רודיאו: גיבורה שדוהרת אל האופק

ג׳וליה, הדמות הראשית בסרט רודיאו, עשויה מחומרים של קשיחות שובת לב. היא כובשת את המסך, יש לה יופי קשוח ומלא הבעה, עוצמה שאי אפשר להתנגד לה, ויש לה תשוקה שאף אחד לא יכול לשים עליה יד. היא שלה, פרטית ופורצת גבולות, בעיקר בסביבה הגברית שבה היא מסתובבת, אישה יחידה בחבורת נערים של פשעים ואופנועים. זה רק הופך אותה לחמיקה יותר ומלאת עוצמה יותר.

מה יש באישה־נערה הזו? איך בפרברים האלה של העוני שבהם היא גדלה, היא נהייתה מי שהיא? מאיפה הכוחות או התשוקה הבלתי נגמרת לרכיבה או לשקט שכרוך ברעש האופנועים? מאיפה היכולת הזו לפרוץ גבולות – או באופן מדוייק יותר – פשוט לא לראות שהם שם?

רודיאו הוא סרט הביכורים המרשים של לולה קיבורון, שזכה בפרס חבר השופטים בתחרות ״מבט מסוים״ בקאן. בארץ הוא הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים, בפסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב, ועכשיו יוצא להקרנות בבתי הקולנוע. אחד הדברים המעניינים בסרט הזה הוא שהוא לא עוצר לשאול את השאלות האלה של סיבה ותוצאה. הסרט הזה, כמו ג׳וליה עצמה, לא עסוקים במה הביא למה / איך קורה ש / למה דווקא הם. אין בו עיסוק בכרונולוגיה של פשע, עוני או הגירה. הסרט כולו הוא ההווה, מציאות סגורה וקשיחה של חבורת אופנוענים שקיימת לעצמה.

החבורה הזאת היא מקום שגם אם לא ברור איך התגלגלו החיים עד שהגעת אליו, וגם אם לא ברור איך נכנסת לחבורה הזו – מרגע שאתה שם, זה העולם ואלו החיים. יש הבדלים בין אנשי החבורה: המראה שלך יכול להסגיר שאת מהאיטי, התסרוקת שלך יכולה לספר על המוזיקה שאתה אוהב. אבל הסימנים האלה, שחרותים בגוף, לא מעוררים שאלות על העולם שבחוץ. זה לא סרט שמעמיד סוגיות חברתיות של הגירה או מעמד. הוא לא בוחן את חלקו של העולם הלבן או של אירופה במיקום של הנערים האלה; הוא מספר את העולם שלהם מתוכו, ולא משנה מה יחשבו הלבנים או חוקרי התרבות.

לעיתים ג׳וליה רוכבת לבד, לעיתים בחבורה, לעיתים דהירה עוצמתית בשדות, לרוב רכיבה מלאת פעלולים וסכנות. מה שמפעים באופן שבו הסרט מתבונן ברכיבות האלה היא שהוא מאפשר לראות אותן, את ההתענגות עליהן, באור אחר

זה גם סרט על אישה בעולם של גברים, אבל נדמה שמה שמתרחש בו הוא הכי רחוק ממה שכבר הפך למסמן כמעט קלישאתי של פוליטיקה כזו או אחרת. זה לא שג׳וליה לא יודעת שהגברים סביבה בוחנים אותה גם כאוביקט. היא יודעת. זה לא שהנשיות או הסקסיות המתפרצת שלה הן לא חלק מהסיפור. הן כן; אבל באופן אחר לגמרי ומפתיע.

הגברים שסביבה מגיבים לעוצמה הלא ברורה שלה בשלל דרכים. יש מי שמתהפנט למול המראה והכוח שלה, יש מי שמרגיש שהיא מערערת על מקומו, יש מי שחס עליה או רוצה להגן עליה, יש מי שהיא הופכת בעיניו לחשודה מיידית ויש מי שיודע להשתמש בכל אלו אבל לא בדרכים המקובלות. מה שמפתיע בחיבור הזה שבינה – נערה אחת עוצמתית ומלאת כוח, לבין הנערים שאליהם היא מצטרפת – הוא שאף אחד לא נוגע בה באופן מיני. לא ברור אם זה בשל הכבוד או הפחד שהם רוחשים לה, או בגלל שהיא הופכת לאחד מהם. כשהיא ישנה שם לבד בתוך המבנה הנטוש, לא פוחדת מכלום, יש משהו מעורר השתאות באופן העמידה שלה בעולם.

מישירה מבט

ג׳וליה היא לא אוביקט, אפילו לא של המבט. בסרט הזה המבט הוא שלה, והיא מישירה אותו. הבחירה של קיבורון היא בחירה מעניינת שלא מגיעה בהכרח מהרצון לתעד אישה בין גברים, אלא לספר את הסיפור הזה מנקודת המבט של אישה. לספר את התשוקה שלה עצמה.

כך, בצד אי־האפשרות להחזיק בה או לביית אותה, בצד הריגוש (הכמעט?) מיני שיש לה כשהיא מלטפת את האופנוע החדש או כשהיא דוהרת עליו, בצד האופן שבו היא לא מהססת לרגע גם כשהיא עוברת גבולות מסומנים וברורים של החוק – יש בה איזה דבר אחר שקשה לקרוא לו בשם. היא לא דברנית גדולה, הדיבור שלה הוא ישיר ונוגע.

את הסיפור הממשי של חייה אף אחד לא מכיר, ונדמה לעיתים שגם בשבילה הוא נוכח בעיקר כתמונות מקוטעות. השפה הקולנועית של הסרט מסמנת מחוזות שהם סיוט מוחלט, כאלה שיש בהם סכנה, או חרדה, או אבל גדול. הסיוטים הללו שמתפרצים לרגע לא רק עומדים בניגוד לנוכחות שלה בעולם – בהרבה מובנים הם גם מזינים אותה.

לאט לאט מתגלה אצלה כמיהה אחרת, מהוססת, עדינה עד כאב, שהיא שומרת רק לעצמה. הרוך שממלא אותה, העדינות, הנדיבות – ממלאים את כולה. כשאיש קרוב לה נפגע האבל שלה עולה על גדותיו. כשהיא רואה מקרוב חיים של ילד בצל הפשע והחסר, היא רוצה לבנות לו עולם מוגן. אבל שום דבר מזה לא הופך אותה לקשיחה פחות. השחקנית ז׳ולי לדרו מצליחה לבנות דמות שהיא מלאת שכבות וסתירות, שהפנים שלה הן גם מלאות הבעה וגם מסרבות לה – כלומר מסרבות באופן מופגן להביע.

אפשר לספר שהעלילה צומחת לקראת איזו עדינות או התעדנות, בעיקר לקראת קרבה אל הזולת. אפשר להגיד שהקרבה אל הזולת היא לכאורה ההצלה שהסרט מציע. אבל אין קלישאות שג׳וליה יותר שונאת מהאפשרות הזו. בתמונות הסיום של הסרט, שהן סמליות וממשיות בו זמנית, האפשרות להינצל לכאורה לא קיימת. אבל בו זמנית, המקום של הזולת בחייך, הדאגה לו ולחייו, הוא מקום ממשי ומקיים עד כאב.

ויש כמובן הרכיבה עצמה. האופנועים, האהבה אליהם, הערבוב שבין הפשע לבין התשוקה. בראיונות איתה מספרת קיבורון על הדרך שבה התחילה לעבוד על הסרט הזה. כשנחשפה אל הקיום של אותן חבורות של אופנוענים בפרברים של פריז היא התחילה להתקרב אליהן, להיכנס אליהן יותר ויותר. היא סיפרה שאין כמעט נשים בחבורות האלה, שבכל השנים שבהן הסתובבה בקרבתם היא ראתה רק אישה אחת, שיום אחד נעלמה בלי להשאיר עקבות. האישה (או הנערה) ההיא היא ההשראה לדמות של ג׳וליה, סביבה נטווה הסיפור.

נקודת התצפית שקיבורון בוחרת, הנדירות של נקודת המבט הזו, האחרות שלה, מאפשרת לראות את החבורות האלה וגם את הרכיבה עצמה בעיניים אחרות. יש בסרט הזה הרבה קשיחות, אלימות וחוקים ברורים של היררכיות ותלות. יש בסרט הזה נערים שהחיים שלהם מולכדו מראש או לאט לאט. יש שם אישה אחרת שהחיים שלה בצל האיום התמידי של בן הזוג הנוכח־נעדר שלה הם גיהנום קבוע. ויש גם חלקים שלמים, מרהיבים, שהם כולם דהירות על אופנוע.

לעיתים ג׳וליה רוכבת לבד, לעיתים בחבורה, לעיתים דהירה עוצמתית בשדות, לרוב רכיבה מלאת פעלולים וסכנות. מה שמפעים באופן שבו הסרט מתבונן ברכיבות האלה היא שהוא מאפשר לראות אותן, את ההתענגות עליהן, באור אחר. זו לא רק סביבה קשוחה של נערים שחיים בשוליים, זה לא רק טוב או רע, או מסוכן או פלילי, הרכיבה שלהם היא מלאת יופי, מלאת תשוקה ליופי. יופי במלוא מובן המילה.

ג׳וליה, המבט שלה, התשוקה שאי אפשר להחזיק בה, האופן שבו היא מבקשת לחיות את חייה במלואם – עם כל אלה הלכתי עוד ימים אחרי ההקרנה.

---

רודיאו
בימוי: לולה קיבורון
105 דקות; צרפת, 2022
4 כוכבים