מבט מבפנים: סיפורו האישי של גבר שנכרך בסיפור של כפר שלם

יש סצנה אחת בלב הסרט ״מבט מבפנים״ (שהוקרן לראשונה במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן, והיה חלק מהתחרות בפסטיבל הקולנוע בחיפה) שהיא פשוט מהפנטת: אספת חירום של כל אנשי כפר קטן בטרנסילבניה. על המסך חלל דחוס מלא בדמויות – הכומר, אנשי המשטרה, ראשי הכפר, נשים מלאות זעם, גברים על סף אלימות, איכרים, כאלה שלבושים באיזו מודרניות שלא מכאן, כאלה שמשמרים מסורת. כולם נמצאים באותו החלל. לרגעים הרגשתי שאני מתבוננת בציור שברגע אחד התמלא חיים ותנועה והפך לסרט, או להפך – שאני מתבוננת בסרט שהוא בעצם ציור.

למה נדחסו כל אנשי הכפר לחלל הזה? על מה הם נסערים? על מה כל הרעש הזה? כדי לדון בהוצאה מהכפר ומהמאפייה המקומית שלושה עובדים חדשים, מהגרי עבודה מסרי לנקה. האיכות הקולנועית של הסצנה הזו קשורה גם בצילום שלה (בשוט אחד) וגם באופן הבימוי שלה: כשצילמו אותה, איש מהנוכחים בסצנה (והם רבים) מלבד השחקנים הראשיים – לא ידע את המהלך המתוכנן שלה. כל אחד ידע את החלק שלו, אבל לא ידע לאן יובילו הדברים ומה עוד יאמר בה.

כך, הופכת האספה הקולנית להיות לא רק אינטנסיבית ווולגרית יותר ויותר, לא רק דחוסה בתוך חלל ללא אוויר – אלא גם נמלאת חיוניות שהולכת ומתפרצת. מי שהגיעו לאספה הזו כדי להסביר או להקשיב, מוצאים את עצמם בלב מהומה קולנית ספונטנית ומתוזמרת היטב. הצילום של דקות ארוכות ואינטנסיביות בשוט אחד לא רק מחזק את תחושת הסגירות של המרחב, אלא גם הופך את הכל לציור שמן על בד שקיבל חיים משלו.

הבמאי הרומני כריסטיאן מונג׳ו, שסרטיו הקודמים ״ארבעה חודשים שלושה שבועות ויומיים״, ו״בגרות״ הם סרטים נוקבים ומלאי יופי, עושה גם בסרט הזה קולנוע נוקב בעל שפה ייחודית ועזה. השוט הזה והסצנה שבסיום, שאחזור אליה בהמשך, הם רגעים קולנועיים נפלאים.

השיבה הביתה היא בעיקר עמידה אל מול השאלה האם הבית בכלל קיים או האם הוא מחכה לך. האם מה שהיה הבית שאותו עזבת הוא עדיין אותו הבית, עדיין הבית שלך?

מתיאס, הגבר שעומד במרכז הסרט, הוא גם הלב של הסרט. יש בו משהו מכמיר לב, מרתיע ובלתי מפוענח בו זמנית. הוא איש שנולד בכפר בטרנסילבניה, המשפחה שלו היא בעלת עדר כבשים, ובכפר יש לו שם של מי שמומחה בשחיטה. הוא חזק, מוצק, מלא כוח, ומתפרנס מתעשיית הבשר כפועל בגרמניה. בבית יש לו אישה ובן, מאהבת (לשעבר?), אופנוע וחברים גברים; גברים ממש. הסרט נפתח כשהוא בלב יום עבודה במפעל שבו הוא עובד כשמישהו זורק לעברו הערה. האלימות שגואה בו מסתיימת באירוע שגורם לו לברוח הכי רחוק שאפשר – הביתה לכפר.

הוא חוזר בדיוק לעונת החגים. בכנסיה המקומית מתכוננים לחגיגה השנתית בחג המולד, הנגנים של הכפר מכינים קונצרט מיוחד, בבתים מתחילים להכין את ארוחות החג, ומשפחות נערכות לתצוגה המשפחתית השנתית. השלג והקור מכניסים את כולם הביתה. אבל השיבה הביתה (כמו הרבה פעמים, לפחות בספרות או בקולנוע) היא בעיקר עמידה אל מול השאלה האם הבית בכלל קיים או האם הוא מחכה לך. האם מה שהיה הבית שאותו עזבת הוא עדיין אותו הבית, עדיין הבית שלך?

הטוב והרע ברורים מדי

הסיפור הוא סיפורו של מתיאס, אבל במקביל הוא גם סיפור על כפר ועל מקום שהוא כמעט משפחה (או לפחות מתנהל ככה), ועל האופן שבו הקוד המשפחתי מסמן אלימות או היאחזות במוכר ובישן. אין מספיק עבודה בכפר. לא בהכרח כי אין מספיק עבודה, אלא כי השכר שמשלמים עבורה הוא כזה שלא מאפשר להתפרנס ולהתקיים. הגברים של הכפר (כמו מתיאס) גולים מהבית ונוסעים לעבוד בעולם במשרות שיוכלו לפרנס בהם, אחרים חיים מדמי האבטלה. למשרות המקומיות לא נמצאים דורשים.

המאפייה המקומית רוצה להתרחב ולגדול, בין השאר כדי שתוכל לענות על הדרישות שיאפשרו לה לקבל מענקים מהאיחוד האירופי. המודעות שהם מפרסמים, גם ההבטחה לשכר כפול תמורת שעות נוספות לא מסייעת להם לאייש את המשרות. את המאפייה מנהלות שתי נשים: בעלת המקום – אישה מעודנת ואמידה שנראית כמו מי שבאה ממקום אחר – והסגנית שלה, מי שהיתה אשתו של הרופא המקומי והמאהבת של מתיאס, ובינתיים התגרשה וחיה חיים משוחררים בקצה הכפר, ליד היער. כשהדדליין למענקים מהאיחוד הולך ומתקרב, הן מחליטות לשכור את שירותיהם של מהגרי עבודה (חוקיים) מסרי לנקה.

כך, בזמן כשמתיאס חוזר אל הכפר ומחפש דרך לפרנס את משפחתו, מגיעים אליו גם שלושה גברים ממקום אחר לגמרי כדי למצוא את פרנסתם. העבודה שלא תצליח לפרנס אותו מאפשרת להם, ככאלה שמגיעים ממקום עני יותר, להרוויח כסף ולשלוח אותו למשפחות שנמצאות רחוק. כשהמאהבת לשעבר של מתיאס היא המעסיקה של אותם שלושה גברים, וכשהוא עצמו לא בדיוק רוצה להיות הפועל שלה – המתח המעמדי והמיני הופכים כרוכים זה בזה.

אנשי הכפר לא רוצים את הזרים, ויש להם סיבות טובות. אפשר להזדעזע (בצדק) כשהם אומרים שהם חוששים מההיגיינה של מי שמגיעים מחוץ לאירופה, אבל הפועלים הם גם אלה שתופסים את מקומות העבודה (שהם לא רוצים בהם) ומאפשרים למעסיקים להתעשר ולהמשיך לשלם משכורות רעב. כמו שהם אומרים לכומר – אין להם דבר נגד הזרים, הם רק לא רוצים שהם יעבדו כאן. שתי העלילות, זו של הגבר שחוזר לביתו וזו של הכפר אל מול הזרים, נכרכות זו בזו. האישה, שהיא גם המעסיקה וגם המאהבת, כולאת את הברקים של שתיהן.

יש בסרט משהו נוקב וריאליסיטי, יש בו שפה קולנועית מרתקת. אבל יש גם משהו בעלילה או בדמויות, שהוא קצת יותר מדי ובו זמנית – קצת פחות מדי. יש בו שרטוט של רעיונות נכונים או נוקבים, אבל באופן שבו הטוב והרע ברורים מדי. האניגמטיות של מתיאס, השתיקה (הסמלית?) והלא מוסברת של הבן שלו, האישה המשוחררת שלא פוחדת מכלום ונמשכת דווקא אל הגבר השתקן השיכור למחצה – כל אלה משאירים את הצופה להתבונן בהם קצת מבחוץ.

ובכל זאת, מדובר בקולנוע מאתגר ומעורר הערכה. סצנת הסיום שבה מתיאס עומד לבדו אל מול החשיכה (או העולם), היא סצנה שאי אפשר לפתור באופן חד משמעי, ונדמה שבזה כוחה. יש בה ממד נוקב, יש בה ויזואליות יוצאת דופן, ויש בה איש אחד שעולמו אבד לו – או שרק היה לו נדמה שהיה לו כזה בעבר.

---

מבט מבפנים
בימוי: כריסטיאן מונג׳ו
125 דקות; רומניה, 2022
3.5 כוכבים