כל מה שחשוב ויפה
אורן פישר, יום סידורים, 2020, בתערוכה נעים מאוד במוזיאון תל אביב
אורן פישר, יום סידורים. צילום: סטילס מווידאו

נעים מאוד: תערוכה שמזמינה לזוז, ולחשוב על זה

התערוכה ״נעים מאוד״ במוזיאון תל אביב מנהלת דיאלוג לא מתוכנן עם המחאה ברחובות ועם תחושות המבקרים במוזיאון. שוע בן ארי, אוצרת האגף החווייתי למשפחה: ״אני לא מבטיחה שתמיד יהיה נעים מאוד: אמנות יכולה להכאיב, להעציב, לעורר תסכול״

חגית: הי שוע, נעים מאוד!

סתם… אנחנו מכירות כבר שנים. אבל ממש מפתה להשתמש בכותרת התערוכה החדשה שאצרת – תערוכת בכורה בתפקידך כאוצרת האגף למשפחה במוזיאון תל אביב. ברכות על המינוי

שוע: הי הי. תודה

חגית: אולי נתחיל מזה, עם איזה מטען את מגיעה לתפקידך החדש?

שוע: זה באמת תפקיד מאוד מרגש, ולמרות שאני כבר חצי שנה במוזיאון אני עוד במחשבות לאן להפליג איתו. אני מנסה יחד עם שותפיי במוזיאון לנסח את המטרות והיעדים של המרכז החווייתי למשפחה על שם יונס וסוראיה נזריאן, וזה אתגר מעניין. אני חושבת שבראש ובראשונה הדבר העיקרי הוא לקחת אחריות ולדאוג להכנסת אורחים חמה למבקרים במוזיאון

חגית: בניגוד ל…? ניכור והתנשאות, שחלק מבאי המוזיאון עלולים לחוש?

שוע: אני לא חושבת על זה במונחים של ״בניגוד ל״ אלא יותר מתוך ניסיון להבין למה עדיין יש הרבה אנשים שהביקור במוזיאון לא פשוט להם. אני מגיעה לתפקידי במוזיאון תל אביב אחרי הרבה שנות צפייה וליווי של תערוכות, הן בצד האוצרות והן כמשתמשת פעילה (עד היום ללכת למוזיאון לאמנות זה BYFAR הפעילות המועדפת עליי). לאורך השנים התקשיתי להבין את הפער בין ההנאה העצומה שלי מחוויית האמנות לבין התגובות והתחושות של סביבתי.

ואני חושבת שיש קשר הדוק בין הנגישות לקהל לכמות המשאבים שהמדינה ומוסדות החינוך משקיעים בנושא, אבל אי אפשר להוריד את האחריות גם מהקהילה האמנותית, שאני חלק ממנה. ולכן כאוצרת זה מאוד חשוב לי – לחשוב על המבקרים. וזה נראה לי (לצערי) לא מובן מאליו

נעים מאוד. צילומים בתערוכה: דור קדמי

נעים מאוד. צילומים בתערוכה: דור קדמי

חגית: אולי התשובה קשורה באמת למילה חוויה. ההחלטה לכלול את החוויה בשם האגף היא הצהרת כוונות?

שוע: אני לפעמים קצת נרתעת מהמילה הזו – כי יש בה שימוש יתר. שם המרכז כבר היה מנוסח לפני שנכנסתי לתפקיד, אבל אני מסכימה שאמנות זו פעילות שמפעילה אותך בכל כך הרבה מובנים, שחלקם מאוד חווייתיים

חגית: מסכימה איתך. הרבה פעמים אנשים שואלים אותי – מה יהיה שם? (בתערוכה שנראה) וקשה להסביר שזו ההתרגשות, המחשבה שהדברים מעוררים, לא בהכרח ה״מה״ שרואים

שוע: אני חושבת שאנשים רבים נרתעים מאמנות כי הם מרגישים כמו אורחים לא רצויים: אסור לגעת, אסור לזוז; הטקסטים הרבה פעמים לא ברורים; אין איפה לשבת, קשה לעמוד, צריך להיות בשקט וכו׳ וכו׳. זה מייצר אנטי. ובצדק. באופן כללי, במיוחד בתקופה שאנחנו בה נמצאים – לא יזיק לכולנו להיות קצת יותר רגישים וקשובים לאחר

חגית: רגע רגע, אל תלכי למקום הזה שצריך לעשות הכול נעים וקל! בואי נדבר על התערוכה. קודם כל – אחלה כותרת: ״נעים מאוד״. את כבר באה בטוב. מפתה

שוע: לקח הרבה זמן להגיע לכותרת התערוכה ורבים וטובים לקחו חלק בחשיבה. אני באמת מאוד שמחה שזה יצא ככה, למרות שאני לא מבטיחה שתמיד יהיה נעים מאוד… אמנות יכולה להכאיב, להעציב, לעורר תסכול. אבל אני מקווה שהביקור בתערוכה יהיה תמיד נעים ושתמיד המבקרים ירגישו שם מאוד רצויים

בראש ובראשונה הדבר העיקרי הוא לקחת אחריות ולדאוג להכנסת אורחים חמה למבקרים במוזיאון. אני לא חושבת על זה במונחים של ״בניגוד ל״ אלא יותר מתוך ניסיון להבין למה עדיין יש הרבה אנשים שהביקור במוזיאון לא פשוט להם. לאורך השנים התקשיתי להבין את הפער בין ההנאה העצומה שלי מחוויית האמנות לבין התגובות והתחושות של סביבתי

חגית: יש ב״נעים מאוד״ כפל לשון – ברכת היכרות וגם תנועה

שוע: התערוכה הזו נולדה מתוך המחשבה שאם יתאפשר לאנשים להביע את עצמם באופן חופשי במרחב הציבורי – אז יהיה לכולנו יותר נעים. אבל יש עוד טון שנכנס לתערוכה בעקבות מה שקורה בארץ בחודשים האחרונים, שהוא יותר הצהרתי: טון של נעים מאוד אני כאן! של תביעת נוכחות במרחב הציבורי

חגית: אני חושבת על עבודת הווידאו של אורן פישר, שבה הוא רוקד ומתנועע בחופש גופני מוגזם במוסדות ובחללים ציבוריים ופורע את הסדר הקיים – בקופת חולים, בביטוח לאומי, במשרד הפנים, בתחנת רכבת

שוע: כן זו עבודה מעולה. זה גם ממש מעניין לראות איך מגיבים אליה. יש אנשים שכל כך נדהמים מהתעוזה שלו, שמפרה קודים לא כתובים על איך אנחנו צריכים למתן את עצמנו במקומות ציבוריים, ונדמית כמעט שערורייתית לחלקם.

אני זוכרת שכשהבן שלי נכנס לגן טרום חובה בגיל שלוש, ראיתי את הכיסאות והבנתי שהוא יידרש לשבת בהם כל כך הרבה שעות – פתאום הבנתי שהישיבה הזו כל־כך לא טבעית, ולמה בכלל… וכשחושבים שמגיל כל כך צעיר אנחנו נדרשים לצמצם את התנועה שלנו – זה כל כך חבל. ובעבודה של אורן פישר זה כמובן מוביל למקומות הרבה יותר עמוקים בחשיבה על חיי היומיום שלנו

חגית: כל נושא התנועה נתון להרבה מישטור – הגוף, הנראות. אתמול חוללתי מחול קטן בתור לרופא: על שורה של ארבעה כסאות ישבו אישה, כיסא פנוי, איש, כיסא פנוי. הם היו שקועים בשיחה ואני לא אתיישב ביניהם, נכון? אז התיישבתי בכיסא הפנוי בצד השני של האיש. השתררה שתיקה ותוך רגע קמו שניהם והתחלפו במקומות. נחשי מאיזה מגזר הם היו…

שוע: ברור. אני התאהבתי בנושא הזה, כי באמת כשמסתובבים עם ילדים, אז קולטים עד כמה אנחנו מגבילים את התנועה שלנו במרחב הציבורי, בין אם התבקשנו ובין אם הפנמנו אחרי שנים של הסללה ״איך צריך להתנהג״. וזה מתחיל משאלות איפה מותר לשבת על הרצפה, וליד מי אפשר לשבת (כמו במקרה שלך), וזה מוביל כאמור לשאלות הרבה יותר עמוקות, שבאופן עצוב פותחות היום מהדורות של חדשות

חגית: זה באמת בלתי נתפס בעיניי, שיש מקום שהוא ציבורי בהגדרה, אבל ״לא בשבילך״ או בשבילי או בשביל מישהו אחר

שוע: אחד הדברים ששימחו אותי במיוחד בעבודה של אורן, שגם הביקור במוזיאון נכלל שם וזה באמת נושא לחשיבה – כיצד התנועה של האנשים משרתת את המוזיאון ואת החוויה של המבקרים. חשוב לשמור על האמנות, אבל השאלה באיזה מחיר.

כשהייתי מדריכה, לפני הרבה שנים, הגיעה מורה שדרשה מהילדים ללכת בסיור כשהם מחזיקים ידיים כדי שישמרו על סדר. ואני לא הצלחתי להבין את זה. איך היא מצפה שהם ייהנו כשהם כבולים כל הזמן לילד שלצדם? ופה נכנסת השאלה של האחריות האישית שדיברנו עליה. כי קל לשים לב לזה כשזה לא בשדה שאת פועלת בו

נווין אלאדה, מבט מלמעלה

נווין אלאדה, מבט מלמעלה

ליליבת' קואנקה רסמוסן, משפחה שה לה לה

ליליבת׳ קואנקה רסמוסן, משפחה שה לה לה

שוע בן ארי צילום מל

שוע בן ארי. צילום: מ״ל

חגית: מזכיר לי שמירה לפידות (האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב) סיפרה על פרפורמנס שבו מספר משתתפים עומדים בתור. זו העבודה, הם התור, והתור ממתין לדבר מה לא ידוע. אנשים שעוברים במקום באים ו…מצטרפים לתור. הם לא יודעים למה, אבל יש תור אז כנראה שווה. טוב, ברור שזו עבודה מעצבנת אבל גם משעשעת. היא מדברת על סקרנות ועל הטבע האנושי, וגם על המחשבה שתמיד יש משהו יותר טוב ״מאחורי וילון מספר 3״ 🙂

שוע: לגמרי. אני כעקרון לא עומדת בתור. אחרי הביאנלה בוונציה של 2017, שעמדתי שעות בתור לביתן הגרמני (״פאוסט״ של אן אימהוף)… נשבעתי שלעולם לא עוד

חגית: LOL, ואז הגיעה 2019, עם ״שמש וים, מרינה״ האופרה בביתן של ליטא, וגם שם היה ויכוח מר אם שווה או לא שווה לעמוד בתור, וכמה זמן נקדיש לזה. לא שיש לי תשובה. בסיורים עם קבוצות יש לי כלל אצבע: תור אחד ביומיים־שלושה. לא יותר

שוע: אז אני ב־2019 כבר בחרתי שלא לעמוד בתור. והנה זכיתי לראות את זה פה בירושלים עיר הקודש במסגרת פסטיבל ישראל. יש שיאמרו השגחה עליונה

חגית: הללויה. אם כי העולם משתנה. אם אנחנו רוצים שהמוזיאון יהיה יותר פלורליסטי אנחנו צריכים לכבד את זה שיבואו יותר אנשים, והחוויה תהיה יותר תורית, לא?

שוע: האמת שאני לא בטוחה. במקרה של התערוכה ״נעים מאוד״ היו לנו – לי ולטל ארז, מעצב התערוכה – הרבה מחשבות בנושא. זו גלריה שיש שעות היא עמוסה במבקרים ורצינו להבטיח שהחוויה של המבקרים תהיה ״נעימה מאוד״ בכל השעות (ואני מקווה שעמדנו בזה). מוזמנת לבוא בשבת בצהריים ולבדוק אותנו

כשראיתי את עבודת הווידאו של נווין אלאדה, לא יכולתי בעצמי להפסיק לזוז. היא פשוט הפעילה אותי, וכשיצאתי מהתערוכה לא הפסקתי להסתכל ולשמוע את תנועות הצעדים של האנשים ברחוב

חגית: החלטת לשלב בתערוכה מעט מאוד עבודות יחסית, ורובן בווידאו – לא תופסות מקום בחלל. תוכלי להכניס אותנו לשלבי המחשבה בתכנון התערוכה?

שוע: התערוכה נולדה מתוך עבודת וידאו של נווין אלאדה, אמנית גרמניה ממוצא תורכי, שמרגע שראיתי אותה לא יצאה לי מהראש. בקצרה, זו עבודה שבה היא מבקשת מעוברי אורח במינכן לרקוד והיא מצלמת רק את הרגליים שלהם. התוצאה היא מעין דיוקן עירוני דרך תנועות הריקוד של האנשים, כשהפסקול הוא הרקיעות של הצעדים שלהם.

כשראיתי אותה לא יכולתי בעצמי להפסיק לזוז. היא פשוט הפעילה אותי וכשיצאתי מהתערוכה לא הפסקתי להסתכל ולשמוע את תנועות הצעדים של האנשים ברחוב

חגית: משמח

שוע: ברגע שהחלטתי להציג אותה, חשבתי מה ריתק אותי ומה עניין אותי בה, וככה נאספו שאר העבודות. בסך הכול ארבע עבודות וידאו עכשוויות, שמציגות ״נון דנסרס״ – אנשים כמוני־כמוך ולא רקדנים מקצועיים – שפועלים במרחב הציבורי ומביעים את עצמם בעזרת תנועת גוף מודעת ולא מודעת.

אני חושבת שכל אחת מהיצירות הללו מאירה את הנושא ממקום אחר. וזהו לב התערוכה. ההזדמנות לחשוב על תנועת הגוף שלנו ולצאת אחרי הביקור בתערוכה ולחשוב עליה מחדש. ולשים לב לדברים שאולי לא ראינו קודם

birds

חגית: תני דוגמה

שוע: אחד הדברים שאנשים תמיד עושים במוזיאון זה לחקות את הפסלים שהם רואים. אם תחפשי באינסטגרם עבודות של מבקרים מול פסלים פיגורטיביים, כמו למשל פסלים של רודן, המון אנשים מחקים את התנועה והתנוחה. בתערוכה הצבנו מבחר של פסלים מאוסף המוזיאון, שאנחנו מזמינים את המבקרים לחקות אותם וזה נפלא ומרתק להסתכל עליהם.

המבקרים מוזמנים לעלות על פדסטל ולהיות פסל לרגע, ופתאום את (הצופה) הופכת למושא להסתכלות ומצד שני את מחקה תנועה של פסל אחר, מה שדורש ממך להסתכל היטב עליו ולהבין את הפסל. וכתוצאה מהפעולה הזו את גם נכנסת למוד רגשי מסויים. וזה באמת מרתק.

שלא לדבר על החיבור המאוד לא מתוכנן אבל כל כך הדוק לתערוכה של ארווין וורם!

חגית: וגם של גיא בן נר – שהוא וילדיו משתוללים במוזיאון, בסרט שלא ניתן לראותו אם לא מניעים את גלגלי האופניים

אמנם לא הייתה ישיבת אוצרות והוחלט לעשות ״עונה על תנועת הגוף״, אבל זה שהאוצרות והאמנים מתעניינים בנושא חייב להיות קשור למציאות, ולמציאות הישראלית. ודברים שעכשיו עולים על פני השטח ביתר שאת הם תוצאה של תהליכים ארוכים, שמוצאים ביטוי בתערוכות. הרבה זמן אנשים נתנו לאחרים להחליט עליהם ובחודשים האחרונים קצו בזה. הם רוצים לצאת בעצמם ולפעול למען המציאות סביבם

שוע: נכון! יש עכשיו במוזיאון מבחר של תערוכות שתנועת הגוף מאוד נוכחת בהן, וזה מקרי ולא מקרי. כלומר, זה לא היה מתוכנן אבל אני חושבת שמשהו במציאות הוביל לזה. זה תהליך שאפשר לכלול בו כמובן את התערוכה דמיינו מוזיאון של רותי דירקטור, התערוכה של תמר גטר שאצרה דלית מתתיהו וכאמור ארווין וורם שאצרה מירה לפידות ואפשר, גיא בן נר שאצר דורון רבינא ואפשר גם במובן מסויים לכול בה גם את התערוכה של הילה טוני נבוק, שאצרה ענת דנון – זה לא יכול להיות מקרי.

אמנם לא הייתה ישיבת אוצרות והוחלט לעשות ״עונה על תנועת הגוף״, אבל זה שהאוצרות והאמנים מתעניינים בנושא חייב להיות קשור למציאות, ולמציאות הישראלית. ודברים שעכשיו עולים על פני השטח ביתר שאת הם תוצאה של תהליכים ארוכים, שמוצאים ביטוי בתערוכות

חגית: איך את מסבירה שכל זה מתחבר לתנועת המחאה והנוכחות המוגברת של המפגינים במרחב הציבורי? הדרישה לחופש ביטוי ותנועה, ומנגד – החסימה של כבישים ודרכי מעבר, שבאופן סמלי חוסמת פעולות שלטוניות כוחניות

שוע: אני חושבת שאנשים רוצים לבטא את עצמם. אני לא מומחית ולא מתיימרת להיות מנתחת המציאות – אבל הרבה זמן לתחושתי אנשים נתנו לאחרים להחליט עליהם (במישור הפוליטי לנבחרי הציבור) ובחודשים האחרונים אנשים קצו בזה. הם רוצים לצאת בעצמם ולפעול למען המציאות סביבם.

אני כל הזמן בשיחות עם אנשים ששואלים איך אנחנו יכולים להשפיע על המציאות סביבנו ואני יכולה רק לדבר על עצמי – שזו חוויה לא מוכרת ולפעמים מורכבת: להפגין נוכחות ברחוב; להביע דעה מול אנשים זרים; לקחת חלק בקבוצה, להשמיע קול במובן הפיזי. ומשבת לשבת אני מתרגלת ומחוויה מאוד קשה זה הופך להיות יותר ויותר נעים.

ואני חושבת ששאלות של מי אומר לי איך לנוע ומתי ואיך אני מחליטה בעצמי, עולות הרבה בתערוכות שהזכרנו. רננה רז דיברה ממש יפה בפודקאסט של פורטפוליו על הגוף כשפה, ואמרה בדיוק את זה. אני ממליצה להקשיב לה 😉

חגית: מעניין, באמת כאילו לצד המהלכים וביטוי העמדות הפוליטיות של תקופת המחאות הזו, יש איזו רכישת הרגלים חדשים ושונים, לגיטימציה ״לראות ולהראות״, להיות אחת מקהל רב אבל גם לעשות דברים ייחודיים. זה יפה בעיניי

שוע: גם בעיניי. וזה בגדול ברחוב וזה בקטן בכך שמבקר יכול לרקוד מול עבודת וידאו וזה בסדר. לא יקרה כלום. להיפך, התנועה מדבקת. וכשאנשים רוקדים מול העבודות או קופצים, הגלריה מתמלאת חיים וזה מאוד משמח

חגית: עד לאחרונה קראו לאגף הזה – אגף הנוער, הילדים או החינוך. מה נשתנה?

שוע: אגף הנוער יש רק אחד, במוזיאון ישראל, ואני לא חושבת שיש כאן מקום להשוואה, כי הוא פועל אחרת, והוא נפלא. המרכז החווייתי למשפחה במוזיאון תל אביב נמצא בחיבור שבין האגף האוצרותי לאגף החינוך במוזיאון, ואני חושבת שזו הצהרת הכוונות שלו. כשמו כן הוא – מיועד לכל המשפחה, והתערוכות שאני מתעניינת בהן הן תערוכות שאני יכולה להנות בהן לבד, וגם כשאני באה לביקור עם אמא שלי או הבן שלי

חגית: את מגיעה מלימודי תולדות האמנות, שנים רבות עבדת כאוצרת אמנות במוזיאון ישראל, וכעת את מפנה את תשומת ליבך לאגף שבמהותו נועד לעבוד עם ילדים. איך זה משפיע על החשיבה? על הכתיבה? יש דבר כזה אמנות שמתאימה לילדים?

שוע: לא!

חגית: ידעתי שזה מה שתגידי 🙂

יש אמנות שלא מתאימה לילדים? בכל זאת, אנחנו מנסים להיות אינקלוסיביים אבל גם להבין מי הקהל ולא לפגוע חלילה בדרכי החינוך של מישהו אחר

שוע: אני רגע אנסח את זה מחדש. לא לדעתי. אני חושבת שזה אחד הדברים הכל כך יפים ומוצלחים באמנות – שהיא פועלת על כולנו ואני לא חושבת שיש עניין להבדיל בין השניים. באופן גורף ואני באמת שלא מתכוונת לפגוע – אבל אמנות שמצהירה על עצמה שהיא לילדים – אוטומטית לא מעניינת אותי.

אני לא מנסה לחנך בכלל. אני חושבת שאני מנסה להציג אמנות טובה וכן לעודד אנשים להסתכל. שזו בעיה שיש לצערי יותר למבוגרים. פחות לקרוא, פחות לזהות – ויותר להסתכל. דווקא בתור מישהי שהדריכה הרבה שנים (וגם נהנתה מזה) אני לא זוכרת עבודות שלא מתאימות לכל המשפחה. ואם את מתכוונת לרגישות לנושאים שונים – בואי, אני חושבת שהיום אנחנו כבר יודעים שיש הרבה אנשים שימצאו חלק מהדברים שאותך או אותי מרגשים – פוגעניים. אין לנו שליטה על זה


נעים מאד
אוצרת: שוע בן ארי
משתתפים: נווין אלאדה, אורן פישר, צלילים רגישים (אליף אונש ואברים קבג׳ש), ליליבת׳ קואנקה רסמוסן
מוזיאון תל אביב
נעילה: 7.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. נירה כלב

    מענין, לדעת מה חושב האוצר ושיש לו השקפת עולם והוא גם משתף אותה עם הקהל.
    שיתוף זה מביא להרגשת שייכות. בהחלט ראוי להערכה.
    לא הכל סחיר יש רגשות שאין בהם מסחר.
    ואם ברגש אסקינן משמע שלא רק הטכניקה וכמה שנים למדת היא הקובעת.
    יש אומנים שאין להם תואר אונברסיטאי.

  2. אוצרת

    ראיון ארוך ומייגע. אפשר היה להוריד ממנו שליש.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden