רוחות אינשירין: הרגע הזה, שבו הכל מתהפך

פאדרייק וקולם הם שני גברים שמתגוררים בכפר בחוף המערבי של אירלנד. הם צברו מאות שעות של דיבור, של הליכה יומיומית ביחד אל הפאב, של חיים במקום קטן שבו כל אחד יודע איך השני נראה כשהוא משתכר, ממי הוא מקבל מכתבים ומאיזה חומרים עשוי הגיהנום הפרטי שלו. אפילו הכומר של הכנסייה היחידה בכפר יודע מראש מה כל אחד צפוי להגיד לו בתא הווידוי.

מה יש בין שני הגברים האלה? אני לא יודעת אם המילה חברות היא המילה המדויקת. איך בכלל אפשר להגדיר מה יש בין שני אנשים שתמיד היו שם, האחד ליד השני; כמו הבתים, כמו הפרות, כמו בית הדואר, כמו כל האנשים בכפר הזה. הכל קבוע מזמן ואין רגע שאפשר לסמן אותו כראשית. אי אפשר לסמן התחלה של קירבה, וגם לא את ההעדר שלה. המקום שהם חיים בו הוא קטן, סחוף רוחות וקשה למחיה, ובגלל זה החיים של כולם כרוכים האחד בשני.

״רוחות אינישרין״ של מרטין מקדונה שמועמד לתשעה פרסי אוסקר, הוא סרט חכם ומלא עוצמה שמציע מהלך מקורי ומרהיב. הסרט מתחיל ביום שבו אחד מהגברים האלה, בלי שום הודעה מוקדמת, שם גבול לשני. הוא מפעיל את כל הכוח שיש לו כדי שהשני לא יתקרב אליו.

בעולם שלהם האפשרות הזו היא לא רק יוצאת דופן, היא מערערת על עצם הקיום. הרגע הזה שבו האחד מסמן את הגבול הזה הוא לא פחות ממצמית. הוא מסמן ביניהם גבול כמעט ממשי, שעשוי מחומרים של אכזריות ואימה. שום דבר שהתרחש קודם לא מסביר את הרגע הזה, שבו הכל מתהפך.

האם אפשר לדמיין חיים אחרים כשאתה נולד במקום כזה? האם העולם שמחוץ לאי הוא בכלל אפשרות? האם מה שקורה שם בחוץ הוא רק הדהוד או מציאות ממשית?

הסרט הוא לא רק על חברות ועל קירבה. הוא עוסק בשאלה הרבה יותר מרתקת ודרמטית – שאלת האפשרות להוציא מחייך מישהו, פשוט כי אתה לא רוצה אותו שם יותר. זו נשמעת אפשרות כמעט טריוויאלית, אבל הסרט תובע שהיא תעשה בלי לספר סיפור אחר (אפילו לא לעצמך), בלי להצטדק ובעיקר בלי צדקנות. השאלה הזו, על האפשרות להזיז הצידה מישהו שכרוך בחייך, נוגעת כמובן לא רק לאנשים שחיים בכפר קטן בתחילת המאה ה־20.

ויש כמובן גם את הכפר כולו. בסיפור של מקדונה גם המקום מתפקד כישות או דמות. כמו בסרטו הקודם והמופתי, ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי״, היחסים שבין איש או אישה אחת למקום שהם חיים בו, לישות הזו, הם אכזריים ונוקבים.

הדהוד של קולות מכונות הירייה

אם הסרט הקודם התרחש בעיירה רחוקה בדרום ארצות הברית, הפעם בוחר מקדונה, שמשפחתו הגרה מאירלנד לבריטניה, למקם את העלילה במקום וזמן אחרים. הזמן הוא תחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת, מלחמת האזרחים ביבשת בעיצומה ואל הכפר ההוא על האי מגיעה המלחמה בדמות הדהוד של קולות מכונות הירייה שנשמעים מהיבשת. מי יורה במי ולמה, מי מוציא את מי להורג, ואיך כל זה קשור לחיים שלהם – כל זה לא לגמרי מעסיק אותם. המלחמה מתקיימת ביבשת בעוד שהם על האי, ומי יודע איך נראים החיים שם.

להם יש כפר, ופאב, וכומר, וחנות אחת שאליה גם מגיע הדואר, ומהחומרים האלו עשויים החיים שלהם. האם אפשר לדמיין חיים אחרים כשאתה נולד במקום כזה? האם העולם שמחוץ לאי הוא בכלל אפשרות? האם מה שקורה שם בחוץ הוא רק הדהוד או מציאות ממשית? אחת השאלות המעניינות בסרט היא איך קשורה האימה או האכזריות שמתרחשת בין שני הגברים האלה למה שיש או אין באי הזה, או בעולם שמחוץ לו.

זהו סיפור על מקום שהוא מחוץ לעולם, ובשביל מי שחיים בו הוא העולם עצמו – אי שהיופי בו הוא פראי ומרהיב, אבל גם גיהנום אנושי. יש בו רגעים שוברי לב: איך אפשר לעמוד מול מישהו שהוא היומיום של חייך ולא להתקרב אליו? לאן תימלט כשאתה גר עם אבא שמתעסק איתך בלילה ואין לך שום דבר מלבדו? איך תחיי חיים מלאים של אישה כשאף אחד או שום דבר מסביבך לא מעורר אצלך שום תשוקה או חיים?

מקומות קטנים, הסגירות שלהם לעולם והאנשים שחיים בהם מעסיקים את מקדונה גם בסרט הזה וגם בסרטו הקודם. בשניהם יש דמות אחת שהדבר שמטלטל את חייה חשוף ומוצג לעיני כל. באחד עומדת אישה אחת מול כפר שלם, נטרפת מחרדה ואשמה ומראות מסויטים שקשורים במותה האכזרי של בתה. לאט לאט היא הולכת ומסומנת על ידי אנשי המקום כמי שאיבדה את זה. בסרט החדש עומד גבר אחד, חשוף ומבויש, מול כפר שלם שרואה אותו עירום לגמרי מההגנה שמספקת הקירבה הקבועה.

יש משהו בגבר המגודל הזה ששותה, מגדל בקר וחי חיים קשוחים של קור והשרדות על אי, שהוא גם לגמרי ילדי. אין לו הרבה מילים או מחשבות חדשות. הוא מלא רוך מול החיות שלהן הוא מחויב, ולעיתים נדמה שאנשי הכפר מתבוננים בו בסלחנות, וכך גם הוא כלפי עצמו. כשהוא משתכר כולם בכפר יודעים שצריך לקרוא לאחותו. אין לו שום כלים כדי להבין למה ברגע אחד האיש שחשב שהוא הקרוב לו ביותר פשוט משתעמם ממנו. התובנה הזו שהוא לא יכול להכיל – הולכת ומערערת אותו, ובכנות ילדית ונוקבת הוא תובע הכרה.

אולי בגלל המקום שבו הסרט מתרחש ואולי בגלל שהוא מספר על מקום רחוק גם בזמן – יש בו משהו איטי, בחלק מהסצנות כמעט תיאטרלי. הלבוש, הנוף, הפנים הסוחפות של הדמויות, הדיאלוגים – בכל אלה יש לעיתים קצביות של מחזה. מקדונה, שהוא מחזאי ותסריטאי ובמאי, טווה את החוטים של העלילה הזו בסבלנות שמטעינה את העוצמה של הסרט לאט לאט, יותר ויותר. ימים אחרי ההקרנה הלכתי בראשי עם הפנים של האיש המבוגר והמבויש הזה, עם הפגיעות שלו, עם הידיעה שלו שאלו הם החיים היחידים שיש לו – והוא מוכרח להחזיק בהם.

---

רוחות אינישרין
בימוי: מרטין מקדונה
114 דקות; אירלנד, 2022
4 כוכבים