חיים שלמים: געגוע במלוא עוצמתו

שני גברים ואשה יושבים יחד בבר בניו יורק. השעה כבר שלוש לפנות בוקר, והם כנראה יושבים שם כבר לא מעט זמן. לאשה ולאחד הגברים מראה קוריאני, הגבר השני נראה לגמרי מכאן (כלומר משם, מניו יורק). האשה יושבת סמוך לאחד מהם, ומדברת בלהט עם האחר. היא לא מסירה את עיניה מהגבר שאיתו היא מדברת, והמבט שלה נראה מלא תשוקה. הגבר האחר, זה שיושב דווקא סמוך אליה, נראה מחוץ לשיחה של שניהם. 

המצלמה מתבוננת בשלושה מרחוק, אי אפשר לפענח מה הם אומרים האחד לשנייה, ואי אפשר לדעת איך הם קשורים. האם הם נפגשו בבר במקרה? מי בן זוג של מי? האם מתרחשת פה התחלה של רומן אל מול עיניו של בן הזוג? הצופים שמנסים לפענח מה הם רואים שומעים בווייס־אובר שיחה של אנשים שמתבוננים בשלושה ומנסים לעשות בדיוק את אותו דבר, לפרש או לשאול על מה שהם (ואנחנו) רואים. 

הסרט היפה והחכם ״חיים שלמים״ שהוקרן בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין, מתחיל מהתמונה הזו, אם לדייק – מהניסיון לפענח את התמונה הזו. זו פתיחה קולנועית נהדרת שמצולמת נפלא והופכת את מלאכת הפענוח, של המבט, של הקול, של הסמיכות והקרבה, ללב של הסרט.

התמונה הזו, השאלה מה אנחנו רואים, מה רואה כל אחד מן המשתתפים בשיחה, האם הם עצמם יודעים לענות על השאלות האלה, כל זה מתברר בהמשך הצפייה כהתחלה של הסיפור כמעט מהסיום שלו. כשהתמונה הזו מופיעה שוב לקראת הסיום של הסרט, כשהפעם נוכל לראות ולהקשיב מקרוב, היא הופכת למפעימה ממש.

נורה והא־סונג הם שני חברי ילדות שגדלו יחד בדרום קוריאה. כשמשפחתה של נורה מהגרת לקנדה הקשר ביניהם ניתק. ממש לפני הפרידה הזו אמה של נורה מארגנת להם דייט, שתי האמהות יושבות ומתבוננות מהצד, והילדים/נערים בונים להם עולם משלהם. למה היא עושה את זה דקה לפני שהם עולים על המטוס? היא כנראה אשה שאוהבת לתכנן או לארגן גם את חיי הרגש; היא רוצה שלנורה יהיו זיכרונות נהדרים. 

12 שנים אחר כך נראה שההגירה הזו כמעט ולא השאירה סימנים אצל נורה. היא עוברת לניו יורק, לומדת שם בתוכניות הנחשבות ביותר, מתגלה כמחזאית מוכשרת ומלאת פוטנציאל (באנגלית), ונראית כמי שמרגישה לגמרי בבית בעולם שנפתח לה יותר ויותר. 

אולי דווקא בגלל הפשטות הזו של העלילה, הסרט מאפשר להשאיר את העלילה כמעט בצד, ולצלול פנימה אל הדברים עצמם. מזמן לא ראיתי סיפור כל כך חכם על שני גברים ואשה, סיפור כל כך מלא שכבות של תשוקה, של נאמנות, של קרבה, ושל הפחד שכרוך בכל אלו

העלילה שנמשכת מכאן היא פשוטה, וכמעט מובנת מאליה. הא־סונג חי בקצה אחד של העולם, נורה חיה בעולם שנפתח לה בקצה אחר לגמרי, ומה שהיה ביניהם הוא זיכרון רחוק של ילדות. כשהם ייפגשו שוב (כמו שתקציר הסרט מבטיח), ההווה והעבר יערערו האחד את השני. ההגירה, זו שכמעט לא השאירה סימן, לרגע תהיה איזה דבר שלא נגמר. זה סיפור פשוט, שדורש מראש איזו התרה, גם אם היא לכאורה מובנת מאליה. 

אולי דווקא בגלל הפשטות הזו של העלילה, הסרט מאפשר להשאיר את העלילה כמעט בצד, ולצלול פנימה אל הדברים עצמם. מזמן לא ראיתי סיפור כל כך חכם על שני גברים ואשה, סיפור כל כך מלא שכבות של תשוקה, של נאמנות, של קרבה, ושל הפחד שכרוך בכל אלו. השאלה אם היתה או תהיה בגידה (באיש שנורה נשואה לו? באהוב ילדותה? בה עצמה?) היא לא השאלה החשובה בסרט הזה, או לפחות לא באופן שבו אנחנו רגילים לחשוב עליה.

בסרט הנהדר והחכם הזה ״הפתרון״ של שאלת הנאמנות מול התשוקה הוא לא העניין. כלומר יש לכאורה פתרון, ויש תסריט ברור שמוביל אליו, אבל זה ממש לא העיקר. הלב של הסרט הוא הדבר היקר הזה שאי אפשר לקרוא לו בשם, שיש בין שני אנשים קרובים. הוא איזה מין גישוש איטי ומהוסס אחרי הדבר החמקמק הזה של הקרבה, גם זו של הילדות, אבל גם זו שנבנתה בחיים הבוגרים.

