כל מה שחשוב ויפה
״אנחנו לא ניפרד לעולם״. סרטי יונייטד קינג
״אנחנו לא ניפרד לעולם״. סרטי יונייטד קינג

יהודה בארקן ודוד לוי בפסטיבל קולנוע דרום ה־21

בפסטיבל דרום שייפתח בתחילת השבוע הבא יוקרנו סרטים חדשים, תיעודיים ועלילתיים, מהארץ ומהעולם. שניים מהם עוסקים בדמויות ישראליות איקוניות, ומלמדים אותנו משהו על מי שהיינו אז ומי שאנחנו היום

לאורך השנים, פסטיבלי הקולנוע בארץ מצאו את דרכם לחדשנות בתחום הקולנוע; כל פסטיבל והדגשים המיוחדים לו. פסטיבל קולנוע דרום ה־21, מיסודו של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת בספיר, שייערך בשבוע הבא (6-10.11), יציג סרטים חדשים מישראל ומהעולם, בנוכחות היוצרים והיוצרות. שניים מתוכם הם סרטים דוקומנטריים על יהודה בארקן ועל דוד לוי – שיש להם ערך נוסף מעבר לתיעוד הסיפור האישי של השניים.

״אנחנו לא ניפרד לעולם״: המפנה שעבר הקולנוע הישראלי, בחסות יהודה בארקן

קשה להתעלם מהשינוי התודעתי שחל על הקולנוע הישראלי בכל הנוגע לייצוגן ומקומן של נשים. באופן לא מכוון אנחנו לא ניפרד לעולם, סרטו של הבמאי והקומיקאי אלון גור אריה (התסריט משותף לו וליוזם הסרט, עופר נעים), מזכיר לנו שעברנו דרך ארוכה. הסרט מהווה לקט תיעודי לעשייתו של השחקן, הבמאי והמפיק, יהודה בארקן ז״ל. זהו גם מסמך הספד לעשייתו, באמצעות מעקב אחרי תחנות בחייו וראיונות עם האנשים הקרובים לו ביותר: גרושותיו, ילדיו, חבריו, קולגות ואנשי תעשיית הקולנוע, עורך הדין שלו ואפילו הרצל – גובה בשוק השחור – שהפך למעין שומר ראש שלו.

הסרט מצליח ללוש את החומרים לכדי ביוגרפיה ומעניק הזדמנות מרתקת עבורנו כצופים לא רק להיפרד מהאייקון, אלא גם מהסגנון השטחי שאפיין את אותה התקופה, שהפך את גוף האישה לצעצוע וטשטש את אישיותה. במבט של אישה בשנת 2022 זה מעורר לא רק גיחוך אלא ממש בוז. היום ברור לכולנו שהמחשבה ההפקתית־מסחרית שלפיה סקס מוכר, שייכת לענף מוגדר ונחות ביחס לקולנוע שהפן הארוטי בו, במידה והוא קיים, הוא אקט נבנה – פרט שהוא חלק ממכלול פואטי.

מהסרט עולה המסקנה שבארקן, הרבה בחסות מנחם גולן, אחראי במידה רבה לסגנון הקולנועי המקטין, שאינו מאמין בתסריט עם גיבורים ועלילה אלא בקולנוע־ציצי ובטלוויזיה־מתיחות, והכל במרוץ חסר פשר לתהילה. לא פלא שכשהמרוץ העיוור הזה נעצר, קינן בבארקן הרצון לחזור בתשובה ולתקן.

במידה רבה הסרט עוזר להבין גם את המהלך של אורי זוהר. התחושה היא שגם ברקן וגם זוהר ידעו שהם שותפים למשהו שהוא לא הגון ורק כשעצרו רגע הבינו את פשרו. השאלה הנותרת היא, למה להציף בפנינו הצופים שוב את התמונות שרצינו לשכוח – כמו סצנת ההתעלסות של מרגלית (גילה אלמגור) עם אריק (בארקן) ב״מלכת הכביש״ (סרטו של מנחם גולן, 1971)? או שאולי דווקא כאן נוצרת הזדמנות גדולה שבה מעניק לנו הסרט הצצה אל משמעות הזמן ומלמד אותנו על המפנה שהקולנוע הישראלי עבר, ממש במקביל לשינוי הכיוון והפיכחון של בארקן עם חזרתו בתשובה (והוספת ה־א׳ לשם משפחתו).

דוד מלך ישראל השנייה. צילום: רונן קרוק

דוד מלך ישראל השנייה. צילום: רונן קרוק

״אני שוביניסט מודרני״ אמר בארקן בראיון שהעניק בשנות ה־80. ואולי כאן כבר חשף את חולשתה של המודרנה כאומר – המלך הוא עירום? על השאלה הזאת השיב אחד מחבריו של בארקן שאמר בסרט, שאם במאי איטלקי היה חתום על סרטים כאלה – זה היה מתקבל אחרת. כך או כך, גם הפריצה הבינלאומית לה ייחל לא התממשה.

זו הזדמנות טובה לרפלקסיה עבורנו הנשים כדי להבין את הדרך הארוכה שעבר הדימוי שלנו בקולנוע הישראלי, ובתוך כך להבין כיצד השתנתה התודעה שלנו כחברה ביחס למעמדן של נשים

ג׳ודי פאר כוכבת ״המתיחה הגדולה״ (1984), מספרת שבארקן נתן לה את הבטחתו שהיא תצפה בסרט לפני צאתו לאקרנים ואם יש סצנות שהיא לא תאשר – הן יורדו מהסרט. מבחינתה, אם אתה מציע למישהו משהו והוא מסכים – אין פה שום ניצול. קרולין לנגפורד, שהשתתפה גם היא בסרטי המתיחות בעירום חלקי, טוענת שעבורה זו הייתה תקופה נהדרת ובהחלט היתה עושה זאת שוב.

לטענת הנשים המרואיינות בסרט בארקן לא שנא נשים; ממש לא. איילת מנחמי, שביימה את ״אבא גנוב 3״ מציינת את פרספקטיבת הזמן בכך שהיום הדברים נראים אחרת. כשהיא נשאלת על היחס של בארקן, לנשים בסרטים ועל הסט, היא משיבה ״כל השיח הזה לא רלוונטי. יהודה הוא דור אחר. אי אפשר לצפות ממנו, ובטח לא בטווח של עשרות שנים אחורה, להיות לא יהודה או לא הדור שלו. אז זה היה מקובל. לא מוצדק, אבל מקובל״. איילת קורץ, כוכבת ״מחפשת בעל על ארבע״ שיצא ב־1993 ונכשל, מרגישה כיווץ אבל תולה אותו כתוצאה מכך שהסרט בכיכובה נכשל קופתית.

לאט לאט טווה הסרט את הביוגרפיה של מי שנולד בתור יהודה ברקוביץ׳ ולאורך חייו לא נתן לאחרים לקבוע מה תהיה מידת הצלחתו. הוא פילס לעצמו דרך שבה דאג תמיד לעמוד במרכז. וגם אם יש בזה תעוזה לא שגרתית וחוצפה, יש בזה גם הרבה יופי. סגנון הבימוי של גור אריה, שאינו דוקומנטריסט, הוא שינוי מרענן שהופך את העלילה לקלילה, לא חפה מביקורת ויחד עם זאת שוזרת אותה ברוח טובה.

גם נימת הקריינות תואמת לטמפרמנט הברקני ויודעת לנתב אלמנטים קומיים שמגבשים היטב את הנרטיב. התושייה של בארקן היא תושייה של אדם שמוכן לקחת סיכונים ולא נותן לכישלונות לעצור בעדו. כך התגלגל ללהקת פיקוד צפון וכך הפך לשחקן מצליח למרות שלא התקבל לשליש השני של לימודי המשחק בבית צבי. הוא קלט מהר, הבין מה מרים לקהל את המורל ולא היסס להשתמש בכל הכלים שעמדו לרשותו. ועל אף הביקורות השוחטות (״27 שנה, בחיים לא קיבלתי ביקורת טובה״), הוא המשיך ליצור.

בחייו האישיים ידע משברים והנטייה להתמכרויות הובילה אותו לא אחת לניתוק מהמצב הריאלי ולהסתבכויות. במידה מסוימת נדמה שגם לקריירה הוא היה מכור. מסרט אחד הוא קנה דירה וכדי לממן סרט אחר הוא מכר אותה. הוא לא ידע לשמור על כסף. המוטו שלו היה ״תחיה״.

בעל רשת סינמה סיטי ובכיר המפיקים הישראלים כיום, משה אדרי, מצביע על כך שבארקן היה שחקן ולא מפיק, ולטענתו זה מה שהפיל אותו. אדרי עצמו שהכיר בערכו של בארקן, חילץ אותו לא פעם. בארקן מודה שבמרדף אחרי מחיאות הכפיים חיסל את כל מי שסביבו. המשבר הביא אותו לאמונה באלוהים: ״נשארתי בלי טעם והתורה החזירה לי את הטעם״.

זו הזדמנות טובה לרפלקסיה עבורנו הנשים כדי להבין את הדרך הארוכה שעבר הדימוי שלנו בקולנוע הישראלי ובתוך כך להבין כיצד השתנתה התודעה שלנו כחברה ביחס למעמדן של נשים. היום כוכב כמו יהודה בארקן לא היה נוסק אל על כפי שנסק במאה הקודמת. אבל בעידן שבו השמרנות היא מערכת בלמים לאמנות ועומדת בניגוד לחופש היצירה – עלינו לתהות על קנקננו.


birds

דוד מלך ישראל השנייה: דוד לוי כפי שלא נראה מעולם

סרט בולט נוסף בפנורמה הישראלית־תיעודית, שהוא גם סרט הפתיחה של הפסטיבל, הוא דוד מלך ישראל השנייה של רובי אלמליח. גם סרט זה, בדומה לסרט אודות בארקן, מציף נושא חשוב כנספח רב חשיבות לשרטוט דמותו של דוד לוי ולתחנות בביוגרפיה ובזהות הפוליטית שלו.

הנושא הטעון של ישראל הראשונה צף באופן מכריע, נוכח האופן שבו התקבלה זהותו של לוי, שנכנס לממשלה בחסותו של מנחם בגין ז״ל ותחת ממשלתו בכנסת ישראל דאז. לוי חושף לראשונה את האמון שרחש לו בגין ואת עצם העובדה שלא הפך לראש ממשלה בשל זהותו העדתית.

דוד מלך ישראל השנייה. צילום: רונן קרוק

דוד מלך ישראל השנייה. צילום: רונן קרוק

נדמה שדמותו של דוד לוי, הפועל מבית שאן, הפכה עם כניסתו לכנסת, לסמל לשוויון הזדמנויות ותקווה לבני עדות המזרח ותושבי הפריפריה לקבל ייצוג ויחס הולם

גם במבט לאחור, קשה ללוי להתעלם מהעובדה שהזהות המזרחית היא משהו שצריך להתנצל עליה במעגלים מסוימים. נדמה שדמותו של דוד לוי, הפועל מבית שאן, הפכה עם כניסתו לכנסת, לסמל לשוויון הזדמנויות ותקווה לבני עדות המזרח ותושבי הפריפריה לקבל ייצוג ויחס הולם.

הסרט מצליח לרתק בזכות התחקיר המעמיק, קטעי הארכיון הנדירים ודמותו של לוי, שנחשפת ומוצגת לראשונה כפי שלא נראתה מעולם, אחרי 15 שנים של שתיקה תקשורתית. אם כי אין בסרט הברקות קולנועיות מתוחכמות או יוצאות דופן של ממש, זהו סרט שסך כל חלקיו מעידים על מלאכת מחשבת, והוא חשוב ולו רק בגלל החשיפה הנדירה של לוי, לצד המסר המטלטל וחשבון הנפש הלאומי שהוא מצליח להעביר (הסרט מוקרן בתזמון מעניין, לא הרבה אחרי צאת הסדרה ״הנבחרות״ של כאן 11, בבימויה של אפרת שלום דנון, סדרה שהציפה את מחדל האי שוויון וייצוגן של נשים בכנסת, מכל העדות והמגזרים).


ברצועה העלילתית, חשוב לי לציין לשבח את סרטה החדש של מיכל ויניק ״ולריה מתחתנת״ – סרט שאני מקווה שעוד אכתוב עליו ועל הרגישות הרבה שמודגשת באופני הבימוי שלו בהרחבה. אבל בינתיים הוא עוד סרט חשוב שכדאי לכם לסמן את ההקרנות שלו בפסטיבל ביומן.


פסטיבל קולנוע דרום ה־21
6-10.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שירן

    יהודה ברקן נפטר מפאת כבודו היה ורצוי להוסיף ז"ל. אתם כותבים את הכתבה כאילו ועודנו עדיין בחיים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden