״בלו ביטל״: החרפושית ששיעממה אותי

בעיבוד החדש של ״בלו ביטל״, בית DC גאה להציג את הגיבור הלטינו־אמריקאי הראשון במסגרת הז׳אנר (לכאורה בלבד) ואת הסרט הראשון תחת ניווטו של הקפטן ג׳ימס גאן – שעבר לפני כמה דקות ממארוול ל־DC (למרות שהפרויקט אינו פרי יצירתו). ״בלו ביטל״, שהיה מיועד תחילה להפצה בסטרימינג של HBO, שופצר, שודרג, וזכה לניפוח תקציבי, על מנת לעלות בחודשי הבלוקבסטר להפצה על המסך הגדול. אבל במקום יצירה שמעלה על נס גיוון אתני קיבלנו ייצוג סטראוטיפי ומגוחך; במקום להוכיח שמקומה באולמי הקולנוע, היצירה החדשה בעיקר ביססה את התחושה שהיא שייכת לעידן שבו עוד היו ספריות וידאו – אז היה אפשר ללכת, לדפדף בין הסרטים ולבחור בכל סרט אחר.

את הכותר ״בלו ביטל״ מלווה המשפט השיווקי המבריק (לא באמת, בוז) ״הוא קיבל כוחות על, מה עכשיו?״. המשפט הגנרי הזה מייצג את הסרט באופן מדויק. בעיקר החלק השני שלו ״מה עכשיו?״, כי התשובה העולה מהעלילה היא – כלום. או כמעט כלום. בנוף הקולנועי של היום, בז׳אנר שהגיע לתור הזהב שלו בעשור הקודם, יש שני סוגים של סרטים – אלה שמבקשים למצוא דרכים חדשות לחקור ולשדרג את הפורמט (למשל סרטי האנימציה של ספיידרמן, מימד העכביש) ואלה שמנסים לעשות, ובכן, משהו אחר, ומצליחים בעיקר להביא אנשים לאולם ולאכזב אותם.

בלו ביטל שייך, למרבה הצער, לקטגוריה השנייה. הסרט מתמקד בחיימה רייז (שולו מרידואניה), גיבור שמזכיר קצת יותר מדי תוצרים קולנועיים מבית מארוול – חליפה טכנולוגית מתוחכמת, כמעט בלתי מנוצחת, שהופכת חלק מגופו האורגני. החליפה מגיעה מגורם חוצני, הפעם בצורת חרפושית (חרק) בשילוב עם צעיר מרושל בעל כישורים חברתיים מפוקפקים, הומור נמוך וזיקה גדולה לחיי המשפחה.

בגלל שחיימה והחרפושית הלא מקורית לא תמיד רואים עין בעין (היא, לדוגמה, מעדיפה לפעמים לרצוח את כל מי שנקלע בדרכה; הוא מעט פחות קיצוני) יש לפעמים קונפליקט ונוצרים ויכוחים ורבליים בין השניים. במילים אחרות – שילוב של ספיידרמן ואיירון מן עם נגיעות של ונום.

אם זה היה סרט־גיבורי על שיצא בשנות ה־90, היה מגיע לו שאפו. אבל היום, אחרי כל מה שקורה במסגרת הז׳אנר, סרט כזה שזוכה להפצה באוגוסט על המסך הגדול הוא תעודת עניות שמשקפת שהמצב באולפני DC לא גאווה גדולה

אפשר היה לכנות את הסרט ״החרפושית החקיינית״ (ולא, לא אכפת לי אם במקורות, על הדפים הגרפיים הוא ככה ומה הסדר הכרונולוגי, אנחנו במדיום אחר). רק שטוני סטארק לבש את זה יותר טוב. לפיטר פארקר/ספיידרמן יש אישיות מעניינת ומשעשעת בהרבה, והוויכוחים בין אדי ברוק לוונום שנונים לעומת שיח החירשים בין חיימה לחרפושית (למרות שגם ונום לא בדיוק היה כוס התה שלי).

החרפושית באופן די מילולי מתעלקת על חיימה, דבר שלא עושה לו חיים קלים, על רקע חיים לא מאושרים במיוחד גם כך. לאחר שסיים קולג׳, חוזר חיימה ומגלה כי משפחתו מצויה בחובות קשים, אביו עבר התקף לב והם עומדים לאבד את הבית. במצוקתו, הוא לוקח עבודת ניקיון אצל ויקטוריה קורד (סוזן סרנדון), ראש תאגיד זדוני, שמצאה את החרפושית ורוצה להשתמש בה על מנת להקים צבא של רובוקופים מעוותים – על מנת לגרוף רווח כלכלי ולהשתלט על העולם.

אחייניתה, ג׳ני קורד, מגלה את התרמית וגונבת את החרפושית ממניעים אלתרואיסטיים. בצירוף מקרים, כמובן, חיימה נקלע למקום וג׳ני מעבירה לו את הקופסה שבתוכה הסתירה את החרפושית – לשמירה בלבד: ״אל תפתח את זה, אל תסכל על זה, אל תיגע בזה״. כצפוי, הוא לא רק מסתכל אלא גם נוגע והחרפושית משתלטת על גופו.

לאט לאט הם מנסים להסתגל זה לזה ולמצב שבו רודפים אחריהם ומנסים להחזירם לחברת קורד על מנת להמשיך ולקדם את המטרה הזדונית. רגעי ההיתוך בין שתי הישויות – חיימה והחרפושית – הם לא פחות מפלגיאט בוטה, שעושה העתק־הדבק לרגעי הניסוי של איירון מן בחליפה שלו לאחר בנייתה. מילא הגניבה הקולנועית, אבל זה עשוי לא טוב ולא מצחיק. נטו ספקטקל, שנעשה טוב יותר לפני 15 שנים.

מבוכה של סטראוטיפים

את מה שקרה לאחר מכן, לפחות רבע שעה מתוך הסרט, אינני זוכר. נרדמתי מרוב שעמום. כשהקצתי משנתי נראה שנוצר הקונפליקט הצפוי בין חיימה לבין קורד־סרנדון, המלווה על ידי שומר ראש שכבר רתם את כוחות החרפושית לגופו ומחזיק בחליפה אימתנית משל עצמו. הוא ואנשי התאגיד רודפים אחרי הנער, נלחמים בו ומנסים ללכוד אותו עם החליפה.

אנשים נפגעים, בדיחות גרועות נזרקות, המשפחה הלטינית כורעת תחת משקל מעיק ומביך של סטראוטיפים. רק האפקטים הנחמדים והמשחק הלא רע – בעיקר של מרידואניה ושל סרנדון – אפשרו לי לצפות בסרט עוד זמן מה, עד שכבר התרגזתי ויצאתי מהאולם. לא הרבה לפני הסוף. זה לא משהו שאני נוהג לעשות, אבל גם אינני נוהג להירדם בקולנוע, בטח שלא פעמיים בשעה.

אם זה היה סרט גיבורי על שיצא בשנות ה־90, היה מגיע לו שאפו. אבל היום, אחרי כל מה שקורה במסגרת הז׳אנר, סרט כזה שזוכה להפצה באוגוסט על המסך הגדול הוא תעודת עניות שמשקפת שהמצב באולפני DC לא גאווה גדולה (לא שזה חדש, אבל היה שיפור מסוים בסרטים האחרונים). מקוריות אין שם, שנינות היא לא חלק מהלקסיקון, ואין סיבה אחת להוציא כסף על מנת לראות סרט שכזה בקולנוע. יכול להיות שקהל צעיר יותר ייהנה ממנו, קטונתי. אבל בתור מישהו שתמיד מרגיש כחלק מקהל היעד, הן בסרטי DC והן בסרטי מארוול – הרגשתי שנכנסתי לאולם הלא נכון.

החרפושית הכחולה יכולה לזהור לפרקים והחליפה מרשימה, המשחק כאמור לא רע בכלל ואין ספק שלא יזיק (לקולנוע בכלל ולז׳אנר בפרט) קצת יותר גיוון אתני (ומגדרי, אם כבר בגיוון עסקינן). אבל התוצר הסופי עצל. התקציב שהוסיפו לו לא עזר להביא אותו לדרגת גימור גבוהה, והכתיבה המסורבלת מביכה ולעיתים אף מרגיזה. העלילה קלישאתית וצפויה כמו כוח הכבידה. כנראה שהיה עדיף להשיק את בלו ביטל ברשתות הסטרימינג, או אולי פשוט לשכור כותבים מוכשרים יותר. או אפילו להרים ידיים ולזרוק את חיפושית הזבל לאשפה, לשם היא שייכת.

---

בלו ביטל
בימוי: אנחל מנואל סוטו
127 דקות; ארצות הברית, 2023
1.5 כוכבים