כל מה שחשוב ויפה

ראש חדש לשנה החדשה // 2022

מיוחד לפורטפוליו: 11 בעלות ובעלי תפקידים במוסדות תרבות בארץ, שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה - מציגים את עצמם ומספרות על החזון ועל התכניות לעתיד

לקראת ראש השנה פנינו לבעלות ובעלי תפקידים במוסדות תרבות בארץ, שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. כולם התמודדו השנה עם הריקושטים שנוצרו משנתיים של סגרים, גל רביעי וחמישי ושישי של המגיפה, מבצע צבאי קצר ועוד. כעת הם נערכים לשנה חדשה שתהיה (בתקווה) נורמלית, עד כמה שאפשר.

ראשי המחלקות, האוצרים והאוצרות, מנהלות ומנהלי גופי תרבות – רואים בתפקידם החדש הזדמנות לשנות תפיסות עולם ומודלים קיימים, להתאים את הגופים שהם עומדים בראשם לתקופה הנוכחית, לייצר שיתופי פעולה עם גורמים מדיסציפלינות שונות ולהגביר את המעורבות של הקהל – כל אחד בתחומו.

לימור אהרונוביץ׳, דפנה איכילוב, דורי אורין, יונתן ונטורה,מאיה ויניצקי, גלעד רייך, לימור יוסיפון גולדמן, ליאור אביצור, רחל גץ סלומון, תמר מרגלית, בן מולינה – מציגים את עצמם ומספרות על החזון ועל התכניות לעתיד.


מבחינתי הפסטיבל הוא גם הזדמנות מעולה לאקטיביזם חברתי משפיע. הפסטיבל יעניק במה לאחד מהנושאים הבוערים והחשובים ביותר, שלא נמצאים מספיק על סדר היום שלנו – משבר האקלים

לימור אהרונוביץ׳. צילום: אילן בשור

לימור אהרונוביץ׳. צילום: אילן בשור

לימור אהרונוביץ׳

בת 57. מנכ״ל עמותת דוקאביב ומנהלת פסטיבל דוקאביב.

מה עשיתי קודם 

מרבית שנות הקריירה שלי הייתה בקבוצת קשת כחברת הנהלה בקבוצה. יזמתי והקמתי תחום מסחרי חדש שהוסיף ממד חדש וערך מוסף לעולם הפרסום והטלוויזיה. במהלך השנים הייתי אמונה על יצירת פעילויות ופרויקטים שיווקיים חדשניים ורחבים עם חברות מסחריות, משרדי ממשלה וארגוני מלכ״ר. השתדלתי לייצר פעילויות שיצאו מגבולות המסך והדיגיטל ויקדמו אג׳נדה, ייצרו באאז ואימפקט. בשנתיים האחרונות עבדתי עם תאגיד השידור בשיתוף פעולה עם מחלקת התוכן בדיגיטל ובטלוויזיה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנתיים האחרונות עבדתי בכאן תאגיד השידור. הסדרה ״שעת נעילה״ עוררה את נושא הטראומה בקרב לוחמי יום כיפור ואחרים. בשיתוף עם עמותת נט״ל, מוקד תמיכה היה ערוך בתום כל פרק ששודר בטלוויזיה. ביחד עם ירון זילברמן, במאי הסדרה, ואנשי התוכן בתאגיד השידור, יצרנו מהלך להעלאת המודעות לנפגעי טראומה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

פסטיבל דוקאביב הוא מותג בעל שם עולמי והוא מוערך בקרב יוצרים והתעשייה. יו״ר הוועד המנהל פעיל ומעורב, המנהלת האמנותית יוצאת דופן, ובכלל, יש צוות מסור ומקצועי. האג׳נדה של הפסטיבל במהותה היא הענקת במה משמעותית ליוצרים והנגשת היצירה הדוקומנטרית לקהל הרחב. חשיפה לקהלים רחבים מייצרת ערך ומשמעות עבור היוצרים והצופים.

כמי שמגיעה מהעולם מסחרי, אני רואה חשיבות רבה בהשקעה בשיווק, ביצירת שיתופי פעולה רלוונטיים ובגיוס משאבים נוספים. הפסטיבל הוא אירוע שמעניק חוויה מהנה ומתגמלת, הוא צריך לשאוף לחדש ולגרום לקהל שמגיע לחוות את מה שאי אפשר לקבל מצפייה בבית. לקראת פסטיבל דוקאביב 2023, נשאף לחבר בין סרטים דוקומנטריים מעולים בהקרנות בכורה, עם טכנולוגיות חדשות המבטיחות חווית צפייה חדשנית ומהנה.

מבחינתי הפסטיבל הוא גם הזדמנות מעולה לאקטיביזם חברתי משפיע. הפסטיבל יעניק במה לאחד מהנושאים הבוערים והחשובים ביותר, שלא נמצאים מספיק על סדר היום שלנו – משבר האקלים. הכוונה היא להתמקד בנושא המערב יוצרים דוקומנטריים ואנשי מקצוע מהתחום, לייצר קמפיין משמעותי עם אימפקט ולהשפיע לטובה על החיים של כולנו. אנחנו נמצאים בתל אביב, שצובעת את הפסטיבל מעבר לשחור והצהוב שלנו בצבעים נוספים שנותנים ערך רב לאירוע. נרצה לנצל את הכוח שיש ביופי הזה.


אני חושבת על ההכשרה הנכונה שעליי לתת לסטודנט העכשווי: כזו שתאתגר אותו, תאפשר לו להתפתח כיוצר הרפתקן וחוקר, תיתן לו כלים רעיוניים והבנה של העכשווי אך גם תוציא אותו לתוך העתיד עם מיומנויות, ידע ושליטה בטכנולוגיות ובכלים

דפנה איכילוב. צילום: מ״ל

דפנה איכילוב. צילום: מ״ל

דפנה איכילוב 

בת 57. ראשת המחלקה לצילום במוסררה, בית הספר לאמנות וחברה. אוצרת, אמנית ומרצה.

מה עשיתי קודם

הקמתי גלריה (לימבוס), פעלתי לביסוס מעמדו של הצילום בשדה האמנות העכשווי, לימדתי, הרציתי, קידמתי אמנים צעירים, ליוויתי מאות תערוכות יחיד וקבוצתיות, יצרתי וביקשתי שיתופי פעולה אמנותיים ומיזמים אוצרותיים משותפים. לעיתים עשיתי אמנות, לעיתים הצגתי אותה, בדרך כלל נעתי במתח שבין עשייה אמנותית לעשייה חינוכית ולאוצרות, ניסיתי לעורר תשוקה ומחויבות לאמנות, פעלתי בחללים אלטרנטיביים שונים, הייתי שותפה לתוכניות הכשרת אמנים כיזמים חברתיים, חיפשתי דיאלוגים, הנחתי תהליכי יצירה, ליוויתי, כתבתי, אצרתי.

ציון דרך מהשנה האחרונה

לאחר שנים רבות שבהן אני מלווה ושותפה לעשייה ולרוחו המיוחדת של בית הספר לאמנות וחברה מוסררה, החלטתי לקבל על עצמי את אתגר ניהול המחלקה לצילום. בחודשים האחרונים אני לומדת ומתבוננת מהצד בבית הספר, בעשייה במחלקה ובסטודנטים. אני לומדת להכיר את הקיים וחושבת על דרכים ליצר יותר רב תחומיות וסינרגיה בין המחלקות השונות.

אני שואלת שאלות על מקומו ותפקידיו של הצילום בשדה האמנות, התיאוריה והטכנולוגיה. אני חושבת על ההכשרה הנכונה שעליי לתת לסטודנט העכשווי: כזו שתאתגר אותו, תאפשר לו להתפתח כיוצר הרפתקן וחוקר, תיתן לו כלים רעיוניים והבנה של העכשווי אך גם תוציא אותו לתוך העתיד עם מיומנויות, ידע ושליטה בטכנולוגיות ובכלים. אני גם בעיקר מתלבטת ברגע הזה שבו הצילום ניצב בצומת דרכים, מבולבל ומחפש את דרכו, האם עדיין נכון לשמר את פרקטיקת ההוראה של המדיום כישות חינוכית ואקדמית נבדלת.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

להצמיח יוצרים סקרנים והרפתקנים, שיהיו רלוונטיים ומחוברים לעשייה העכשווית, אך גם בעלי מודעות חברתית וחשיבה ביקורתית. יוצרים קשובים לעצמם ורגישים לעולם. להעניק להם סביבה ניסיונית, חתרנית אך בטוחה להשמיע בה את קולם. כל זאת, מתוך הבנה שצרכי הסטודנטים כיום משתנים ללא הרף, שהמציאות שלהם דינמית, שהרב־תחומיות והמגוון הם מהותיים בעולמם. להמשיך ולפתוח את המחלקה בפני מגוון של קולות, גילאים וזהויות. לייצר שיתופי פעולה ורב־תחומיות. לדחוף לשותפויות, למידה הדדית ולדיאלוג עם עוד תחומי ידע ויצירה המצויים בבית הספר.

להמשיך לבסס את זהותה של המחלקה כישות פדגוגית, אמנותית וחברתית החוקרת את האדם, הקהילה וסביבתם, ומבקשת לנסח אמירה על המקום והזמן. אנו מצויים ברגע מרתק בו נבחנים ומעוצבים מחדש היחסים בין הצילום למציאות. תפקידנו להציע לסטודנטים להטיל ספק ולהגדיר מחדש את הצילום, לבחון את השתנותו ושיבושו הגנטי ואת הדרך בה טכנולוגיות חדישות מעצבות אותו ואת המציאות מחדש. מה יקרה לדיאלוג שלנו עם הדימוי הצילומי – זו שאלה מפחידה, אך גם נפלאה ומסקרנת.


במבט זהיר לעתיד – לשנות לגמרי את איך שלומדים עיצוב: ליצור מצב שבו הסטודנטים.ות מובילים תהליך לימוד עצמאי שמופעל מתוך הסקרנות שלהם ומתוך הבחירות שלהם, תוך הגמשת מסגרת הקורסים הפורמלית והאילוצים הטכניים של המוסד

דורי אורין. צילום: ערן שפירא

דורי אורין. צילום: ערן שפירא

דורי אוריין

בן 52. ראש בית הספר לעיצוב בפקולטה לאמנויות, מכללת סמינר הקיבוצים.

מה עשיתי קודם

מעצב וחוקר עיצוב, ממקימי קבוצת העיצוב UMAMY. עוסק בעיקר בשאלות של יחסי חברה־עיצוב־טכנולוגיה. מסיים את הדוקטורט שלי על הסוסיתא, עוסק ביצירת מוצרים שיש בהם שילוב בין הפיזי לדיגיטלי.

ציון דרך מהשנה האחרונה

שלושה פרויקטים משמעותיים, שניים מהם בעבודתי עם חברת BJA והשלישי אמנותי. הראשון הוא עיצוב מרכז קהילתי בהמפטונס בארצות הברית, עבודה שנעשתה עם אמן הזכוכית דייב צ׳יהולי. השני הוא יצירת חלל אינטראקטיבי במוזיאון השואה וזכויות האדם בסינסינטי – פרויקט המשלב עיצוב מוצר, עיצוב פנים ועיצוב חוויות דיגיטליות. זו היתה הזדמנות לעשות שימוש בעיצוב להעברת מסרים ותכנים שחשובים לי, תוך שיתוף פעולה עם צוות מקצועי שחוקר ומרחיב את גבולות היצירה.

השלישי הוא ״מן החולות״, עבודה אישית העוסקת בחברה הישראלית ובמיתוסים שלה – ארגז חול לילדים גדולים, שבו יצקתי בלוקים של שיכוני מגורים מחול ים. העבודה הוצגה בביאנלה לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לחזק ולשכלל את התפיסה הייחודית של בית הספר. אנחנו רואים את העיצוב כמקצוע רב־תחומי ומוותרים על ההגדרות הישנות של חלוקה למדיות שונות. לימודי העיצוב וההוראה הם שני צדדים של אותו מטבע, שקורא לנו להיות מעורבים ולהשפיע על העולם לטובה.

במבט זהיר לעתיד – לשנות לגמרי את איך שלומדים עיצוב: ליצור מצב שבו הסטודנטים.ות מובילים תהליך לימוד עצמאי שמופעל מתוך הסקרנות שלהם ומתוך הבחירות שלהם, תוך הגמשת מסגרת הקורסים הפורמלית והאילוצים הטכניים של המוסד. מערכת לימודית שבה כל סטודנט וסטודנטית יוכלו ללמוד באופן שמותאם לרצונות וליכולות האישיים שלהן ושלהם, כשהמרצות והמרצים הם מנטורים המלווים את תהליך הגדילה הזה.


חשוב שהסטודנטים והסטודנטיות אצלנו ימשיכו לראות שחשיבה ותיאוריה אינן תוספת, אלא מניע הכרחי ליצירה, יצירתיות וחדשנות בעולם העיצוב והאמנות

יונתן ונטורה. צילום: אחיקם בן יוסף

יונתן ונטורה. צילום: אחיקם בן יוסף

יונתן ונטורה 

בן 45. ראש היחידה להיסטוריה ופילוסופיה בשנקר.

מה עשיתי קודם

הייתי חבר סגל בחוג לעיצוב תעשייתי מכליל במכללה האקדמית הדסה במשך כ־16 שנה, לימדתי במשך שמונה שנים במחלקות שונות בבצלאל ובאוניברסיטה הפתוחה, ושימשתי כעמית מחקר ב־Helen Hamlyn Centre for Design ברויאל קולג׳ אוף ארטס בלונדון.

ציון דרך מהשנה האחרונה

במהלך שנות הקורונה שירתי במזרח ירושלים כחלק מסיוע של פיקוד העורף. לצד הפעילות הזו הקמתי את הרשת הבינלאומית לעיצוב חברתי (Social Design Network), שהיום אני מנהל יחד עם ד״ר בורי פהר מאוניברסיטת MOME בבודפשט. השינויים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים בעולם הובילו אותי לחפש עשייה ותרומה באפיקים חדשים. לצד זאת, אני נוטל חלק בהנחיה סטודנטים בבתי הספר לדוקטורט באוניברסיטת MOME בבודפשט, ובאוניברסיטת NID בהודו.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני רוצה שהיחידה שלנו תמשיך להוביל את עולם העיצוב בישראל בכל הנוגע למחקר תיאורטי ויישומי, חשיבה יצירתית ועבודה עם ולצד מעצבים.ות ואמנים.ות. חשוב שהסטודנטים והסטודנטיות אצלנו ימשיכו לראות שחשיבה ותיאוריה אינן תוספת, אלא מניע הכרחי ליצירה, יצירתיות וחדשנות בעולם העיצוב והאמנות.

לצד זאת, חשוב לי מאוד להמשיך לפתח שיתופי פעולה מעניינים הן בתוך שנקר, בין מוסדות אקדמיים בארץ ועם מוסדות וארגונים חברתיים בעולם. לקראת אתגרי העתיד, אני מתכנן להוביל לפתיחה של תכניות דוקטורט תיאורטי ויישומי המתמקדים במגוון התמחויות בעיצוב.


מטרתי היא לבנות מחלקה המגיבה בזמן אמת ומשקפת את המתרחש תוך דיאלוג תמידי עם השדות המקצועיים הנגזרים מתחומי העיצוב והאדריכלות

מאיה ויניצקי. צילום: יעל צור

מאיה ויניצקי. צילום: יעל צור

מאיה ויניצקי

בת 44, אוצרת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון תל אביב, מרצה בכירה בתואר הראשון במחלקה לעיצוב תעשייתי ובתוכנית התואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל.

מה עשיתי קודם

פעלתי במוזיאון תל אביב לאמנות מגיל צעיר ועברתי כל תפקיד אפשרי במחלקה, החל מעוזרת מחקר ועד לתפקידי האוצרות השונים. בין התערוכות שאצרתי בשנים האחרונות היו ״סולאר גרילה: תגובה בונה לשינויי אקלים״ (2019); ״מוזיקה אסורה״ (2018) בשיתוף עם מאירה יגיד חיימוביץ, סטיבן קוטס ופול הרטפילד; ו־״3.5 מטרים רבועים: תגובה לאסונות טבע״ (2017).

משנת 2008 אני מרצה בבצלאל, גם שם עברתי מהלך דומה שהחל בלימודים והמשיך בהוראה. אני מלמדת קורסים העוסקים בתהליכי מחקר ופיתוח לקראת מוצר (בשיתוף הדר שפירא), סטודיו Impact Design בתקשורת חזותית הבוחן את אפשרויות ההשפעה של המעצב.ת על הסביבה, ומרכזת את סטודיו הגמר של המחלקה לעיצוב תעשייתי (בשיתוף פרופ׳ חנן דה לנגה).

ציון דרך מהשנה האחרונה

במסגרת העבודה לקראת התערוכה NFT״: אחד מסוגם״ במוזיאון תל אביב, הבנו שבין האתגרים הרבים היה עלינו לפצח את נושא האינפורמציה הרבה שכללה מגוון שאלות ותשובות. במקום להתקין טקסטים ארוכים על קירות המוזיאון יצאנו לפרויקט שעניין אותי במיוחד – פיתוח דמות ווירטואלית חכמה בשם TAMA. במסגרת שיתוף הפעולה עם חוקרי המעבדה למציאות מתקדמת באוניברסיטת רייכמן (פרופ׳ דורון פרידמן, מאיה שקל וניב רוסנובסקי), ערכתי יחד עם אדריכלית יוני אבידן תהליך מעניין ומורכב לבניית דמות וירטואלית עמה אפשר לנהל שיחה קולחת על הנושא.

התהליך כלל כתיבת תסריט עבורה, הקלטות סאונד, עיצוב הדמות ויצירה של עץ התפתחויות חכם. לצורך הפרויקט נערך חיבור רב תחומי של אנשי מקצוע מתחומי התכנות והבינה המלאכותית, מיקרו־קופי, אדריכלות, משחק וכתיבה עיתונאית במטרה להפוך את TAMA לדמות תקשורתית וחכמה. התהליך פתח והרחיב אופקים טכנולוגיים חדשים ובעיקר העלה שאלות מהות לגבי העתיד הטכנולוגי־אנושי שסובב אותנו.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

השנה הקרובה עתידה להיות שנה משמעותית של פעילות ובניית תכנית מעודכנת וגמישה. בתקופה הנוכחית של מציאות משתנה, בעולם מתרחשים בכל עת שינויים סביבתיים, חברתיים, טכנולוגיים ופוליטיים, השינויים הללו מהווים אפשרויות לפעולה ובעבור המחלקה אפשרות לבחינה וחדשנות. מטרתי היא לבנות מחלקה המגיבה בזמן אמת ומשקפת את המתרחש תוך דיאלוג תמידי עם השדות המקצועיים הנגזרים מתחומי העיצוב והאדריכלות.


