״יולדות״: פרשת חטיפת ילדי תימן בפסטיבל הפרינג׳ באדינבורו

פסטיבל אדינבורו, שמתקיים כל שנה במהלך חודש אוגוסט, הוא אוסף של פסטיבלים המתרחשים בו זמנית, וביניהם פסטיבל הפרינג׳ לאמנויות הבמה הגדול ביותר בעולם. הפסטיבל מתרחש בכל שנה מאז 1947 (מלבד השנתיים שבהן הייתה הפסקת קורונה), והוא כולל אלפי מופעים בעשרות מתחמים שונים, בהם כנסיות, ספריות, אולמות תיאטרון וכמובן מופעים המתרחשים ברחובות עצמם. מי שלא הייתה כאן וחוותה את הקצב, הצבעים והאנרגיה שיש ברחובות לאורך החודש הזה, תתקשה לדמיין את העולם שאליו נכנסים כשבאים לבקר ולשהות בפסטיבל.

השנה ביקרתי לראשונה בפסטיבל אחרי יותר מעשור שאני חולמת להגיע אליו. הגעתי לכאן בעקבות ההצגה הישראלית ״יולדות״, בכובע של המתעדת ויוצרת הפודקאסט ״אמנות טובה דיה״ העוסק ביחסים בין אימהות ליצירה. ההצגה, של ״אנסמבל פרחות״, ההצגה נבחרה להשתתף בפסטיבל במסגרת פרויקט מיוחד ביוזמתם של ארגון יוצרים עצמאיים (אי״ב) ומשרד החוץ. היא מעמידה במרכז את פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ומביאה את נקודת מבטן וקולן המושתק של אימהות הילדים שנחטפו.

על הבמה, שלוש השחקניות־יוצרות – סלי ארקדש, מוריה בשארי־ליפשיץ ועדן אוליאל – בחלוקי בית חולים וצמידי רגל מסורתיים מרשרשים. שלושה כדורי פזיו גדולים וחיתולי בד לבנים לבנים שעליהם רקומים שמות הילדים שנחטפו, מלווים את השחקניות. ההצגה מבוססת על טקסטים מתוך עדיות של אמהות הילדים שנחטפו ומתוך הפואמה ״יולדות״ מאת המשוררת והסופרת איריס אליה כהן. השפה התנועתית ליוותה הכוריאוגרפית שירה אביתר, וביחד עם הטקסטים השונים והביצוע הנפלא של השחקניות, הן מצליחות להציג קשת מגוונת של דמויות.

האנסמבל יוצר ביחד כבר עשור. בבסיס כל הצגה ישנו נושא חברתי־פוליטי מובהק המלווה בתחקיר עומק. האנסמבל נמשך לעסוק בעוולות חברתיות ובאוכלוסיות שוליים בחברה הישראלית. הן עובדות עם טקסטים מסוגים שונים, לא בהכרח דרמטיים, ומשלבות בין היתר את הביוגרפיה האישית של חברות האנסמבל. ב״יולדות״, אחת העדויות היא של סבתה של אחת השחקניות, שנפגשה עם העדות של סבתה תוך כדי עבודה בסטודיו של כל האנסמבל עם ערימת עדויות שקיבלו.

הפסטיבל הזה הוא עולם עם חוקים משלו, הדורש מהאמנים שמשתתפים בו נוכחות והתמסרות טוטאלית. כל הפקה אחראית על השיווק והפירסום של עצמה. רחובות העיר מלאים באמנים המחלקים פליירים, מספרים ומזמינים עוברים ושבים לבוא לראות אותם

לאדינבורו הגיעו חמש אימאניות (אמהות אמניות) שעזבו את הבתים והמשפחות שלהן למשך חודש שלם. ליוויתי את האנסמבל בכמה רגעים לאורך המסע לעבר הפסטיבל – בחודשי ההתארגנות וההכנה, ברגע לפני העלייה למטוס ובפסטיבל עצמו. באדינבורו נפגשנו לקראת סוף המסע שלהן, אחרי שכבר הריצו את ההצגה 18 פעמים. בהגיעי לעיר הסקוטית היפה הזו (יפה כל כך, אפילו שהיא מוצפת ערימות של זבל ברחובות בגלל שביתת עובדי ניקיון) מצאתי חבורת אימאניות בעיצומה של חוויה עוצמתית.

כל יום במסע שלהן עובר דרך קשת רגשות והתמודדויות. הפסטיבל הזה הוא עולם עם חוקים משלו, הדורש מהאמנים שמשתתפים בו נוכחות והתמסרות טוטאלית. כל הפקה אחראית על השיווק והפירסום של עצמה. רחובות העיר מלאים באמנים המחלקים פליירים, מספרים ומזמינים עוברים ושבים לבוא לראות אותם.

וכך גם אנסמבל פרחות – קמו בבוקר במעונות של האוניברסיטה, שתו קפה, דיברו עם הילדים בווטסאפ, בישלו ארוחה חמה בקופסאות לצהריים (כי כמה אפשר לשבת בבתי קפה), ויצאו לרחובות לחלק פליירים לקראת ההצגה היומית שלהם בשעה 15:15. כל יום, אחרי ההצגה שלהן, הן היו אוספות כוחות כדי להמשיך לשוטט בעיר המיוחדת הזו ולראות עוד הצגות שמופיעות בפסטיבל.

סדר היום הזה (פחות או יותר) זהה ל־3,200 ההפקות השונות שמופיעות בפסטיבל במקביל במהלך החודש הזה. תארו לעצמכם כמה פוסטרים, פליירים, אמנים ומיצגי שיווק שונים ומגוונים ממלאים את הרחובות ונלחמים על תשומת ליבו של הקהל: קהל פתוח, שמח, שהגיע במיוחד לחוות את כל הטוב שרוצים להציע לו.

״זה שילוב בין טירונות לטיול הגדול״, מספרת עדן אוליאל, שחקנית יוצרת באנסמבל. ״אנחנו עוברות גלים לא קלים במהלך החודש הזה. זה ג׳ונגל: 3,000 הצגות שנלחמות שיהיה להן קהל. אנחנו רגילות שאחרי הרבה שנים של עבודה קשה יש לנו קהל ואנחנו לא צריכות ללכת ולחלק פליירים ברחובות. בהתחלה הופענו כאן מול בן אדם אחד או שניים״.

״בארץ אני יודעת לעשות את זה, זה המקום שלי, זו השפה שלי, אבל פה? מי אני?״, מוסיפה הבימאית חנה ואזנה גרינוולד. ״גילינו, לדוגמה, שהרשת החברתית החזקה כאן היא טוויטר. אז אין ברירה, פתחתי חשבון ביום הראשון ויש לי שם אולי שבעה עוקבים. כל יום אנחנו צריכות לאסוף מחדש כוח לצאת לרחוב, לחזק את השריר של לספר ולמשוך אנשים לקול שאנחנו רוצות להשמיע״.

להגיע לליבם של אנשים

העובדה שהפסטיבל הזה עצום בגודלו היא גם הקסם וגם האתגר הגדול שלו, הן לאמנים והן לקהל. ענת רנדאי, מנכל״ית אי״ב – הארגון שיזם ביחד עם משרד החוץ את שיתוף הפעולה עם הפסטיבל – מספרת: ״אדינבורו היא בית ספר חשוב וחממה לאמנים עצמאיים. איפה יוצא לאמנים להריץ חודש שלם, יום יום, הצגה? תהליך ההכנה לפסטיבל הזה גורם ליוצרים לבנות תיק הפקה ותיק עיתונות ברמה גבוהה, ומספק תמיכה וייעוץ בנושאים האלו. הפסטיבל הזה הוא הזדמנות לשוטט ולראות אינספור אמנים מאינספור סוגים. זה מקור השראה ענק שקריטי ליצירה״.

נקודת המבט האימאנית שלי, בתור אמנית ואמא לשלשה בנים, משכה אותי לעקוב אחר מסע האנסמבל באדינבורו מהפרספקטיבה הזו. חברות האנסמבל שיתפו אותי ברגעים ומחשבות שיישזרו לפרק מיוחד בפודקאסט אמנות טובה דיה.

כל אחת מאימאניות האנסמבל שימשה לרגעים כאמא לחברות האחרות במסע, אבל האם הגדולה של ״יולדות״ היא הבימאית והיוצרת, חנה ואזנה גרינוולד. ״המסע הזה דרש מאיתנו לפצח את התיווך הנכון לקהל בין־לאומי״, היא מספרת. ״איך אנחנו מספרות, לא בשפת האם שלנו, את הסיפור של ההצגה באופן כזה שזה יצליח להגיע לליבם של האנשים ויגרום להם לבוא להצגה.

״היו לנו כאן המון רגעים יוצאי דופן. אנחנו פוגשות כל הזמן אנשים מכל העולם שמספרים לנו על חטיפות ילדים שקרו במקומות שונים בעולם – אירלנד, ארגנטינה ועוד. החברות בינינו התחזקה. אנחנו מחזיקות ביחד בידיעה פנימית עמוקה שיש לנו אחת את השנייה ושההצגה שלנו מצוינת ומסוגלת לחצות את גבולות ישראל״. 

חנה ואזנה גרינוולד: ״אנחנו פוגשות כל הזמן אנשים מכל העולם שמספרים לנו על חטיפות ילדים שקרו במקומות שונים בעולם – אירלנד, ארגנטינה ועוד. החברות בינינו התחזקה. אנחנו מחזיקות ביחד בידיעה פנימית עמוקה שיש לנו אחת את השנייה ושההצגה שלנו מצוינת ומסוגלת לחצות את גבולות ישראל״

אחרי שלושה שבועות של על בסיס יומיומי, הגיעה ביקורת אוהדת ומשבחת שהעניקה להצגה חמישה כוכבים. בתור מי שהסתובבה הרבה ברחובות אדינבורו, אני יכולה להעיד שפוסטרים שהתהדרו במדבקה נוספת עם חמישה כוכבים משכו אותי יותר. ״זו הרגשה מדהימה״ אומרת וזאנה גרינוולד.

״אני הרבה פעמים שואלת את עצמי על הצורך בהכרה מבחוץ, והאם לא מספיקה ההכרה הפנימית. אני עונה לעצמי, שכשאת באה למקום זר, יש הרבה פנטזיות ושאיפות שיכירו באמנות שלך ובמה שאת מביאה. ביקורת אוהדת כמו שקיבלנו היא משהו מרגש ונעים שנותן כח ותחושת נראות. הקול של אימהות הילדים החטופים והקול שלנו כאנסמבל הצליח להישמע ולהתמקם בשיח בין־לאומי״.

בקרוב מאוד המסע באדינבורו יסתיים. כל אחת מאנסמבל פרחות תחזור לבית ולמשפחה שלה עם מזוודה מלאה בתובנות חדשות, השראה, חופש יצירתי, תנועה של התרחבות ושלל מתנות לילדים. לחיי עוד חוויות מכוננות ומצמיחות במפגש העולמות שבין אמנות אימהות ובין לאומיות.

---

מורן אביב דביר היא אמנית רב תחומית, מלווה תהליכי יצירה, כותבת על תרבות ואמנות ויוצרת הפודקאסט אמנות טובה דיה. בשלוש שנים האחרונות חיה עם משפחתה בדלפט שבהולנד