אורי זמיר מפנצ׳ר את הקדושה במוזיאון הרצליה

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון הרצליה

---

״אני מרגיש קצת כמו אמן ארכאי כשאני אומר את זה אבל הפסלים האלה נוצרו מתוך חזיונות״ אומר אורי זמיר, שמציג בימים אלה את תערוכת היחיד שלו ״אשוט הוזה״ במוזיאון הרצליה. התערוכה היא חלק ממערך התערוכות ״מעבר לאי שם״ שאצרה סאלי הפטל נוה שעוסקת ברעיון היקומים המקבילים, המולטי־וורס. לצד זמיר מציגים נועה יפה, מאיה ארוך, שיר הנדלסמן, רעות קרן, טל גפני ודניאלה מרוז.

התערוכה צמחה מתוך הקול הקורא שהוציא מוזיאון הרצליה, שבו ביקשה הפטל נוה להציע הצעות שעוסקות ביקומים מקבילים. ״הבנתי שאני לא רוצה לעסוק ביקום אחד ספציפי או לברוא יקום הרמטי״, מסביר זמיר. ״אם כבר מתעסקים ביקומים מקבילים, עניין אותי להתרכז בנקודת ההשקה, ברגע שבו יקום אחד מתערבב או מתערבל ביקום אחר וברגעים בהם הם מתנגשים זה בזה. זה יכול להיות ברגעים שבין עירות לשינה, במצב של התקף פסיכוטי, תיקשור ועוד. כל האוביקטים שמוצגים בתערוכה פזורים מבחינתי בחלל כאובייקטים אחוזי דיבוק, שערים למימד אחר שקורה מתחתם, מעליהם או לצידם״.

הגרעין של התערוכה נמצא ברמפת העץ שמכסה את רצפת וקירות החלל, שהיא גם הדבר הראשון שבו מבחינים עוד כשמציצים אליו מבחוץ. ״הרעיון היה לייצר מרחב שמוציא אותנו מהקוביה הלבנה; מרחב שאתה מרגיש בו דיסאוריינטציה, שלא רואים בו קו אופק או קו מפריד בין קיר ורצפה. בתוכו מוצבים אוביקטים שכמו תלויים בחלל, לא ממש מונחים״.

הפסל הראשון שנוצר היה ״שרשרת הקבלה״ שבקצוות שלה שתי כפות ידיים. ״זה פסל שלוקח את הצורה מהחלל, הוא מושפע מהשיפוע שלו. הידיים מונחות במצב הטבעי שלהן, יש בהן תנועה של נתינה או קבלה – תנועה של כף יד שיש בה גם פעולה אקטיבית וגם פסיבית. בפסל הזה, כמו בשאר הפסלים, יש הלחמה של דימויים.

״כך קורה גם בפסל כד החרס העתיק עם ראשי הזקנים. הם הרגישו לי כמו סוג של שומרי סף, נביאים יודעי־כל. אבל בפסל הזה עניינה אותי בעיקר הפעולה של הגעש, הגלישה מתוך האוביקט. זו פעולה מכושפת שהחזירה אותי לסרטים מצוירים של פעם, לסצנות שבהן המכשפה מבשלת תבשיל שגולש או לנחשים שיוצאים מתוך הסלסלה. עניין אותי ליצור את הפעולה הזו של משהו שמשתחל או גולש מתוך אוביקט אחר״.

ללמוד כל פעם את הטכניקה

התערוכה במוזיאון הרצליה היא תערוכת היחיד השלישית של זמיר (29) עד כה, והגדולה מביניהן. הוא סיים את התואר הראשון באמנות בבצלאל ב־2019, וכבר פרויקט הגמר שלו בתערוכת הבוגרים משך הרבה תשומת לב באותה השנה. בהמשך הציג תערוכות יחיד בחלל ה״אופנובנק״ ובחדר הפרויקטים של גלריה רוזנפלד, וביריד צבע טרי האחרון (2021) היה חלק מחממת האמנים העצמאיים.

במקביל הוא מעצב תפאורות לתיאטרון – עולם שהוא מחובר אליו באופן אישי, בין השאר כי לפני בצלאל למד במגמת תיאטרון בתלמה ילין ולאחר מכן שרת בתיאטרון צה״ל. בימים אלה הוא משמש גם כחלק מהוועדה האמנותית של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. ״אני מרגיש שבאמנות אני לוקח הרבה מהתיאטרון. בתערוכות תמיד אחשוב על הקומפוזיציה של האובייקטים כסוג של מיז־אנ־סצינה תיאטרלית ואקח בחשבון את הדרך שבה הצופה מתהלך בין הפסלים״.