אני רוצה להנגיש את אוסף הצילום ההיסטורי של המוזיאון, אחד מהאוספים הגדולים והנחשבים בעולם, לציבור הרחב. אני רוצה ליצור ממנו תערוכות חדשות ולהזמין אמנים לעבוד איתו

גלעד רייך. צילום: חיים יפים ברבלט

גלעד רייך. צילום: חיים יפים ברבלט

גלעד רייך

בן 43, אוצר הצילום של מוזיאון ישראל, ירושלים.

מה עשיתי קודם

למעלה מעשור עבדתי כאוצר עצמאי בשיתוף פעולה עם מוזיאונים, מרכזי אמנות ופסטיבלים. במקביל השלמתי כתיבת דוקטורט בתולדות האמנות, לימדתי בבתי ספר לאמנות וליוויתי אמנים בפרויקטים ספציפיים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

רגע לפני שנכנסתי למוזיאון ישראל יזמתי את פסטיבל סרטי האמנים הראשון בישראל בארטפורט. זה היה חלום של הרבה שנים שהתגשם באופן המוצלח ביותר שיכולתי לדמיין. הפסטיבל כלל כמה מעבודות הווידאו הכי מעניינות שנעשו בעולם בשנים האחרונות, לצד בכורות ישראליות. אנשים שאוהבים את השדה של סרטי אמנים היו מאושרים שסוף סוף מישהו יזם פרויקט כזה. אני מקווה שנמצא דרך להמשיך את הפסטיבל.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

יש לי המון תוכניות מרגשות למחלקה לצילום במוזיאון ישראל. ראשית, אני רוצה להנגיש את אוסף הצילום ההיסטורי של המוזיאון, אחד מהאוספים הגדולים והנחשבים בעולם, לציבור הרחב. אני רוצה ליצור ממנו תערוכות חדשות ולהזמין אמנים לעבוד איתו. שנית, אני רוצה לחבר מחדש את שדה הצילום הישראלי למוזיאון ישראל ולהציג תערוכות של אמנים ואמניות ישראליים שלוקחים את הצילום צעד אחד קדימה. שלישית, אני מקווה להביא לישראל תערוכות בינלאומיות של אמנים בתחום הצילום והווידאו. דברים עדכניים שקורים עכשיו ומכתיבים את הלך הרוח בעולם האמנות.


החזון שלי משלב בתוכו דיאלוג בין אדריכלות מקומית לאדריכלות בינלאומית, חיבורים בין אדריכלות לדיסציפלינות שונות, חשיפת וטיפוח קהילת האדריכלים בארץ, מחקר לגבי עתיד האדריכלות ובמקביל התרפקות על העבר ולמידה מיסודות האדריכלות

לימור יוסיפון גולדמן. צילום: אבישר גולדמן

לימור יוסיפון גולדמן. צילום: אבישר גולדמן

לימור יוסיפון גולדמן

בת 43. האוצרת הראשית של הגלריה בבית האדריכל, יפו.

מה עשיתי קודם

אני אדריכלית ואוצרת, בוגרת בית הספר לאדריכלות ע״ש דוד עזריאלי באוניברסיטת תל אביב ובוגרת לימודי אוצרות ומוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב; בעלת סטודיו עצמאי לאדריכלות ואוצרות בשם Limonarc, ומרצה בתכנית הבינלאומית ללימודי אוצרות בעיצוב במכללת שנקר.

התחלתי את דרכי המקצועית כאדריכלית במשרדי אדריכלים בארץ ובספרד, ובמהלכם שילבתי גם פרויקטים של עיצוב במרחב העירוני ואוצרות של תערוכות עצמאיות עבור הגלריות סאגה ואסופה, סטודיו אאא, גלריית החדר, סינמטק תל אביב, הגלריה בבית האדריכל, שבוע האיור תל אביב ופסטיבל אאוטליין בירושלים, עם מטרה ברורה לחיבור בין אדריכלות לתחומי העיצוב והאמנות השונים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי, ״רעש לבן״ – נפתחה באמצע אוגוסט בגלריה חוץות בירושלים לכבוד פסטיבל אאוטליין ופתוחה למבקרים עד סוף אוקטובר 2022. התערוכה מתמקדת בנושא שמעסיק אותי, יחסי חוץ־פנים, על ידי הכנסת חלקים מרחוב יפו הרבגוני והכאוטי לתוך חלל הגלריה הלבן והשקט, תוך הפיכתו להמשך של תחנת הרכבת הצמודה.

ציון דרך מרגש בשנה החולפת הוא כמובן המינוי לתפקיד האוצרת הראשית של הגלריה בבית האדריכל – שמאפשר לי לייצר בית שני עבור קהילת האדריכלים בארץ, לשמר את הרלוונטיות של השיח האדריכלי ולקרב גם את הקהל הרחב לתערוכות אדריכלות וסביבה בנויה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה 

בנובמבר הקרוב תיפתח תערוכה שהיא יקרה לליבי המשלבת בין דיסציפלינת האיור לאדריכלות, עיצוב טקסטיל וצילום. זו תערוכה בינלאומית שתעסוק בסיפורו של הנס מולר, איש עסקים יהודי מווינה שהתגורר במבנה איקוני שבנה עבורו האדריכל אדולף לוס. מולר הגיע לארץ בעקבות מלחמת העולם השנייה והקים את מפעל אתא ההיסטורי עם בן דודו אריך מולר. התערוכה היתה מיועדת להיות חלק משבוע האיור תל אביב, שלא מתקיים השנה לצערנו.

החזון שלי עבור הגלריה משלב בתוכו דיאלוג בין אדריכלות מקומית לאדריכלות בינלאומית, חיבורים בין אדריכלות לדיסציפלינות שונות, חשיפת וטיפוח קהילת האדריכלים בארץ, מחקר לגבי עתיד האדריכלות (טכנולוגיות בניה חדשות, אדריכלות וירטואלית) ובמקביל התרפקות על העבר ולמידה מיסודות האדריכלות (לדוגמה בנייה של נשים מקום המדינה). בנוסף, לקחתי על עצמי לשפץ בשלבים את הגלריה שמייצגת עבורי את בית האדריכלים בכדי ליצור חלל איכותי לתצוגה ראויה.


אחרי כמה שנים של שוטטות מהורהרת בין הוגות והוגים, המחקר החזיר אותי אל הגוף הרוקד, והתחלתי לעשות כל מיני דברים שמחברים בין פרקטיקה ותיאוריה באמצעות הוראה, ליווי אמנותי, עריכה, דרמטורגיה ואוצרות

ליאור אביצור. צילום: אסקף

ליאור אביצור. צילום: אסקף

ליאור אביצור

בת 41. המנהלת האמנותית של להקת המחול בת שבע.

מה עשיתי קודם

רקדתי ללא הפסקה מגיל שלוש עד גיל 26, ואז גבר בי העניין להעמיק את ההתבוננות על המעשה המחולי (והאמנותי בכלל). נרשמתי ללימודים בתכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת תל אביב ולכאורה עברתי צד – אל השיח.

אחרי כמה שנים של שוטטות מהורהרת בין הוגות והוגים, המחקר החזיר אותי אל הגוף הרוקד, והתחלתי לעשות כל מיני דברים שמחברים בין פרקטיקה ותיאוריה באמצעות הוראה, ליווי אמנותי, עריכה, דרמטורגיה ואוצרות. לפני שלוש וחצי שנים אוהד נהרין הזמין אותי להקים ולנהל את בית הספר החדש של להקת המחול בת שבע. זה הרגיש נכון, ומאז ועד לפני חודשיים זה מה בעיקר מה שעשיתי.

ציון דרך מהשנה האחרונה

סיימתי את הדוקטורט! זו הייתה דרך ארוכה, פתלתלה, מלאת אתגרים ותובנות. עסקתי במהלכה בשאלות על האונטולוגיה של עבודת המחול כמו מהו ריקוד ומה בין הריקוד לרקדנית. שאלות על חומריות המדיום המחולי, על הבדלים בין ביצועים שונים, בין איכויות של תנועה, בין סוגי שיחזורים. אני שמחה שהפרק הזה נחתם, ואני עוד יותר שמחה שהגילויים שהוא הניב ממשיכים להדהד אל עבר הפרק הבא. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני מעדיפה לעשות לפני שאני יוצאת בהצהרות ולא להפך. בשלב זה אני יכולה לשתף שאני סקרנית למצות את הפוטנציאל הטמון בפורמט הייחודי של בת־שבע, שבו הניהול האמנותי הופרד לפני כמה שנים מתפקיד כוריאוגרף הבית. המבנה הזה מבוסס על דיאלוג פתוח ומפרה בין אוהד וביני, ואני רואה בו הזדמנות להמשיך ולפתח את האיכויות הבלתי מעורערות של הלהקה על רקדניה הפנומנליים ואנשי הצוות המשובחים. במקביל, לבסס גם חיבורים חדשים עם יוצרות עכשוויות, מוסדות אמנות מדיסציפלינות שונות, סוגי שיח מגוונים ואופני עשייה נוספים.


האתגר המרכזי בשנה זו הוא להעביר את המחלקה תהליכי עומק מחקריים, להרחיב את המחקר העיצובי ולערב חשיבה עיצובית מבוססת בתוך עבודת האופנה

רחל גץ סלומון. צילום: מ״ל

רחל גץ סלומון. צילום: מ״ל

רחל גץ סלומון

בת 40. ראש המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה.

מה עשיתי קודם

בארבע השנים האחרונות כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי שעוסקת באופנה וזיכרון ומתמקדת בחצאית כאוביקט מעורר. הדוקטורט נכתב במסלול לעיצוב, בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, שם גם לימדתי בשבע השנים האחרונות קורסי עיצוב לאדריכלים. בנוסף, אני כותבת, עורכת ומנחה (עם שותפה – רעות תורג׳מן) את פודקאסט האופנה הישראלי הראשון מתלבשות על זה. כתבתי בעיתון הארץ, בעיקר במוסף הספרים, אבל גם בגלריה שישי ובמוסף תרבות וספרות, ויש לי פינה בתוכנית ״סוכן תרבות״ בכאן 11.

ציון דרך מהשנה האחרונה

הרומן הראשון שלי ״ללכת למקום אחר״ התפרסם בחודש יולי האחרון בהוצאת עם עובד, והוא עוסק בקורותיהם של יהודי העיר תוניס בתקופת מלחמת העולם השנייה, תחת הכיבוש הנאצי בארצם. בנוסף, סיימתי את כתיבת הדוקטורט, מסע מחקרי מרתק של ארבע שנים שכלל בתוכו גם הצגה בחמישה כנסים בינלאומיים וארבעה בישראל.

השנה פרסמתי מאמר אקדמי ראשון בז׳ורנל הבינלאומי Fashion, Style & Popular Culture, שעסק בחצאית כאוביקט קווירי. גולת הכותרת היא העובדה שבינואר האחרון מוניתי לתפקיד ראש המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה. נכנסתי לתפקיד ממש באמצע השנה ומאז החלומות רק הולכים ונעשים צבעוניים, מורכבים ויצירתיים יותר.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המרכז האקדמי ויצו הולך השנה לקראת איחוד עם אוניברסיטת חיפה, ויהפוך לבית הספר לעיצוב של האוניברסיטה. מבחינת המחלקה לעיצוב אופנה זו בשורה משמחת באופן מיוחד, מכיוון שאין בישראל לימודי דיסציפלינה מחקריים באופנה, ואנחנו נוכל לייסד אותם ולקיים אותם באופן מלא תוך שיתופי פעולה יישומיים, אינטרדיסציפלינריים וגם בינלאומיים. על כן האתגר המרכזי בשנה זו הוא להעביר את המחלקה תהליכי עומק מחקריים, להרחיב את המחקר העיצובי ולערב חשיבה עיצובית מבוססת בתוך עבודת האופנה.

בכוונתי להסב את פניה של המחלקה לעיצוב אופנה בחיפה אל המרחב הים תיכוני, לחבר את העשייה אל המקום ואל עולם החומר והצורות שלו. במהלך השנה נקיים קורס בינלאומי ראשון עם אוניברסיטת פס במרוקו, ואוניברסיטה תורכית, ואנו שואפים לייסד ממנו גם תוכניות חילופי סטודנטים וחיבורים נוספים ומגוונים של מחקר ועיצוב.


הגלריסטית עירית זומר אמרה לי פעם שלהיות אוצרת זה קצת כמו להיות דולה שמלווה לידות. במקום כמו ה־CCA, שבו עובדים על פרויקטים חדשים בהתהוות, אני מרגישה שיש בזה הרבה אמת

תמר מרגלית. צילום: יעל אילן

תמר מרגלית. צילום: יעל אילן

תמר מרגלית

בת 39. אוצרת המרכז לאמנות עכשווית (CCA) תל־אביב-יפו.

מה עשיתי קודם

הגעתי ל־CCA אחרי שבעשור האחרון חייתי בניו יורק. עברתי לשם לטובת לימודי תואר שני באוצרות, ובחמש השנים האחרונות עבדתי ב־MoMA כעוזרת אוצרת. לפני כן עבדתי כמנהלת תערוכות בגלריה לוקסמבורג־דיין, וגם ניהלתי ואצרתי את אוקו, חלל אמנות קטן וניסיוני.