מדברים, ומדברים שוב, ולא מדברים

נורה, במשחק נהדר של גרטה לי, היא כולה התבוננות ועוצמה. יש במבט שלה אל הא־סונג איזו תביעה לחיים, איזו תהייה על השכבה הפנימית שלהם. נדמה שהיא רואה פחות או יותר את הכל. הא־סונג, במשחק נהדר של טאו יו, גם הוא רואה כמעט הכל, אבל אחרת. יש במבט שלו, בהשתקפות של נורה דרכו, איזו אפשרות ליציבות, למקום. כשהוא מתבונן בעדינות בנורה, מדבר בהיסוס אבל באיזו כנות כמעט ילדית, יש במבט שלו עליה, באופן שבו היא משתקפת דרכו, איזו הבטחה בשבילה להיות נוכחת תמיד במלאותה. 

כשהם מאתרים האחד את השנייה ומתחילים לנהל שיחות ארוכות וקבועות בסקייפ, לא לגמרי ברור מה מניע אותה לאחוז בהן. השיחות בשעות משונות בגלל הפרשי הזמנים, המסך הסגור, האיטיות של המדיום, התאורה הלא מוצלחת, האיטיות או ההיסוס בתגובות של הא־סונג, החיפוש אחרי חוטי שיחה, כל זה לכאורה לא נראה ממש חי, בטח לא סקסי, ובכל זאת ממשיך להתקיים.

כאילו יש משהו ביכולת ההתבוננות של שניהם, בתביעה שיש במבט שלהם האחד כלפי השנייה, איזה מין כוח מחייה. איכשהו הקביעות הזו, הביתיות, השפה הקוריאנית שבה היא מדברת רק עם אמה ואיתו, והמבט היציב והקבוע של שניהם האחד על השנייה, כל זה חושף איזו מין היקשרות שאי אפשר להתיר. האם אפשר לקרוא לזה התאהבות או שזה רק איזה נמנום או געגוע בתוך זיכרון של ביתיות? האם היא מתגעגעת אליו או אליה דרכו?

הם מדברים, ומדברים שוב, ולא מדברים, וכשהם נפגשים סוף סוף, 25 שנים אחרי הפרידה ההיא, חצי יובל אחרי הזיכרונות היפים שאמא שלה יזמה או רצתה כל כך בשבילה, החיים של שניהם כבר התגלגלו במסלולים אחרים.

אחד הרגעים הנוגעים ללב ומלאי השכבות בסרט הזה מתרחש דווקא בין נורה למי שהוא בן זוגה בהווה של הסרט. שניהם ניו יורקרים שעוסקים בכתיבה, ומה שצמח ביניהם עם השנים נראה כמו זוגיות קרובה ואינטימית. הוא למד לדבר קצת קוריאנית, אפילו נסע איתה לפני החתונה לראות את המקום שבו היא גדלה, ובעיקר הם לגמרי גלויים האחד עם השניה.

כשהוא שואל אותה אם חבר הנעורים הזה שמגיע לפגוש אותה הוא גבר מושך, היא מתחמקת מתשובה ישירה. הוא מתעקש להבין אם הגבר ההוא לא רק מושך באופן כללי, אלא אם הוא מושך בעיניה. נדמה שההיסוס שלה בתשובות, הזהירות שבה היא נוקטת, קשורה דווקא בקרבה ביניהם ולא באיזו פסאדה שהיא מנסה לבנות.

הם מנהלים את השיחה מלאת המוקשים הזו באיזה גילוי לב שמודע לפחד או לקנאה שכרוכים בה. ומבקשים באיזו נדיבות לשמור האחד על השני. ברגע נוגע ללב במיוחד הוא שואל אותה על מה הוא בשבילה, הוא מנסה להבין האם הוא, הסופר הצעיר ממוצא יהודי, היה חלום המהגרים של משפחתה. 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אנשים קרובים, כך מבקש הסרט לספר, גבר ואשה, זוג נשוי, זוג שנפגש באקראי, תמיד מממשים איזו קרבה שהתקיימה ביניהם בעולם קודם. קרבה או אהבה במילים אחרות אינה אירוע שניצת באופן פתאומי או מוחלט, הדבר הזה שבין שני אנשים קרובים עשוי או ארוג מאלפי שכבות שמונחות או ארוגות אחת על השנייה, בכל מפגש כזה יש אלפי חוטים שנטוו ביד אמן. 

בסיום הסרט, שוב בתמונה ההיא, כשהפעם אנחנו מבינים – זוג נשוי ואורח יושבים יחד לאורך הלילה בבר – קורה איזה דבר כמעט בלתי נשלט, שקשה לחשוב עליו במונחים של נימוס. אחרי מין שיחה משולשת מלאת מחוות של נימוס, בעיקר של שפה, האשה וחבר הילדות שלה לאט לאט עוברים מאנגלית לקוריאנית, ומפסיקים לתרגם לבן הזוג את מה שנטווה בשיחה ביניהם.

הם מרשים לעצמם לדבר על לב הדברים, על הקנאה, על הקרבה, על מה שיש או אין ביניהם לבין בני הזוג שלהם. כשהם עושים את זה בגלוי, מול הבעל, אבל כמעט מבלי משים, הסיפור כולו נאסף אל הסצנה הזו. המעבר בין השפות, בין הזמנים, הרגשות העזים, כל אלה נאספים לסצינה מפעימה בחוכמתה. לפעמים נאמנות לובשת צורות הפוכות לגמרי ממה שנראה על פניו. 

לכו לראות את הסרט הזה, יש בו איזו חוכמה מעוררת, חוזרים ממנו עם געגועים; או אם לדייק יותר, עם געגוע לתחושה הזו של געגוע, במלוא עוצמתה. 

חיים שלמים
בימוי: סלין סונג
ארצות הברית, 2023, 106 דקות
4 כוכבים