סרטו של תום שובל, ״הסירו דאגה מלבכם״, הוא לא עוד סרט; הוא מכה בבטן

יש דברים רבים ונוצצים המלווים את סרטו של תום שובל, ״הסירו דאגה מלבכם״. אחד המפיקים הוא לא אחר מהבמאי המוערך אלחנדרו גונזלס איניאריטו (בירדמן, האיש שנולד מחדש); את הגיבורה משחקת הכוכבת הצרפתייה ברניס בז׳ו (הארטיסט); הוא קטף את פרס הסרט הטוב ביותר והצילום הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2021; וקשה שלא לראות את השראתו הענפה: לדוגמה, קולנוע ה״ארט־האוס״ האירופאי, ואחד היוצרים הקולנועיים המפורסמים, הידוע בעיקר על סגנונו הסוריאליסטי והביקורתי – לואיס ביונואל.

אולם על אף שהסרט לא סובל מהקשר לשמות אלו, הם לא הסיבה המרכזית שבזכותה ראוי ואף הכרחי לצפות ביצירה מרשימה זו. ראשית, שובל אינו צריך את שמו של ביונואל כנקודת ייחוס. הסוריאליזם, אפילו האבסורד, פוקע מ״הסירו דאגה מלבכם״ מתחילתו ועד סופו.

במרכז העלילה גיבורה עשירה מאוד שמתאלמנת ופוגשת בעוני המחפיר השורר בחברה. זה מוביל אותה להחלטה חומלת להכניס לביתה ולחצר ביתה חסרי דיור, נרקומנים, פגועי נפש ועוד; במילים אחרות, המעמד הגבוהה מגלה פילנתרופיה ומבקש לאמץ בנדיבות את המעמד הנמוך והסובל. 

המצב האבסורדי יוצר גם סיטואציות אבסורדיות. מי שהרוויח מהעוני, פושע מחוספס בשם אלי – שמגלם יובל מדלוביץ׳, הידוע בעיקר בזכות עבודתו מעוררת הערכה עבור כלבים, ״העמותה למען הכלבים המס(ו)כנים״ – לא מוותר בקלות על מחוסרי הדיור, שאספו עבורו בקבוקים ריקים מהרחוב תמורת אוכל.

באשר לדיירים החדשים עצמם, ובכן, הם הופכים יותר ויותר דורשניים ואפילו דורסניים כלפי המארחת. למרות שחלקם גילו אסירות תודה, הם מתחילים לקבל את הסיטואציה כמובנת מאליה למרות שהיא לא, והופכים לכמו ייצוגים של ישראלים מכתבות על שדידת מגבות במלונות בטורקיה; רק על סטרואידים. 

המצב ממשיך להסלים, שכן מצד אחד אלמה (בז׳ו) מגלה סבלנות יתרה, מנסה לשפר ולשכלל את רמת ״השירות״ עד שהיא מגיעה למצב של ביטול עצמי. אולם הדיירים והדיירות בביתה, שרגילים לחיים ברחוב, אימצו עד השורש דפוסי התנהגות, נצלניים ומניפולטיביים – התנהגות קרימינלית לעיתים. זה מוביל לשרשרת של אירועים סוריאליסטיים, ששופכים אור על דינמיקת היחסים בין המעמדות, כמו גם על מטענים חברתיים שפילנתרופיה נקודתית לא יכולה לפתור. 

פייט לקולנוע הישראלי

בשיחה קצרה שנעשתה עם הבמאי לאחר ההקרנה, אמר שובל שכשהוא יצר את הסרט הוא לא ידע שהמציאות ההזויה של ימי הקורונה תיתן פייט לאבסורד שיצק לתוך עבודתו. אני לא מסכים, וחושב שהוא לא נותן לעצמו מספיק קרדיט. אמנם אמירתו מתקבלת על הדעת, שכן הסרט, שהוקרן בפסטיבל ירושלים בתקופת הקורונה, לא עלה למסכים בגלל הגבלות, וזו אכן הייתה תקופה אבסורדית והזויה, אבל אני דווקא חושב שהסרט נותן פייט הן למציאות והן לסרטים אחרים שעוסקים באופן ביקורתי במציאות האבסורדית – של הקורונה ובכלל.

הוא נותן פייט גם לקולנוע הישראלי, שלא מרבה לעסוק בנושאים אלו בצורה כה בהירה, מדויקת, עוצמתית. זהו לא רק סרט, זו מכה בבטן. והכאב ליווה אותי גם לאחר שיצאתי מאולם הקולנוע. הסרט וודאי לא הסיר דאגה מלבי, ההפך הוא הנכון.

מדובר במלאכה קולנועית מבריקה. ואת זה אומר אדם שטעמו האישי אינו נוטה לכיוון האמנותי שהסרט מאופיין בו. למרות זאת, ״הסירו דאגה מלבכם״ מפגין תכונות לא ברורות מאליהן. מלבד מה שציינתי כבר, מעטרים אותו עבודה אמנותית יצירתית ותצוגות משחק מהרמה הגבוהה ביותר.

לדוגמה, המשחק הנפלא של בז׳ו, שחקנית בינלאומית ומנוסה, מכמירת לב. יחד עם זאת, היא אינה מאפילה על תפקידי המשנה, גם לא הקטנים ביותר; תפקידים המשוחקים נהדר, ומשדרים עומק ואופי גם אצל דמויות ללא מלל רב. בנוסף, הסרט מצולם לתפארת. יש בו שוטים מרשימים וניכר כי הייתה הקפדה על פרטים קטנים שמוסיפים לניגודים הבינאריים שיושבים בעומקו כמו מפלצות המשחרות לטרף: הצבעים, עיצוב התפאורה, זוויות הצילום, המיזנסצנה ועוד ועוד.

אם נחזור לאמירתו של שובל על כך שהמציאות נותנת פייט לסרט: סופו מראה כי יש לכל הפחות שוויון. הסיום עשוי בצורה שמעוררת חוסר נוחות קיצונית, מה שהופך את הצפייה לבהייה המומה. אני לא בטוח שהסיום חביב עלי ואידיאלי, אך הוא משרת גם משרת את הפואנטה.

ולמרות שהסוף עשוי לעורר את הרצון להסית את המבט מהמסך, להימנע מצפייה תהיה להימנע מיצירה ישראלית נדירה, עשויה למופת, נועזת ומעוררת מחשבה. זהו סרט שמספר סיפור קטן, אולם בגדול, סיטואציה מופרכת בצורה מציאותית; עשייה ענווה, על פניו, אך פרובוקטיבית, כנה, נבונה ואפקטיבית. זה סיפור אישי שכולו פוליטי – בין אם המציאות מחקה את האמנות, או ההפך.

---

הסירו דאגה מלבכם
בימוי: תום שובל
ישראל, 98 דק, 2021
5 כוכבים