ציון דרך מהשנה האחרונה

זכיתי לעבוד בשנה האחרונה עם שתי אמניות נפלאות על תערוכות יחיד: רונה יפמן, שהציגה את ״רדיו נתיבה״, פרוייקט שמבוסס על נתיבה בן יהודה; ורות פתיר, שתערוכתה מוצגת בימים אלה. הגלריסטית עירית זומר אמרה לי פעם שלהיות אוצרת זה קצת כמו להיות דולה שמלווה לידות. במקום כמו ה־CCA, שבו עובדים על פרוייקטים חדשים בהתהוות, אני מרגישה שיש בזה הרבה אמת. אני גאה מאד בשני התינוקות האלה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לשנה הקרובה מתוכננת תכנית תערוכות ואירועים עשירה ומעניינת, ואני נרגשת לקחת חלק בגיבושה. החזון הוא להמשיך ולתת במה לאמנים ואמניות ליצירה של תערוכות מאתגרות, ולחשוב באופן כולל גם על התכנים הנלווים של המרכז שמשלבים שיחות, מופעי פרפורמנס ומחול, והקרנות. בנוסף, חשוב לי לחשוף ולתווך את הפעילות שלנו לקהלים רחבים יותר, תוך דגש בין היתר על תכניות החינוך שלנו והנגשתה של אמנות עכשווית גם לילדים ובני נוער.


הצלחנו לשנות גזירה ממשלתית ולמשוך תקציבים עבור אנימציה, ובמקביל להוכיח לחברות ולחברים שלנו שיש להם כוח אמיתי בידיים (וגם קיבלנו סיקור בינלאומי שזה ממש מגניב)

בן מולינה. צילום: יפתח אילוז

בן מולינה. צילום: יפתח אילוז

בן מולינה‎‎

בן 30. מנהל איגוד מקצועות האנימציה ואוצר האנימציה של פסטיבל אנימיקס.

מה עשיתי קודם

עזבתי את העבודה שלי כאפטריסט שכיר בסטודיו גרביטי כדי להתחיל בדרך עצמאית כיוצר אנימציה. עבדתי עם סטודיואים וחברות רבות על פרויקטים מגוונים – מרקעים לפרפר נחמד החדש של החינוכית, דרך מיקרו־אנימציות לחברות הייטק ועד סרטוני הדרכה לחינוך מיני לעמותה אמריקאית. במקביל ליצירה התחלתי להפיק הרבה אירועים (הקרנות, האקתונים, מפגשי מינגלינג) ולהשתלב בעבודת האיגוד.

ציון דרך מהשנה האחרונה

התמודדנו באיגוד עם המון סוגיות השנה, כולל משלחת ראשונה מסוגה לפסטיבל האנימציה הגדול בעולם – אנסי. אבל ההשג הגדול ביותר שלנו היה ביטול החרגת האנימציה מהתוכנית לעידוד השקעות של משרדי הממשלה. חברות וחברי האיגוד נענו לקריאת החירום שלנו והביעו מחאה בפני משרדי הממשלה, דבר שהוביל לשינוי של הגזרה הלא שוויונית שהחריגה אנימציה בלי שום נימוק.

זה השג כפול עבור האיגוד: הצלחנו לשנות גזירה ממשלתית ולמשוך תקציבים עבור אנימציה, ובמקביל להוכיח לחברות ולחברים שלנו שיש להם כוח אמיתי בידיים (וגם קיבלנו סיקור בינלאומי שזה ממש מגניב). באנימיקס נכנסתי לנעליו הענקיות של דודו שליטא שמילא את התפקיד במשך 20 שנה. ההשג הוא שהצלחתי להעמיד את הפסטיבל ואפילו לקבל את ברכתו של דודו.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

האיגוד נכנס השנה לגיל בר מצווה ולמזלי יש עוד רשימה ארוכה של נושאים לטפל בהם. החזון שלי הוא להביא לידי ביטוי את מלוא הפוטנציאל של האיגוד כגוף שמוביל את האקו־סיסטם ואת מדיום האנימציה בישראל, דרך שיתופי פעולה עם יוצרים וגופים בארץ ובחו״ל. בנוסף, אנחנו רוצים להרחיב את הקהלים שלנו למאיירים, מושניסטים ואנשי גיימינג. יש לנו גם יעדים נקודתיים להשנה כמו הפקת יריד תעסוקה, הזנקה של תוכנית מנטורינג, כניסה למועצת הקולנוע, העמקת הנוכחות שלנו בבתי הספר, התקשורת המיינסטרימית ומשרדי הממשלה. והרשימה עוד ארוכה.

באנימיקס ארצה להזניק, כבר משנה הבאה, תחרות אנימציה בינלאומית ראשונה בישראל בסטנדרט עולמי. כזו שתמשוך לישראל יוצרות ויוצרים מכל רחבי העולם ותשים אותנו על המפה הבינלאומית. בנוסף, אמשיך לעודד דגש על יצירה ישראלית, קידום מדיומים חדשים (כמו VR, AI) והעמקת שיתופי פעולה עם מגוון גופים.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שמואל

    מרק שפס הוביל בהצלחה מרשימה ומיוחדת את מוזיאון ת"א אחרי עידן ד"ר חיים גמזו.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden