הסרט ״אחרי השמש״ לוקח אותנו למסע אודות הזיכרון

חופשת קיץ קסומה שמסתתר בה גם דבר אחר, הורה יחיד והקשר עם הילד או הילדה שלו, מבט של ילד או ילדה על חיים של מבוגרים, מבוגר שחוזר לאחור אל סיפור הילדות שלו: כל אלה הם חומרים וסיפורים שהקולנוע אוהב. בסרט ״אחרי השמש״ החומרים או הדמויות האלה הם לכאורה הסיפור, אבל גם לגמרי לא.

זה סיפור על הקו הדק שבין געגועים לזמן או למקום או לאדם קרוב, לבין הבעתה הכרוכה בהם. זה סיפור על דימוי שנדמה לזיכרון ועל זיכרון שהוא דימוי לא מפוענח. באופן עדין, מטלטל ומבעית, הסרט מספר סיפור על הדרך שבה תמונות, צילומים, סרטים ביתיים ודמיון חורכים את הזיכרון, ממציאים אותו, מטלטלים אותו ופולשים אל ההווה.

אחרי השמש הוא סרט הביכורים של הבמאית שרלוט וולס, שהוצג לראשונה בפסטיבל קאן. לאחרונה הוא מוקם במקום הראשון ברשימת הסרטים הטובים של השנה שפרסם המגזין Sight&Sound, והוכתר כסרט הביכורים הטוב ביותר של השנה על ידי המגזין Indiewire.

הסיפור לכאורה פשוט, ולכאורה גם לא קורה בו שום דבר דרמטי. סופי (פרנקי קוריו) בת ה־11 מבלה עם אביה חופשת קיץ בריביירה הטורקית. חופי ים נפלאים, בריכת שחייה נהדרת, ארוחות ערב עם מפות חגיגיות ומלצרים, הכרויות קיץ של ילדים, בגדי ים, יופי ופנאי אינסופי. האבא (פול מסקל, במשחק נפלא) הוא איש עדין, מלא חיים והומור, אבל יש בו גם משהו שברירי וכמעט לא מפוענח. בבת יש איזה יופי חריף, ואוטונומיות, בגרות ותאוות חיים. אבל יש בה גם עוד משהו שניכר רק דרך המבט שלה, שכמו עובר בו צל או הרהור שמופיע לרגע, ונעלם.

בתוך מה שנראה כסרט רגיל, פתאום יש איזו צרימה – אסתטית או עלילתית. לרגע מרצדת על המסך תמונה לא מפוענחת לגמרי. כשהיא תעלם, עלילת הסרט תמשיך כרגיל. אבל אז אחרי כמה סצנות יופיע שוב פתאום הריצוד הזה, ההפרעה של הרצף

החופשה הולכת ומסתברת כעולם פרטי שהוא רק שלהם, אב ובת, מחוץ לזמן, למקום ולחיים הרגילים. כל החופשות הן לכאורה כאלה – מחוץ לזמן ולמקום – אבל אצלם לא ברור אם בכלל יש זמן ומקום אחרים של שניהם. הסרט לא מספר כמעט כלום על החיים שלהם מחוץ לחופשה. יש אמא, אבל הם לא עסוקים בה הרבה. ההורים לא חיים ביחד, לא רק לא באותו בית, אלא כנראה גם בעיר או ארץ אחרת. האב צעיר וגדל כנראה בסקוטלנד, ויש (עוד) איזו אישה שהוא נפרד ממנה.

זה פחות או יותר כל מה שאנחנו יודעים. האם החופשה השנתית הזו היא הזמן היחיד שבו האב והבת נמצאים יחד באותו בית? האם כך זה היה תמיד? האם החופשה היא פיצוי או תחליף ליומיום? האם הקרבה הזו ביניהם קשורה דווקא במרחק גדול שיש ביניהם ביומיום? איך הם משתפים האחד את השנייה בכל מה שקורה להם בזמן שבין החופשות? כל השאלות האלה הן מתחום אחר, בסרט הזה הן לא רלוונטיות. יש זמן ומקום שבו הסרט לכאורה מתקיים, זמן ומקום שבו הכל כמעט שלם ומוגן.

הסרט לא מבקש לנעוץ שיניים בעלילה. הוא גם לא מבקש לפענח מבנה פסיכולוגי או את העבר של הדמויות. הוא מתבונן באב במבט חף משיפוטיות, לא עסוק בשאלה אם נטש ולמה, ומה בעבר שלו הוביל אל הקיום הזה. וטוב שכך. בחיים של הילדה, לפחות בחופשה ההיא, השאלות האלה הן לא העניין. הוא אבא שלה, והוא נוכח עכשיו.

לפענח דבר שחמק

הסרט עסוק או מתבונן בדבר אחר לגמרי, דבר עדין ושברירי שמסתמן לאט לאט. בהרבה מובנים זהו סרט על צילום וזיכרון, על האופן שבו אנחנו בונים או ממציאים זיכרון. בתוך מה שנראה כסרט רגיל, פתאום יש איזו צרימה – אסתטית או עלילתית. לרגע מרצדת על המסך תמונה לא מפוענחת לגמרי. כשהיא תעלם, עלילת הסרט תמשיך כרגיל. אבל אז אחרי כמה סצנות יופיע שוב פתאום הריצוד הזה, ההפרעה של הרצף.

גם העלילה עצמה מתעתעת: לפעמים האב או הבת מתעדים את עצמם בחופשה. לרגעים בתוך הרצף יש סצנה שנראית כמו מתוך צילום של סרט ביתי. אבל אז במפתיע אותה סצנה ביתית חוזרת שוב. ההפרעה של הרצף, החזרה של אותם צילומים ביתיים בתדירות הולכת וגוברת, שוב ושוב, הופכת להיות לב העניין.

לאט לאט מתברר שלא רק אנחנו הצופים מתבוננים בחומרים הביתיים האלה לאחר זמן, אלא הבת עצמה, שבגרה בינתיים, מתבוננת בהם חזור והתבונן, כאילו כדי לפענח דבר שחמק. היא כמעט לא נוכחת בסרט על המסך, אבל המבט הוא כולו שלה. ההבנה הזו מתעתעת בצופה. הוא מבין שמה שהוא רואה על המסך הוא לא סיפור של חופשה, אלא סיפור על ניסיון למצוא בצילום של אדם אהוב אות או סימן למה שקרה או יקרה.

הערבוב הזה של חומרים עם איכות של ארכיון ביתי, ההפרעה שלהם את הרצף של העלילה, החזרה אליהם, הריצוד שהולך ונמשך – כל אלה לא רק מפנים את המבט שוב אל מה שתועד ולא רק נזכרים דרכו, אלא מערערים על התוקף של הזיכרון עצמו. מה התוקף של הסיפור שהבת הבוגרת מספרת לעצמה על אביה, סיפור שבנוי מצילומים או זיכרונות? איזה מן אב עולה דרכו? האם יש משהו שהיא לא ראתה? האם היא המציאה?

אני לא רוצה לענות על השאלות האלה, לא רק כי אני לא רוצה להתערב בצפייה של מי שעוד לא ראה את הסרט היפה והנוגע ללב הזה, אלא גם כי הסרט עושה את זה בדרך שברירית, ויזואלית לגמרי, שכמעט ואי אפשר לתאר במילים. ובכל זאת אני רוצה להגיד שמשהו באבהות הזו, באופן שבו היא מצולמת בסרט הזה – טלטל אותי.

לרגע אחד ושברירי המאמץ הכרוך באבהות, או במחויבות לאדם קרוב, היה נוכח במלאות שלא מדברים עליה בקול רם. אנסה לומר בכל זאת, המאמץ הכרוך באבהות או בהורות הוא קשה מנשוא. הוא קשה מנשוא גם בסרט, לא בגלל הצורך להתפנות לגמרי אל הזולת. זה דווקא נראה אפשרי. לרגעים היה נדמה שהמאמץ הגדול והתובעני ביותר הכרוך בהורות או בהתפנות אל הזולת הוא אי האפשרות להרפות מהחיים שלך עצמך.

---

אחרי השמש
בימוי: שרלוט וולס
102 דקות; אנגליה־ארה״ב, 2022
4.5 כוכבים