בבחירות האקדמיות והמקצועיות שלה.

אם כבר דו קיום, העצמה נשית ואומץ, אמרתי לעצמי, אני רוצה לראות גם על המסך דו קיום של חיים מלאים, ואומץ לחשוף ולעמוד מול מה שנשאר מחוץ לסדנה.

---

סינמה סבאיא
בימוי: אורית פוקס רותם
ישראל, 2021; 91 דקות
3 כוכבים