הנוסטלגיה של נני מורטי מפוארת ומרהיבה, אבל לפעמים היא קצת יותר מדי

כשראיתי את ״היומן של נני מורטי״ התאהבתי. זה היה לפני המון שנים: אני זוכרת שכשהסרט נגמר אמרתי לעצמי שלא ראיתי דבר כזה קודם, ומי זה האיש הזה שאני חייבת למצוא אותו. החופש הזה להתבונן, ההומור העצמי, הסירוב לקונבנציות, והאהבה הגדולה לקולנוע שנכחו בכל פריים, הקסימו אותי. רציתי לעלות על הווספה שלו ולנסוע בעקבותיו אל איזה אי באיטליה, או שכונה ברומא, להתבונן בכל מה שהוא רואה מאחורי הכתף.

כשצפיתי בסרטו החדש ״מחר תזרח השמש״ נזכרתי בצעיר ההוא מלא הרעיונות, באהבה שלו לשוטטות, במילים הבלתי נגמרות שיש לו, בדמיון, בהומור העצמי, ובאהבה הגדולה שלו לקולנוע. גם הפעם מורטי הוא הדמות המרכזית בסרט; הפעם לכאורה מדובר בבדיון והוא רק השחקן שמשחק את התפקיד הראשי, אבל אולי הוא משחק את הגרסה המוקצנת של עצמו?

אני מתחילה את הכתיבה על ״מחר תזרח השמש״ מהסרט הנפלא ההוא של מורטי, גם כי ביומן ההוא מורטי משרטט בין השאר וריאציה על גרעין העלילה של הסרט החדש, אבל בעיקר כי הצפייה שלי בסרט החדש היתה דרך ההתאהבות הישנה ההיא. והנה הגבר הזה כבר בן 70, וממשיך לרכב – הפעם על קורקינט חשמלי – וכמו בהתבוננות באהוב מפעם המבט מתמלא נוסטלגיה, שממסכת אבל גם מבהירה מאוד את המבט.

כשמורטי ביומן שלו משוטט על הווספה בשכונות האהובות עליו ברומא הוא פונה לרגע אל הצופה, ומספר על סרט שהוא מתכנן לעשות (אולי הרכיבה הזו על הטוסטוס היא חלק ממשימה של חיפוש לוקיישנים לסרט?). הוא מספר שהסרט יהיה על שף טרוצקיסטי באיטליה של שנות ה־50. הוא מתכנן מיוזיקל. ״לא רע״ הוא אומר לעצמו או לצופים, ״קומדיה מוזיקלית על שף (של פטיסרי) טרוצקיסטי באיטליה הקונפורמיסטית של שנות ה־50״. ברקע נשמע קולו של לאונרד כהן שר את I'm your man והוא מרוצה. 

טרוצקי, איטליה הקונפורמיסטית, ואיך לעזאזל יש צעירים שלא יודעים מה זה קומוניזם, מעסיקים את מורטי גם בסרט הזה. בצד הנוסטלגיה לקולנוע, הסרט רווי בנוסטלגיה לזמנים ההם, לוויכוחים סוערים על קומוניזם, וללהט ההוא. אם ביומן מורטי היה הוא עצמו, כולל מחלת הסרטן שהתמודד איתה באותה תקופה, הפעם הוא משחק את ג׳ובאני, במאי ותיק, שלדעתו עושה מעט מדי סרטים. אשתו מזה 40 שנה היא המפיקה גם של הסרט הזה, אבל לראשונה היא מפיקה במקביל גם סרט של במאי (צעיר) אחר. 

סקרוסזה לא עונה, נטפליקס בתפקיד הדמון

הסרט החדש של ג׳ובאני, כמו התקציר לסרט שתכנן אז, עוסק באיטליה בשנות ה־50, בלהקת קרקס הונגרית שמתארחת באיטליה בדיוק בזמן שבו בהונגריה פורץ מרד כנגד רוסיה. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית צריכה להכריע אם ממשיכים לתמוך ברוסיה או בסטלין או בטרוצקי, או שהפעם מתמרדים ומתנתקים. השף מהסרט המתוכנן ההוא, מוחלף הפעם בבמאי סרטים, אבל גם הפעם מורטי רק מתכנן את הסרט על איטליה הקונפורמיסטית בשנות ה־50; גם הפעם זה לא הסרט עצמו. 

הבמאי הזה, ג׳ובאני, מלא ויטליות, מלא דעות, מלא רעיונות, ועל הסט כולם (כמעט) הולכים לידו על קצות האצבעות. לא בהכרח כי הם מתפעלים או בוטחים בו, אלא נדמה שבעיקר הם רוצים לחסוך מעצמם את מה שיקרה אם ינהגו אחרת. הנרקיסיזם שלו עולה על גדותיו, הנדנוד שלו כבר מזמן לא חינני, והנוסטלגיה שלו לקולנוע של פעם מעייפת אותם יותר ויותר.

ג׳ובאני (ומורטי דרכו) נואם לאורך הסרט נאומים על קולנוענים אחרים. הוא עסוק בשאלה של אלימות בקולנוע, הוא מוטרד מהאופן שבו סקורסזה מציג אותה (ומתקשר אליו לברר את זה מהסט של הסרט שהוא מצלם. סקורסזה למרבה הפלא לא מרים את הטלפון), הוא מדבר על סרטים של במאים שאהובים עליו, ומוטרד מהכוונות של המפיק למכור את הזכויות של הסרט שהוא מביים לנטפליקס.

נטפליקס מכל הדברים בעולם נראים כמו הדמון בעצמו. בפגישה שהוא מקיים איתם הם מסבירים לו שוב ושוב בכמה מדינות צופים בסרטים שלהם, מהו הדבר שיכריע אם הצופים ימשיכו לצפות בסרט ובאיזו דקה בדיוק הוא מוכרח להתרחש. 

אבל מה שביומן הוא חלק מהעלילה של הסרט, ועשוי בצורה קולנועית מלהיבה, הופך לפרקים בסרט הזה לנאומים. יכול להיות שאם לא הייתי נוסטלגית להתאהבות ההיא שלי, ואם לא הייתי נשבית בקסם הקומוניזם האיטלקי ההוא במלוא פארו, הנוסטלגיה ובעיקר הנאומים של מורטי עצמו היו קצת יותר מדי בשבילי

גם ביומן שלו מורטי עסוק בעניינים דומים. כך לדוגמה הוא נכנס (עם הצופה) לצפות בסרט שמוקרן באותו קיץ ברומא. על המסך אלימות גרפית מוגזמת עד גיחוך, ומורטי מתבונן מסביבו בצופים האחרים, ובצופים של הסרט שלו, ותוהה אם הוא היחיד שנשאר שפוי וכולם (ששקועים באלימות ההיא) משוגעים. 

נטפליקס (לפחות בצורתה הנוכחית) עדיין לא היתה קיימת כשהיומן של מורטי הופק, אבל כבר שם, החבר שאיתו הוא יוצא כדי לתפוס שקט באיים, עסוק בדמון ההוא שנקרא אז פשוט טלוויזיה. בתחילת המסע החבר מצהיר שהוא מקפיד לא לצפות בדבר הנורא הזה, ולאט לאט לאורך הסרט הוא מתפתה ונכנס בכל מאודו לעלילות של טלנובלות, ומסיים במכתב לאפיפיור שמסביר למה האפיפיור טועה כשהוא מתנגד להן וכמה הן חשובות. 

אבל מה שביומן הוא חלק מהעלילה של הסרט, ועשוי בצורה קולנועית מלהיבה, הופך לפרקים בסרט הזה לנאומים. וכן, זה חלק מהדמות, זו דמות שמרבה בנאומים, וכן, יש גם שם מידה של אירוניה עצמית, אבל יכול להיות שאם לא הייתי נוסטלגית להתאהבות ההיא שלי, ואם לא הייתי נשבית בקסם הקומוניזם האיטלקי ההוא במלוא פארו, הנוסטלגיה ובעיקר הנאומים של מורטי עצמו היו קצת יותר מדי בשבילי. 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

העלילה של הסרט מלאה עלילות משנה, כאלה שיש בהן איזה מסר חשוב כזה או אחר על קולנוע, על החיים, על אלימות, על הקומוניזם. לפעמים זה קצת יותר מדי; לרגע רציתי שאת כל הדברים המעניינים האלה שיש למורטי לומר הוא פשוט יאמר, כלומר יתראיין או יכתוב איזו מסה מרהיבה על קולנוע בין הזמנים. איכשהו חשבתי שלכל המילים והרעיונות של הבמאי הנהדר הזה היה יותר אורך רוח ומורכבות בטקסט, שהוא שיחה או הרהור. 

ובכל זאת יש חלקים יפהפיים בסרט, כאילו שבשבילם המציאו את הקולנוע. אחד מהם הוא תמונת הסיום של הסרט. ג׳ובאני, הבמאי של הסרט שמצטלם בסרט, תכנן לסרט שלו סוף סופני לגמרי; הוא התחיל לכתוב את התסריט מסצנה שהיא כולה סופניות תיאטרלית מרהיבה. אבל האירועים בחייו הפרטיים שלו עצמו מטלטלים אותו ותוך כדי העבודה על הסרט, ומבלי להכין את השחקנים, הוא זונח את התסריט ובמקום כל זה הוא פשוט מתחיל בריקוד.

הריקוד הזה מתמלא חיים ולאט לאט פורץ את הסופניות של הסיום המתוכנן של הסרט. זו תמונה יפהפיה, שהופכת ויטאלית ומלאת שמחה יותר ויותר. אל הסט מצטרפת תהלוכה שלמה של מי שצעדו עם מורטי עצמו בסרטיו, אולי גם במאבקיו הפוליטיים, והכל מלא עתיד ואפשרויות פתוחות. 

נזכרתי שוב ביומן ההוא של נני מורטי, שם הוא מספר לעובר אורח כמה היה רוצה לדעת לרקוד, כמה הוא מקנא באנשים שיודעים לרקוד, כמה הסרט פלאשדאנס שינה את חייו. בסיום של מחר תזרח השמש זה בדיוק הדבר שקורה: את הנוסטלגיה מחליף געגוע מלא חיים, הקומוניזם הופך משוחרר ומלא דמיון, והלב מתמלא שמחה.

מחר תזרח השמש
בימוי: נני מורטי
איטליה, 2023, 96 דקות
3 כוכבים