״הלוויתן״ מכריח אותנו להביט גם במה שהיינו מעדיפים לא לראות

דירה קטנה, מדפים של ספרים, אין כמעט אור שנכנס מבחוץ. על כורסה גדולה יושב גבר גדל גוף. על מסך המחשב מולו מרצד משהו שנראה כמו סרט פורנו. הוא עושה מה שעושה, אבל לא בזה העניין. כשמישהו ידפוק בדלת עוד מעט, ויכנס פרח כמורה או חברה ותיקה, יתברר המקצב או התנועה של הסרט. מדובר באיש שלא יוצא מהבית והיחסים שלו עם החוץ הם דרך אנשים שנכנסים ויוצאים.

חוץ מהמרחב הסגור, גם לזמן יש קיצבה בסרט הזה. במצב שבו הגבר הזה נתון – אין לו עוד הרבה זמן לחיות. אם לדייק, מדובר בימים כמעט ספורים. הוא ומי שאיתו יודעים את זה ומדברים על זה בגלוי. עולם שלם של חיים, של חשבון נפש ושל מפגשים טעונים מתקיים בתוך הדירה הסגורה הזאת. האפשרות לחיות בתוך בית, לא רק מבלי לצאת ממנו, אלא מתוך ידיעה ששם תסיים את חייך – היא אפשרות דרמטית מלאת פוטנציאל.

מה מרגישים אנשים שבאים מבחוץ לאיש שלא יכול לבוא אליהם? מה הם רואים כשהם נכנסים מבחוץ? האם קלסטרופוביה יכולה להתחלף בביתיות? על מה מדברים עם איש שימיו ספורים ובתודעה מלאה? האם ראוי להתחשבן איתו? האם אפשר או ראוי לתבוע ממנו דבר שהוא לא יכול היה לתת קודם?

אבל עוד לא אמרתי את העיקר. גבר גדל גוף כבר אמרתי, אבל המינוח הזה לא מספיק מדויק. צ׳רלי, הדמות הראשית בסרט ״הלוויתן״, סרטו החדש של דארן ארונופסקי שמועמד לשלושה פרסי אוסקר וזכה בפסטיבל וונציה, הוא גבר ששוקל 300 קילו. הגוף שלו כבד וגדול באופן שאנחנו כמעט לא רואים אצל דמויות ראשיות בסרטים.

אפשר לראות בסרטים גברים כאלה אולי כדמויות משניות. באמריקה יש להם שם – אוביס. במקומות מסוימים מסמנים באמצעות השם הזה מגפה. פרייזר מגלם את הדמות כשהוא עטוף בשכבות של איפור, פרוטזה, כל מה שאמנות העיצוב של הקולנוע יכולה לאפשר כדי להפוך אותו לבעל הגוף הזה. אבל במשחק הנפלא שלו זה לגמרי הגוף שלו.

כשצ׳רלי מלמד את הסטודנטים שלו הוא חושב (או יודע) שהמראה שלו ידחה אותם. התחבולה של ״התקלקלה לי המצלמה״ בזום עובדת לו טוב בהקשר הזה. כשהשליח הקבוע מגיע עם האוכל, שניהם יודעים שצ׳רלי לא ייצא אליו. הכסף מונח מראש בחוץ, השליח משאיר את האוכל ליד הדלת והמפגש עם המראה שלו נחסך משניהם.

המצלמה לא מעלימה את המאמץ הגופני שכל זה כרוך בו, את קפלי השומן, את ההתעוותות של הגוף. המצלמה לא מציצה. היא מתבוננת עליו כמו שהוא. זה האיש, אלה חייו

אני חושבת איך אפשר לדבר על שאלות של נראות או של מבט ביחס לסרט הזה, בלי להישמע פוליטיקלי קורקט או מבלי לצאת צדקנית. הסרט עצמו מבקש, לכאורה, לעשות בדיוק את זה. צ׳רלי אולי רוצה להחביא את הגוף שלו, אבל הסרט רוצה ממנו דבר אחר. הסרט מכריח את הצופה להביט גם במה שהוא אולי היה מעדיף לא לראות.

אחת הסצנות המרשימות היא כשצ׳רלי עומד במלוא גודלו ועירומו במקלחת. המצלמה מתבוננת בגוף שלו מקרוב, בקושי שלו לעמוד שם יציב. היא מתבוננת בו מסתבן, משלים משימה שעולה לו בקושי רב. המצלמה לא מעלימה את המאמץ הגופני שכל זה כרוך בו, את קפלי השומן, את ההתעוותות של הגוף. המצלמה לא מציצה: היא מתבוננת עליו כמו שהוא. זה האיש, אלה חייו.

רגעים מכמירי לב במיוחד הם הרגעים שבהם ליז, חברתו הקרובה, נשענת עליו, פוחדת לאבד אותו. היא באה אליו מבחוץ, יש לה עזרה להציע, אבל לאט לאט מתברר שהיא באה אליו כמו אל בית, כמו אל מקום או אל איש שהוא הכרחי לה לקיום. הקשר העמוק ביניהם, על כל הרגשות הכרוכים בכך, הוא אחד מהדברים היפים והנוגעים ללב בסרט.

היכולת לתקן בימים האחרונים של חייך

המשחק הנפלא של ברנדון פרייזר, ההתבוננות בחומרים שמהם עשויים חייו, ההתבוננות מקרוב בגוף שהולך וקורס – כל אלה הולכים איתי עוד ימים אחרי הצפייה. הם כמעט מעלימים אצלי את אי הנוחות שיצאתי איתה מהסרט. הדמות של צ׳רלי שבתה אותי לגמרי במהלך הצפייה, אבל התסריט, ובעיקר שתיים מהדמויות, המפגש איתן, היה בהן משהו מלאכותי שלא לגמרי עבד או היה אמין. הנה לדוגמה הבת שלו, זו שהוא לא פגש בה שנים, מצליחה תוך כמה ימים לעבור ממצב של מתבגרת בקצוות למישהי שיכולה ממש לראות אנשים.

אני לא בטוחה אם הנטייה להגיד ש״חשוב״ שיהיו דמויות מגוונות על מסך הקולנוע הניעה את ארונופסקי לעשות את הסרט הזה. גם אם ככה הוא התחיל, הדמות הזו קרמה עור וגידים. צ׳רלי, גם בזכות המשחק הנהדר של פרייזר, הוא דמות חיה לגמרי מחוץ לתוכנית הגיוון הקולנועית. ובכל זאת משהו בתסריט או בדמויות שסובבות אותו הופכות את הסרט, או בעיקר את האמירות שלכאורה עולות ממנו, ל״חשובות״ או ״נכונות״ – אבל אופן פשטני מדי.

כך לדוגמה נקלע לדירה ההיא נער שהוא חלק מהמיסיון של כנסייה רודפת הומואים. הוא נכנס בלי שפותחים לו, ומתחיל בעבודה – משהו שאולי יכול באמת לקרות באמריקה. אבל כשמתחילה השיחה שלהם, שיחה של זרים שמתפתחת תוך יומיים, על היחס של הכנסיה לגוף, על גאולה, על החיים הסבוכים שהנער הביא איתו למיסיון, האינטנסיביות שלה, יש בשיחה ובדמות של הנער משהו לא אמין. למה היה צריך את הדמות הזו? כנראה בגלל ״המסר״ או ״עשיית החשבון עם הכנסייה״ שאפשר להכניס אל הסרט.

השיחה שלהם, של צ׳רלי ושלו, וגם שלו ושל ליז, מאפשרת להעלות דברים חשובים. כך, אם לנער המיסיון יש תכנית ל״הצלתו״ של צ׳רלי – צ׳רלי או ליז יכולים להפוך אותה על פיה. בגלל שכל זה קורה בבית של צ׳רלי, בגלל שהנער הוא האורח והם בעלי הבית – זו הזדמנות נהדרת שבמקום שהכומר יישא את דרשותיו, דווקא הם יהיו אלה שיטיחו בו את האמת שלהם (גם על עצמו) והוא יצטרך להקשיב בדממה.

הם יכולים להטיח בו דברים בדבר אותה רמייה של הצלת נשמות שהוא מאמין בה. הם יכולים לדבר באופן ישיר או מרומז על היחס של הכנסייה לגייז, על המחיר הנורא שהם משלמים, לפעמים בחייהם, על האופן שבו היא דוחה אותם או הם דוחים אותה. הם יכולים להסביר לו עד כמה האהבה היא מעל כל זה, ושהיא פרטית ומרפאת. כל זה חשוב ונכון, אבל בתוך העלילה הזו יש משהו מלאכותי לא רק בדמות של הנער ובכניסה שלה לשם, אלא גם ביחס שלהם אליו. חלק מהשיחה הוא יותר ויותר קלישאות של ממש.

גם התקווה או הקלישאה על היכולת לתקן בימים האחרונים של חייך את מה שהחרבת עם הקרובים לך במשך חיים שלמים (או לפחות חצי מהם) הולכת רחוק מדי. תיקון יכול לקרות בימים האחרונים לחיים, וכשזה קורה באמת – זה רגע של חסד. גם בסרט הזה, מבלי לעשות ספויילרים, מה שקורה בין צ׳רלי לבין אחת הדמויות לרגעים מרעיד את הלב. כשכל אחת מהנשים בחייו מניחה את ראשה על כתפו הרחבה, יש משהו בגוף שלו שהוא יותר ממקום בשבילן. הוא הבית.

אבל התיקון השלם, השיחות המתוחכמות ומלאות הרבדים (גם הספרותיים) עם איש שמתקרב אל מותו, המשפטים הכל כך נכונים, עוצמת הרגשות העולה ויורדת – כל אלה, לרגעים, נראים יותר כמו תסריט ופחות כמו סיפור שהוא חי ומכאיב ונושם. ובכל זאת, ולא בגלל שזה חשוב, התפקיד של ברנדון פרייז׳ר, האופן שבו הוא עושה אותו, היכולת שלו להיות גם נינוח וגם דרוך בתוך הקריסה של הגוף, היכולת שלו להיות הוא כשהכל הופך בלתי נשלט, צ׳רלי (או ברנדון פרייזר בדמותו) – הוא תפקיד לא פחות ממפעים.

---

הלוויתן
בימוי: דארן ארונופסקי
117 דקות; ארה״ב, 2022
3.5 כוכבים