איך זה שבחרת דווקא באמנות?

״נרשמתי גם ללימודים בניסן נתיב והייתי בטוח שלשם אני הולך, אבל ברגע האחרון הרגשתי שאני חייב ללכת לבצלאל, ומצאתי את עצמי בירושלים. לימודי האמנות דווקא נתנו לי את היכולת לחזור לתיאטרון ממקום אחר, להבין איך אני משלב בינו ובין האמנות.

״יש משהו באוביקטים שלי שהוא פרפורמטיבי, וזאת על אף שהם סטטיים לגמרי. אין בהם מנגנונים, אין וידיאו, ובכל זאת עדיין יש הרגשה כאילו הם זזים, או שאולי היתה שם איזו פעולה לפני (או שתהיה אחת אחרי). משהו זז שם, גם אם זו סוג של חרדה, מתחת לפני השטח״.

יש משהו באוביקטים שלי שהוא פרפורמטיבי, וזאת על אף שהם סטטיים לגמרי. אין בהם מנגנונים, אין וידיאו, ובכל זאת עדיין יש הרגשה כאילו הם זזים, או שאולי היתה שם איזו פעולה לפני (או שתהיה אחת אחרי)

כמו בתערוכות קודמות, גם הפעם חלש זמיר על מגוון גדול של חומרים וטכניקות שבהם עבד לקראת התערוכה. ״כד החרס העתיק עשוי הכי קרוב לחרס עתיק שאפשר. בניתי אותו בטכניקה עתיקה של בנייה בבוץ מחרסית, חול וקש. בכל נחש עץ שיוצא ממנו יש 90 חוליות עץ ממוט תעשייתי שניסרתי, קדחתי חורים בכל חוליה כדי שאוכל להשחיל אותן על חוט ואז עברו שיוף ושימון. שרשרת הקבלה עשויה מ־200 יציקות גבס עם פיגמנט ירוק. כדי שהצבע יתכהה ויתבהר בהדרגה פיתחתי נוסחה לפיה אני מוסיף לכל טבעת 5 גרם פיגמנט בתערובת הגבס״.

איך אתה יודע לעבוד עם כל החומרים האלה?

״אני לומד בעצמי. אין לי איזה חומר בסיסי בסטודיו שתמיד אחזור אליו, אלא תמיד את החיזיון או הדימוי שאני מעוניין ליצור. חלק מהפרקטיקה שלי בסטודיו היא ללמוד כל פעם את הטכניקה, לכן כל התהליך של התערוכה היה גם תהליך של למידה. על התערוכה הזו עבדתי במשך שנה וחצי. בהתחלה זה היה קשה כי עבדתי על כל הפסלים במקביל ובאף אחד מהם לא ראיתי את הסוף. אחרי כמה חודשים החלטתי לשנות גישה ולעבוד פסל־פסל, להתמסר כל פעם לאוביקט אחד.

״ההתמסרות הזאת היתה מעצימה. כשאני מגלף ראש של זקן מעץ אני לומד עליו את הטכניקה ואז בראש השני זה כבר נהיה יותר קל ואז אני מגלף עוד אחד ועוד אחד עד שזה נהיה אוטומטי. זו גם הפעם הראשונה שהבנתי שאני צריך עזרה ועבדתי עם אסיסטנטית, אבל רוב הזמן לא היה לי נעים ממנה כי הרגשתי שאני מעביד אותה בפרך״.

האוביקט הזה מגולל בתוכו את הפאלוס שהיו בשבטים שונים חגים סביבו, מתפללים וסוגדים לו. הרגשתי שאני רוצה לקחת אותו ולהוציא ממנו את המגדריות, לבטל את היותו זקוף וזקור ולתת לו איזו הבעה רכונה ודואגת, קצת כמו חיה שאוחזת בגור שלה

אחד המוטיבים המרכזיים שנמצאים כמעט לכל אורכה של רמפת העץ בתערוכה היא השריטות שמובילות אל הציפורניים של פסל נוסף שבו דמות שכמו שורטת את החלל כולו. ״הדימוי הוא בהשראת ציור בשם ׳הסיוט׳ של פוסלי שנתפסתי עליו, שמתאר שיתוק שינה. רואים בו עלמה שכובה על הגב ועל החזה שלה יצור שמסתכל על הצופה, שהוא בעצם השיתוק. התודעה שלה ערה אבל הגוף משותק.

״בפסל שלי רציתי להוביל למצב שבו הדמות הגיעה לנקודת המוצא האחרונה שלה, הסיפור של ההתקף שלה נגמר ואת החרדה מחליפה הקלה. מבחינת המיקום שלו, הפסל לא יכול להגרר יותר כי יש עליו משקל עצום, אבל הוא גם זה שמלווה את הצופים החוצה מתוך התערוכה, בשאיפה בתחושה של הקלה״.

החיפוש אחר הסיפוק

הפסל האחרון הוא הפסל הלבן שזמיר קורא לו ״נדנדה״. לדבריו, התערוכה כולה נעה בין הפגאני־שטני־הירואי־פגאני למינמליסטי־מופשט. ״האוביקט הזה מגולל בתוכו את הפאלוס שהיו בשבטים שונים חגים סביבו, מתפללים וסוגדים לו. הרגשתי שאני רוצה לקחת אותו ולהוציא ממנו את המגדריות, לבטל את היותו זקוף וזקור ולתת לו איזו הבעה רכונה ודואגת, קצת כמו איזו חיה שאוחזת בגור שלה, אוביקט גדול שנושא אוביקט קטן.

״כן, אפשר להסתכל עליו כמו על איבר מין גברי עם פירסינג אבל אפשר לקחת אותו גם למקום הרך והדואג, לא אגרסיבי. המרחב שבתוך הפסל גם גורם לרצות להיכנס לתוכו, שהוא יישא אותך. הוא עשוי גבס וכל היצירה שלו היתה מעניינת בפני עצמה: בשביל לשמור על הסימטריה הייתי צריך לפסל אותו בסוג של פעולה פרפורמטיבית, כשיד שמאל כל הזמן מקבילה ליד ימין ועושה את הפעולות שהפסל מבקש. ואז שיוף. הרבה שיוף. את הציפור שבתוכו פיסלתי בהתחלה מחימר, עשיתי לה תבנית סיליקון ויצקתי אותה בגבס״.

זו גם תערוכה מצחיקה. זה בכוונה?

״יש בה סוג של הומור. אם הייתי לוקח את זה למקום רציני לגמרי זה לא היה עובד לי. אני כן לוקח את עצמי ברצינות, אבל תמיד יש לי את המקום הזה בו אני מסתכל על עצמי מבחוץ, יש אורי קטן שיוצא החוצה ואומר לעצמי ׳מה אתה מחרטט׳. אני אהיה חייב לשמור על המקום הזה וגם להמשיך לצחוק על דברים. אני מרגיש שאני מפנצ׳ר את הקדושה. הדימויים הם שמאניים, יש איזו הילה סביבם, אז אני חייב להכניס בהם גם את המגוחך״.

זה קיים גם בעבודות קודמות שלך.

״תמיד מפתיע אותי שאומרים שיש לי קו, כי תמיד הרגשתי שאני עובר בין מדיומים, שאין משהו ספציפי שאני מתעסק בו. בבצלאל כשהייתי נפגש עם מרצים הייתי מנסה להוציא מהם בכוח את מה שהם חושבים על מה שאני מתעסק בו. אני זוכר שכשקיבלנו סטודיואים, חברים תלו תמונות מארכיונים או מעבודות קודמות ורציתי גם, אז סתם הדפסתי תמונות כדי להרגיש שיש לי עולם שאני מתעסק בו״.

לאן תלך כל הרמפה הענקית הזו בסוף התערוכה?

״לא יודע. אני נמצא במצב בו אני שואל את עצמי לא מעט איפה נמצא הסיפוק, והאם יש בכלל דבר כזה. האם הוא נמצא בתהליך? בתוצאה? בדיאלוג עם אנשים אחרים? האם התערוכה הזו נוצרה כדי שיהיו תמונות להגשות הבאות? האם בשביל לייקים באינסטגרם? אני עדיין תוהה בעניינים האלה״.

---

אשוט הוזה | אורי זמיר 
אוצרת: סאלי הפטל נוה
מוזיאון הרצליה, הבנים 4 הרצליה
נעילה: 3.12