משולש העצבות: סאטירה שעולה על גדותיה

״משולש העצבות״ של הבמאי השוודי רובן אוסטלונד הוא סרט מסחרר. גם הודות לריבוי הפרטים, התפניות בעלילה, הדמויות, הצבעוניות של המסך, המעבר בין חללים, ההומור המושחז, אבל גם באופן ליטרלי ממש. יש רגעים בסרט שמה שקורה על המסך – דוגמנים שצועדים במהירות על מסלולים מדומיינים, טלטלות (ליטרליות לגמרי) שעוברות הדמויות שמפליגות באוניית פאר, החללים הסגורים, והמצלמה שמשנה זוויות במהירות – פשוט מסחררים.

הסרט שזכה בפרס דקל הזהב בקאן ופתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים השנה, הוא סאטירה אינטליגנטית ומושחזת עם דמויות נפלאות שלפעמים עולה על גדותיו (גם זה, לא נעים להגיד, ומבלי להסגיר את העלילה, באופן ליטרלי ממש). אני מתפתה לומר שמדובר כמעט במבנה אדריכלי.

שלושה חלקים, כל אחד מתרחש במרחב אחר, בכל אחד מהם קורה דבר אחר לגמרי בין הדמויות. ובכל זאת הסרט יוצא ממקום אחד ומגיע בסופו אל חוף בתולי עם יופי עוצר נשימה, כזה שהוא כמעט קלישאה של גן עדן, ואולי גם של גיהינום בו זמנית.

יאיה וקארל הם זוג דוגמנים. לא ברור אם זה כי היא מוצלחת יותר ממנו, או כי בעולם של דוגמנים נשים שוות יותר ומרוויחות יותר מגברים, אבל יחסי הכוח במשחק התשוקה ביניהם ברורים לגמרי. לא ברור האם זו זוגיות ממשית, או יותר מדויק, לא לגמרי ברור מה מניע אותה לעיתים זה נראה שגם השאלה איך מגדירים אותה היא חלק ממשחקי התשוקה והכוחות. חלק מהזמן זה נראה כמו פרשנות חדשנית להסכם ממון. הסיפור שהם משווקים לעולם על הזוגיות הנוצצת שלהם (בעיקר באינסטגרם אבל לא רק) מאפשר לשניהם להגביר נוכחות ולהכפיל את מספר העוקבים.

המעמד הזה של מפורסמים או ידוענים כרוך כמובן בטובות הנאה. פתיחות והשקות הן כסף קטן. עכשיו הם מוזמנים לדבר האמיתי – שיט תענוגות על יאכטה יוקרתית עם כאלה שהביטוי ״יכולים להרשות לעצמם״ אפילו לא מעסיק אותם. מנות אישיות שמבושלות על ידי שף יוקרתי, צוות עובדים שמחויבים להיענות לכל גחמה (אם לדוגמה אחת האורחות נחה על הסיפון ולפתע ראתה קצת אבק על המפרשים, הם אמורים לדאוג לנקות אותם גם אם אין בכלל מפרשים בספינה).

ממה עשוי הכסף הישן הזה, או הדימוי של עבודה קשה שדרכה צוברים הון? אם זבל או נשק לא מביכים את מי שהתעשרו ממנו, למה הגוף צריך להיות שונה? 

טבעות אירוסין בעשרות אלפי דולרים, שמפניה יוקרתית, כמהין, צדפות, בריכה פרטית עם ג׳קוזי על הסיפון, חדרים מוזהבים מלאי סטייל, וכמובן חביבות שהיא כמו אותו בגד ים שהם לובשים, מעוצבת בדיוק למצב המתאים. את חלקם הוא הולם יותר, אחרים אפילו לא עסוקים בזה.

אבל יש בסרט הזה יותר מעלילה, כלומר יותר מהקו המחבר הזה שבין חלק אחד לשלישי. לאוסלנד יש זמן, ודמיון, ומעוף, והומור, והוא אוהב לשחק – בעלילה, בדמויות, בקהל. הקהל בתמורה שאג מצחוק לאורך ההקרנה, כמעט הסתחרר מבחילה, ולרגעים עצר נשימה. בהקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, אוסטלונד הגדיל לעשות, עלה לבמה בדברי הברכה ופחות או יותר הורה לקהל לשאוג; הקהל כמובן נענה.

מרקסיסט על ספינת תענוגות

הנה לדוגמה סצנה אחת או דמות אחת מלאת שכבות ומופלאה: לספינה יש קפטן (שמגולם על ידי וודי הארלסון) שבז לנוסעים שלו ולא ממש מתעניין בעבודה שלו. הזהב שמצפה את הספינה, במידה והוא מבחין בו – נראה לו פתטי. את האוכל היוקרתי שמוגש הוא ממש לא סובל, כשבשולחן סביבו כולם שקועים בצדפות וקוויאר הצוות מקפיד להביא לו את המנה האהובה עליו – המבורגר וצ׳יפס; תעשייתי, כמובן שתעשייתי.

אבל בתוך כל הטירוף הזה על הספינה, וההסתגרות שלו לאורך כל ההפלגה בחדרים, ושתיינות אין־סופית, הקפטן הזה, מכל האנשים בעולם, מחזיק מעצמו מרקסיסט. לא קומוניסט, מרקסיסט. מה זה אומר להיות מרקסיסט על ספינת תענוגות? כשהספינה מאיימת לטבוע וכולם סביבו חולים במחלת ים, מקיאים בלי הפסקה על הסיפון ומתחתיו, הוא מרוקן בקבוק אחרי בקבוק, מתחרה עם אחד הנוסעים על ציטוטים של אמרות שפר, מכריז יחד איתו קריאות מופרכות ברמקול, וכמובן קורא את מרקס.

עוד דוגמה היא זוג בריטי מבוגר שמפליג בספינה. הם מנומסים, מנסים להתיידד עם השכנים לשולחן, שואלים שאלות שמקובל לשאול אנשים חדשים שאתה פוגש, ומספרים בגאווה שעשו את הונם (העצום) מתרומה לאנושות. איך בדיוק הם תורמים? ההתמחות שלהם היא במוקשי יד, אבל הם מייצרים עוד מוצרים מהסוג הזה.

מה שהפריע להם בשנים האחרונות, ומכעיס אותם עד היום כשהם נזכרים בזה, זו רגולציה כזו או אחרת על כלי נשק שמותרים או אסורים בשימוש. השילוב בין הנימוס הבריטי של דודים חביבים שלבושים בקפידה, מסורקים בתסרוקת הולמת, לבין טרוניות על המגבלות הטרחניות שהטילו על יצור נשק – הוא לא פחות ממפעים.

איך עובדת כלכלה של יופי או זוהר, איך מתחזקים אותה כמטבע, מה היא שווה; ולהסתכל על העולם של פאר ועושר אין־סופי דרך העיניים של מי שהם מבחוץ, אבל היופי או הזוהר פתח להם את הדלתות אליו

אחד הדברים המעניינים בתוך המהומה הזו של הסרט, הסצנות מלאות הצבעים והתעוזה, או השקט שמשתרר בסופה – הוא נקודת המבט. יאיה וקארל לא נולדו למעמד הזה של אנשים שמפליגים על ספינות שעשועים או פאר, הם גם לא שמעו על עיסוקים כאלה מופלאים שדרכם אנשים הופכים עשירים מופלגים. היא יפה וסקסית באופן יוצא דופן, וכמובן יודעת את זה על עצמה ומשתמשת בזה ומתעדת את זה כמעט בלי הכרה.

אבל יש לה גם איזה רווח בינה לבין עצמה, רווח במובן הטוב והרע של המילה. קארל לעומתה מסתכל כל הזמן על הכל גם מבחוץ. כשאחד הנוסעים מספר להם שעשה את הונו מזבל (ליטרלית), הם מתבוננים בו במבט בוהה, תוהים מה הם עוד יגלו על העולם הזה.

כרטיס הכניסה שלהם (לא רק לשיט, לעולם בכלל) הוא הגוף היפה שלהם. אף אחד לא מזלזל בזה, גם לא הסרט. להפך, זה עניין רציני. בשביל אוסטלונד זה מאפשר לעשות את הדבר הכפול: האחד -לבחון באיזה אופן אקסטרווגנטי איך עובדת כלכלה של יופי או זוהר, איך מתחזקים אותה כמטבע, מה היא שווה; והשני – להסתכל על העולם הזה של פאר ועושר אין־סופי דרך העיניים של מי שהם מבחוץ, אבל היופי או הזוהר פתח להם את הדלתות אליו. ממה עשוי הכסף הישן הזה, או הדימוי של עבודה קשה שדרכה צוברים הון? אם זבל או נשק לא מביכים את מי שהתעשרו ממנו, למה הגוף צריך להיות שונה?

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אין צדקנות אצל אוסטלונד; במקומה יש היפוכי תפקידים ומעמדות. ההיפוך הזה מגיע לשיאו לקראת הסוף. אני לא רוצה לתאר את מה שקורה בסיום, אבל נדמה שהאפשרות שאישה תשתמש מינית בגבר, בגוף שלו או בתשוקה שלו, ביחסי הכוח ביניהם, היא האפשרות שאוסטלונד פותח. לא כדי להכריז את מה שאופנתי עכשיו להכריז – ש״מי טו״ הגזימו. זה לא מעניין אותו אם הם הגזימו או לא.

האפשרות הזו של אישה שמשתמשת בגבר כאוביקט נפתחת אצלו כי יש דבר אחר שמעניין אותו. יש לכאורה אין־סוף של אפשרויות לכלכלה של כוח ותשוקה במערכות יחסים. אישה יכולה להשתמש בגבר, גבר יכול לסחוט גבר אחר, אישה יכולה להשתוקק לשלישיה. אבל בסוף, או בהתחלה – גם אם נדמה שאפשר להפוך אותן או לפרוץ אותן – יש היררכיות שאפשר להתכחש להן רק בתוך ספינה סגורה או אי בודד.

לסיום, לפני כחודשיים התפרסמה ידיעה שהשחקנית הנהדרת שארלבי דין, שמשחקת את יאיה, מתה באופן פתאומי. הידיעה הזו העציבה אותי מאוד. היה נדמה שהאישה הצעירה והנהדרת הזו פורצת את דרכה אל העולם בתפקיד הזה.

מבעד לתפקיד המרהיב של יאיה היה אפשר לראות את הכשרון המתפרץ, את היכולת לראות את העולם קצת מבחוץ, את המשחק האינטליגנטי שעם או בלי לייקים נכונו לו עוד תפקידים גדולים. כשרואים את הסרט הזה קצת אחרי מותה, החיוניות של הדמות מכאיבה ממש.

משולש העצבות
בימוי: רובן אוסטלונד
שוודיה, גרמניה, צרפת, 2022; 142 דקות
5 כוכבים