דוקאביב 2023 // לחשוב על ההווה, ואולי גם על העתיד

הבחירה מה לראות או על אלו סרטים לכתוב מפסטיבל דוקאביב, היא מורכבת, ובעיקר כרוכה בויתורים. מכל מיני סיבות לא כתבתי על סרטים שמשתתפים בתחרות הישראלית, אני מקווה שנכתוב עליהם בנפרד כשייצאו להקרנות. בינתיים הנה כמה המלצות לסרטים שכבר ראיתי.

דבר מה שאינו במקומו: עולם שמעלים את עקבותיו

״דבר מה שאינו במקומו״ הוא סרט על זבל; כלומר על אשפה. כבר לא מעט שנים שהקולנוע התיעודי עוסק בסוגיות של סביבה, אקלים, וההרס שאנחנו זורעים לאט לאט בעולם, ויש כמובן כבר עבודות שעסקו באשפה עצמה. ובכל זאת יש בסרט הזה איזה מבט רענן, או דבר ייחודי ויוצא דופן. 

תמונות הפתיחה של הסרט הן תמונות יפהפיות של מרחב ושל טבע. שופל צהוב ענק חופר בלב הצבעוניות של השדות, של האדמה החרושה. העוצמה של כלי העבודה, האנשים הבודדים על המסך, כל אלו יוצרים כוריאוגרפיה שלמה. לוקח זמן להבין מה עושים שם כלי העבודה. לאט לאט מתברר כי אלו חפירות נסיוניות שנעשות מתחת לשדות מעובדים כדי לגלות מה יש מתחת.

החשד מתאמת. ככל שהמחפרון מגיע יותר לעומק (ועם זאת קרוב יחסית לפני השטח) מתגלה מצבור הולך וגדל של אשפה שהוטמנה שם. העובדה שהשדות המעובדים לא רק מכסים אותה, אלא שמה שצומח מהם ניזון מכל אותם רעלים שמוטמנים באדמה היא מטלטלת ממש. ובכל זאת הסרט לא עוסק בהסברים, אידאולוגיות, אזהרות, נבואות אפוקליפטיות, אלא פשוט מתבונן ומצלם. התמונות המצטברות הן הסיפור.

הסצנות השונות מצולמות בחלקים שונים בעולם: באוסטריה, באתר נופש באיים המלדיביים, באתר סקי בשוויץ, ואפילו באוקינוס מתחת למים, או בנפאל. בכל המקומות האלה המצלמה עוקבת אחרי האשפה ואחרי האנשים או המכונות שממונים על הטיפול בה. איך מנקים אותה, איך ממיינים אותה, איך מפנים אותה ממקומות רחוקים, איך מטמינים אותה, איך מעלימים אותה, מי עובד בכל זה, ובעיקר כמויות, כמויות אדירות של אשפה. לאורך הסרט אין קריינות, ואין כמעט בכלל דיבור, הרושם ההולך ומצטבר הוא של עולם שמעלים את עקבותיו.

אחת התמונות המרהיבות בסרט מצולמת בפסגת הר של אתר סקי. האופן שבו מורידים את משאיות האשפה מן ההר הוא לא רק מפתיע באיזה אופן יוצא דופן, הוא מייצר תמונה קולנועית מרהיבה שלרגע נראית כמו התגשמות של פנטזיה מוחלטת.

בסיום הסרט הוא מתעד את האתר של פסטיבל ברנינגמן. הניקיון הקפדני שעורכים האנשים שנשארים לנקות אחרי האירוע, הפרדוקס שכרוך בניקיון של אתר שהוקם בלב מדבר שומם, כדי להעלים את עקבותיו ״ולהחזיר את השממה״ מעורר השתאות ולא מעט שאלות.

זה סרט פוקח עיניים, מלא יופי, מצולם נפלא, שלא מבקש להסביר אלא להתבונן. ההצטברות של ההתבוננות הזו היא מפעימה. הניקיון של הטבע, של אתרי נופש, של אזורי דיור צפופים או מרווחים, הניקיון והיופי שהתרגלנו לראות מול העיניים, כל אלה נראים כך באמצעות מנגנונים שלמים שעסוקים בהעלמה, הדחקה, הסטה ועוד. היופי הנקי מתגלה יותר ויותר כ״אחיזת עיניים״ במובן ליטרלי ממש. 

אפולוניה אפולוניה: שאלות מורכבות על קרבה, נדיבות וסכנה

״אפולוניה אפולוניה״ הוא עוד סרט דיוקן של אמנית, אבל אחר לגמרי מהסרט על נורית אביב. אפולוניה היא אמנית שנולדה בצרפת, חיה בדנמרק, חוזרת לחיות בתיאטרון שהקימו הוריה בפריז, ומעניקה מקלט לאקטיביסטית פמיניסטית שבורחת מאוקראינה בעיקבות רדיפה שלה שם. אחד הדברים שמעניינים בסרט הזה הוא העובדה שהבמאית (שתתארח גם בפסטיבל) קרובה מאד לאפולוניה ותיעדה אותה במשך 15 שנה.

השנים האלה הן השנים שבהן הן מעצבות ובוחרות את חייהן כאמניות ונשים צעירות. כשהיא מתעדת את אפולוניה היא לא רק מתבוננת בדיוקן של אמנית צעירה, אלא דרכה עולות גם הבחירות האחרות שלהן, ובעיקר הטוטאליות של אפולוניה, ההתמסרות שלה לאמנות. אחד הדברים המטלטלים בסרט הזה הוא הקרבה שהולכת ונוצרת בין אפולוניה לבין אותה אקטיביסטית שנמלטה מאוקראינה, קרבה עמוקה ונדיבה, שהופכת להיות לאט לאט בית ממשי לשתיהן.

הקרבה הזו מסתירה או דווקא מגלה איזו תהום שהולכת ונפערת, איזו סכנה שכמעט אי אפשר להסתתר מפניה. זה סרט דיוקן מעניין על אמנית, ובו זמנית הוא מעלה שאלות מורכבות על קרבה, ועל הנדיבות והסכנה שכרוכות בה.

״בובי ויין: הנשיא של כולם״: שאלות על תקווה

עוד סרט שהוא בהרבה מובנים דיוקן של אמן, ומגיע אחרי הקרנות בפסטיבלים חשובים בעולם, הוא הסרט ״בובי ויין: הנשיא של כולם״. ויין הוא זמר שגדל בגטו של קמפלה והוא סופרסטאר באוגנדה. השירים שלו עוסקים בעוני, בכאב, בדיכוי בארצו, והם הופכים להיות הקול ומקור ההשראה של רבים באוגנדה.

כשהמנהיג של אוגנדה מזה 36 שנה רץ שוב לבחירות, והעם כורע תחת הנטל, ויין מחליט להצטרף לפוליטיקה ולהתמודד כמועמד לנשיאות. השאלה אם מדובר בבחירות דמוקרטיות היא שאלה שקשה אפילו להגיד עליה שהיא חמקמקה. יש בחירות. לכאורה יש ספירת קולות; לכאורה יש פרלמנט; אבל מה שיש בעיקר יותר ויותר זו התנכלות אלימה וקשה של השלטון כלפי וויין וחברי אופוזיצה אחרים.

תמונות קשות של שוטרים מכים בשוטים תוך כדי נסיעה את האזרחים שעומדים בדרכם, תמונות של שוטרים צרים על הבית של ויין ואשתו ששותפה למאבק, הצורך להבריח את ילדיהם כדי שהמשטר לא יחטוף אותם, מאסר ללא הסבר, אלימות פיזית קשה, מעוררים כמובן חרדה ובעתה אצל הצופה. 

אחד הדברים המעניינים שויין אומר בסרט כשהוא מתבונן בשוטרים שפועלים כנגדו באלימות כזו או אחרת, הוא שהוא יודע שהשוטרים יום אחד יצטרפו אליהם. ברור לו שגם הם סובלים מדיכוי, שמכל מיני סיבות הם פועלים בשם השלטון, אבל שהם יודעים בוודאי שהמאבק שלו ושל חבריו צודק, ושיום אחד גם הם יעזו להצטרף. 

הסרט הזה הוא על מנהיג שהוא ובת זוגו מעוררים השראה, הוא סרט על אמן שבחר שלא לעמוד מהצד. בו זמנית הוא סרט שמעורר שאלות על תקווה, על האפשרויות לשינוי העומדות (או לא עומדות) בפני מי שנתונים תחת שיעבוד. אין תשובות בסרט הזה, הרעש של השוטים, החבלות הקשות בגוף, הצורך להסתתר, אבל גם הכוחות הנדירים של הזוג הזה, ממשיכים ללכת עם הצופה גם אחרי הסרט.

בובי ויין: הנשיא של כולם. צילום: National Geographic Documentary Films

חיים ומוות בלוד: להתבונן במציאות בעיניים פקוחות

סרטה של הילה מדליה שמוקרן במסגרת הפנורמה, ״חיים ומוות בלוד״, חוזר אל שתי נשים שאיבדו את בני זוגן במאורעות הנוראים שהתרחשו בעיר במאי 2021. מוסא חסונה, תושב העיר, נהרג מיריות של פורעים יהודים. המשטרה שחררה את החשודים ואף אחד לא הועמד לדין על הרצח הזה. יגאל יהושע, תושב העיר גם הוא, נהרג מאבנים שהשליכו פורעים ערבים בלילה שאחרי הרצח של חסונה. החשודים ברצח של יהושע עדיין עצורים, המשפט עוד לא התקיים.

חסונה ויהושע, שניהם תושבים ותיקים בעיר המעורבת, הכירו כנראה האחד את השני, שניהם קיימו יחסים טובים עם שכניהם הערבים או היהודים. משפחתו של יהושע החליטה לתרום את אבריו, ואחת מכליותיו הושתלה בגופה של פלסטינית תושבת מזרח ירושלים. 

הסיפור הסבוך הזה, שבו חיים ומוות של יהודים ופלסטינים נכרכים זה בזה באיזה אופן נורא, ובו זמנית מעורר השראה, הוא לב הסיפור של הסרט. מדליה מספרת אותו בעיקר מנקודת המבט של המשפחות של שני ההרוגים, ושל בתה של מי שכלייתו של יהושע הושתלה בגופה. שלושת הנשים הללו, ובעיקר שתי הנשים שאבדו את בני זוגן, מתמודדות עם מציאות בלתי אפשרית, שוברת לב ומבהילה. שלושתן מעוררות הערכה והשראה באופן שבו הן עושות את זה.

קשה לומר שהסרט הזה מעורר תקווה ביחס למקום הזה, ובו זמנית הוא, כמו הדמויות שבמרכזו, מתבוננים במציאות בעיניים פקוחות, בידיעה שהחיים הם יקרי ערך, והוויתור עליהם הוא לא אפשרות. בשבילן, כמו בשביל הסרט, המבט, הפיכחון, הם הדרך היחידה לחשוב על ההווה, אולי גם על העתיד.

דוקאביב 2023
ניקולאוס גיירהאלטר, דבר מה שאינו במקומו, אוסטריה 2022, 106 דקות
ליאה גלוב, אפולוניה אפולוניה, דנמרק / פולין / צרפת 2022, 116 דקות
כריסטופר שארפ ומוזס בווואיו, בובי ויין: הנשיא של כולם, אוגנדה/ ארצות הברית/ בריטניה 2022, 113 דקות
הלה מדליה, חיים ומוות בלוד, ישראל 2023, 75 דקות